שבוע 11 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן.
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
יוצאים למסע של שלוש שנים. באופן רשמי אנחנו ממש מתחילים ב"חומר". וזה לא שלא למדנו פילוסופיה עד עכשיו.
למדנו הרבה. אבל אנחנו מתחילים גם ללמוד את מה שחייבים (אבל גם רוצים) את ה שחשוב (אבל גם מעניין).
שיעור כפול שכולו תועלתנות.
אנחנו מתחילים מהדוניזם קירנאי ואז להדוניזם אפיקוראי, ומכאן לווריאציה הכללית החדש של גרמי בנת'אם ולתחשיב ההנאות שלו, ולגון סטיוארט מיל.
אבל כאן, בתפר שבין מיל לבנת'אם הכיתה מתחילה ללכת לאיבוד.
כלומר, לא הליכה לאיבוד במובן הרע; "הלא מבין של הביטוי, אלא הם רצים ומתווכחים בלהט על הדוגמאות שאנחנו נותנים להם.
ואנחנו כמעט מאבדים שליטה על מתן רשות הדיון.
ולא נותר לנו אלא להסביר לעמוס, שאם הוא לא יתפרץ היום...זה לא יקרה.
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
לאחר שיצאנו מהמערה של אפלטון וראינו את האור, ולאחר שהתבודדנו בבקתה עם דקארט ומצאנו את קיומו של האני, בשלה העת לצאת אל היער לפגוש את אחינו בני האדם.
נעשה זאת בהובלתו של פילוסוף צרפתי נוסף. באופן מפתיע (או שלא), גם הפעם מדובר באדם נאיבי, נרקיסיסט, נוגע ללב ונוטה לעודף דרמטיזציה. שמו הוא ז'אן ז'אק רוסו.
את השיעור פתחנו, כמנהגנו, במשימת כתיבה: "האם בני האדם נולדים שווים?" התובנה המרכזית שעברה כחוט השני בין התשובות, הייתה כי למרבה הצער אין ביכולתנו לענות תשובה חיובית. בני האדם נולדים כשהם נבדלים זה מזו, הן במאפיינים טבעיים והן בנסיבות שלתוכן נולדו. היו שטענו כי אי השוויון בין בני אדם הוא תוצאה של נטייה טבעית לתחרות ולהשוואה.
עברנו לפגוש את רוסו - שוחחנו על חלק מכתביו ועל רגעים מתוך הביוגרפיה שלו. הכרנו את כתביו המרכזיים ואת המשפטים הפותחים הנפלאים של כמה מחיבוריו, אליהם עוד נחזור בהמשך.
משם, הגענו לקרוא את "מאמר על המקור היסודות לאי השוויון בין בני האדם". אצלנו לא פוסחים על הקדשות ועל הקדמות, שכן אלו מלמדים אותנו על אופיו של הכותב ומחזקים את אהדתנו אליו. למדנו כי לדידו כל התשובות נמצאות בחקירה עצמית, וכי הוא מתאר עצמו כטיפוס עצלן. מיד בפתח חיבורו מצאנו את תשובתו של רוסו לשאלה האם בני אדם נולדים שווים: ההבחנה שהוא מבצע בין אי שוויון טבעי לבין אי שוויון חברתי. זיהינו את הדמיון בין תשובתו לבין תשובותיהן של התלמידות, וראינו כיצד באופן משכנע הוא שולל מיד את האפשרות לפיה אי השוויון החברתי מושתת על אי השוויון הטבעי. זיהינו את מטרת החיבור: למדנו שרוסו עומד להובילנו בחיפוש אחר הנקודה בה הכל השתבש, ובני האדם עזבו את מצבם הטבעי, לבלי שוב.
בחצי השני של השיעור דילגנו הישר אל סופו המר של המין האנושי, הכי רחוק שניתן מן המצב הטבעי: אל הקניון. שם, הדריכתנו אורלי קסטל בלום, בתארה את הנחיות ההתנהגות בחנות הבגדים, בסיפורה "פסיב אגרסיב". גם את חלק זה של השיעור פתחנו בתרגיל כתיבה, בו תיארנו את חוויותינו כקונות בגדים ואת מפגשינו עם מוכרות בגדים.
בקריאה ראשונה נדמה הסיפור כפנטסטי. אך עד מהירה חשנו הזדהות עמוקה עם מצב העניינים המתואר. התלמידות שיתפו אותנו בחוויותיהן בבואן לרכוש בגדים, במפגשיהן עם מוכרות ואף בתפקידן כמוכרות בעצמן.
למדנו מהן כי מרגע בו נכנסנו לחנות בגדים, אנחנו מאומתות עם עצם קיומנו - הן פיסית והן נפשית. יפעל הוביל אותנו בין המציאותי לפנטסטי, והתלמידות זיהו כי הסיפור מנכיח את הסאבטקסט של המציאות. סיימנו את השיעור עם קריאה בקטע מתוך "דולי סיטי" לאורלי קסטל בלום - נותרנו נפעמות ומטולטלות.
נפרדנו בתחושת ציפייה לקראת השיעורים הבאים, שמבטיחים לנו דילוגים נוספים בין הקצוות: בין מצב הטבע לבין החיים בחברה המשחיתה והמושחתת. נדמה לנו שדילוגים אלה צפויים להנכיח, משני צידי ציר הזמן, את אהבת האדם.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
השבוע התחלנו את השיעור בהרצאה של רוני ושחר על פמיניזם. העילה להרצאה הייתה דיון שהתפתח לפני כמה שבועות בקווים מאוד כלליים ולא מושכלים על פמיניזם בעד ונגד, והזכיר את המערכון של החמישיה ('רצח רבין - בעד ונגד'). לאור זאת אמרנו שנשמח וראוי לדון בפמיניזם גם אם זה אקס-קוריקולום, אבל בואו נעשה את זה כמו שצריך. לכן שלחנו את התלמידות לחקור וללמד אותנו פמיניזם מהו.
בהרצאה התלמידות הציגו לנו הסבר היסטורי על התפתחות הפמיניזם החל מסוף המאה ה-19, על ארבעת הגלים שבהם הוא מתואר, כל גל ומאפייניו. כשעסקנו בגל השני שמנו לב לכך שישראל בפיגור משמעותי אחרי המערב (ובפרט ארה''ב) שמהן צומחת התנועה הפמיניסטית המודרנית. בפרט, האירה מורן שהאקדמיה בישראל באיחור אחר האקדמיה בחו''ל. במהלך ההרצאה היו כמה נקודות שעוררו סערה ועניין יותר מנקודות אחרות. למשל, כאשר דיברנו על הגל השלישי של הפמיניזם, אור (שהצטרפה לשמוע) ביקשה להדגים מדוע הצטלבות זהויות יכולה להוביל לפגיעה באחדות המאבק הפמיניסטי על בסיס קיום אינטרסים סותרים ממש. הדוגמה הייתה השאלה של פונדקאות במסגרת המאבק הלהטב''י: בעוד שכגבר הומוסקסואל אתה עשוי לתמוך ואף לדרוש את הזכות לפונדקאות, אישה לסבית עשויה להתנגד לכך משלל סיבות. כלומר, שבתוך המאבק מתעוררים מאבקים פנימיים. הנקודה הייתה רגישה מכמה בחינות. ראשית, מתוך השאלה מה בעצם הגברים הללו דורשים, ושנית, מתוך השאלה מה בעצם הבעיה בפונדקאות.
תלמידה אחרת (שאינה מהמציגות) העלתה שתי שאלות מעניינות לגבי המאבק הפמיניסטי. אחת נוגעת לתנאים הראשיתיים שהובילו בכלל לתפוצה המאוד רחבה של חברות פטריארכליות. היא שאלה משהו בסגנון 'מה בהתהוות החברה האנושית הוביל לזה שהיא התארגנה באופן פטריארכלי'. התחלנו להציע כל מיני הסברים, חלקם חברתיים, חלקם אבולוציוניים, וחלקם שילוב. בעיניי היה חשוב גם לסייג שהיות שמדובר בהסברים שמציעים היסטוריה ראשונית, בהינתן שהתקופה שאותה מבקשים להסביר היא פרה-היסטורית, הם מאוד ספקולטיביים. שאלה נוספת שאותה תלמידה העלתה ביחס לאיחוד ופיצול מאבקים החל מהגל השלישי של הפמיניזם והלאה הייתה - איך הצליחה הפטריארכיה להימנע מקונפליקטים שיסכנו את המעמד ההגמוני שלה לאורך כמה אלפי השנים שהגמוניה הזו התקיימה. כלומר, שגם אם גברים מרדו בגברים אחרים ששלטו בהם, הם לא עשו זאת באופן שסיכן את הפטריארכיה בכללותה.
לאחר מכן דנו בגל הרביעי של הפמיניזם - ועלו כמה נקודות ששמנו לב להבדל ביניהן, גם אם כולן תופעות שמאפיינות את הגל הרביעי. למשל, תנועת המי-טו שמה את הדגש על הפגיעה המינית. במקביל הרעיון של העצמה נשית גם הוא קשור הגופניות הנשית, אבל קיבל טוויסט קפיטליסטי אגרסיבי כפי שאור האירה. גם הנקודה הזו לגבי קפיטליזם העלתה התנגדות משני כיוונים מנוגדים: האחד שלא ברור למה העצמה נשית היא כלי שרת קפיטליסטי, והשני שלא ברור למה העצמה נשית שונה מכל תופעה אחרת שהרי כולן כלי שרת קפיטליסטי. ההרצאה הקצרה הזו מצטרפת לעיסוק הקל יחסית שלנו בפילוסופיה פמיניסטית במסגרת עבודות הקיץ, בהן היה לנו מגע ראשוני עם הגות פמיניסטית של מירנדה פריקר ולוס איריגריי, אחת פילוסופית אנליטית והשנייה קונטיננטלית, ועם מסה של נעמן ש האם בפמיניזם מזרחי.
לפני סוף השיעור הראשון חזרנו לעוד סיבוב קטן של השלמות לגבי קאנט, לפני שאנחנו ממשיכים אל מיל ותועלתנות. היה לי חשוב להדגיש את שני המובנים שבהם קאנט מציב אילוצים על מה שיכול להפוך לחוק כללי: הראשון הוא האילוץ הקשור בפעולה, כלומר המעשה שאני לא מוכן שיהפוך לחוק כללי ועל כן לא ראוי לעשות אותו, והשני האילוץ המושגי, כלומר פעולות שמעצם האופן בו הן מוגדרות התרתן מובילה לסתירה מושגית.
בשיעור השני פנינו לתרגיל כתיבה שקשור בסיפור 'ההופכים עורפם לאומלאס', שבו קראנו בפעם הקודמת. התרגיל היה מורכב משני חלקים, האחד יצירתי והשני עיוני ביקורתי. בחלק הראשון התלמידות נדרשו לדמיין שאחרי 10 שנים מעזיבתן הן חוזרות לאומלס. התרגיל היה מאוד פתוח ואנחנו כבר סקרנים לקרוא לאן נמשך הסיפור. במובן מסוים היות שהסיפור המקורי נעדר כמעט עלילה, אפשר לומר שהתרגיל הוא בעצם להתניע איזושהי עלילה שקשורה בסיפור המקורי. השאלה השניה הייתה בקשה לנסות ולנסח איזו אתיקה מנחה את תושבי אומלס בקצרה (לא בעומק טכני). שוב ניסינו להבין מה יכול לאפיין תפיסה אתית, ולצורך כך ניתחנו שוב את המאפיינים המבניים של של האתיקה הקנטיאנית כדי שעל דרך הניגוד נוכל להבין מה היא האתיקה האומליסיאנית. שמנו לב שהאתיקה של קאנט היא אתיקה שמודדת את המעשה בפני עצמו ולא על פי התוצאות או הנסיבות והסיבות שהובילו אליו, ושהמושג המרכזי בה הוא מושג החוק או הציווי. כלומר שמבחינת קאנט, כאשר אנחנו ניצבים מול השאלה כיצד עלינו לנהוג אנחנו צריכים להבין מהו החוק שמסדיר את הפעולה שלנו. אנחנו מקווים שעל דרך הניגוד יעלו תשובות שמבהירות מהי התפיסה של האומליסיאנים, ובתקווה שנראה לפחות איזה שהיא מידה של דמיון בינה ובין אתיקה תועלתנית.
Comments