אוניברסיטת בר אילן 09.03.2025

שבוע 19 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן.

בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס

בחלק הראשון המשכנו ללמוד קאנט. התחלנו מהשאלה מה זה טוב, איזה סוג של דבר זה ואיך אנחנו לומדים מה הוא. חזרנו לשאלה מה תמיד טוב ללא תלות בנסיבות, והגענו לתשובה שתמיד טוב לפעול מתוך רצון טוב. וברגע שישנו רצון לפעול בהתאם לחובה המוסרית, איך נדע מה היא מורה לנו לעשות? נהפוך לחוק כללי. אחרי שלמדנו את זה זה נראה כל כך מובן מאליו, שקשה לזכור על מה התווכחנו כל כך הרבה. אבל התווכחנו. 

בעקבות הערה של עמוס על כך שההפשטה שדורש הצו הקטגורי תובעת מאיתנו להתעלם עד כמה שאפשר ממאפייני הזהות שלנו, רמזנו לשיעור הבא, על רולס, ונתנו תרגיל בקבוצות: לפסוע אל מחוץ לזמן ההיסטורי ולהמציא מערכת חוקים שתסכימו לקבל עליכם בלי לדעת איזו זהות תגרילו בהגרלת הגורלות. 

בחלק השני של השיעור קראנו את הסיפור "ההופכים את עורפם לאומלאס" שכרגיל שיעמם, שיעמם... עד שפתאום ממש לא. עשינו מין הקראה פעילה: כשהמספרת פונה לקוראים ב"אינכם מאמינים לי?" או "אתם בוודאי חושבים ש..." עשינו סבב לבדוק אם היא מדייקת. וואלה מדייקת! 

דיברנו על הטענה שלה, שהחברה שלנו עושה רומנטיזציה לסבל ומייחסת לו ערך תוך נטיה לזלזל באושר. דיברנו על אוטופיות ודיסטופיות והקו הדק ביניהן. החלק הכי מעניין בדיון היה כשברק אמר שאותם "הופכים את עורפם" בורחים מאומלאס - מה שפתח שאלה אם זו אכן בריחה, תלמידה אחת הציעה אפילו בגידה (אחרת הצביעה על מטענים שליליים של הביטוי "הפניית עורף"), ומה בכלל ההבדל בין בריחה והתמודדות עם המציאות.

את התכנית לדון בסיפור משתי פרספקטיבות אתיות, של קאנט ושל מיל, נשמור לשבוע הבא.

בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

היום קיימנו שיעור מיוחד לכבוד פורים. תחילה עסקנו בעבודה הבאה שהתלמידות יכתבו השנה: העבודה שתסכם את קריאתנו בחיבור "על המקור והיסודות לאי השוויון בין בני אדם" מאת ז'אן ז'אק רוסו, ואת עיסוקנו בשיריו של דוד פוגל.

לאחר מכן המשכנו לתכנן יחדיו את המליאה המשותפת לכלל בית החינוך, אותה נוביל בסוף חודש אפריל. פיתחנו את רעיון "חדר הבריחה – משל המערה" ומיפינו את השלבים הבאים לעבודה. התלמידות הוסיפו כמה רעיונות יצירתיים ומעוררי ציפיות (יחד עם רעיונות מופרכים רבים ומשעשעים ביותר, שיחכו להזדמנות מתאימה יותר על מנת להתממש).

בשלב זה עברנו אל החלק המרכזי של השיעור: החלק בהשראת חג הפורים. פתחנו בתרגיל הכתיבה הבא: תארי חבר או חברה דמיוניים שהיו לך בילדות, או שיש לך כיום. אם אין - המציאי אותו. מה תוכלי לספר עליו? לאחר שיתופים ווידויים חמודים חזרנו לכתוב. הפעם עטינו על עצמנו מסכות (אותן התלמידות התבקשו להביא מראש). בשלב זה של הכתיבה, המשימה היתה לתאר כיצד את עצמך נדמית, מתוך עיניו של החבר הדמיוני עליו כתבת בתרגיל הקודם.

מכאן, הגענו אל פרננדו פסואה. יפעל סיפר לנו על חייו ועל חיי ההטרונימים שלו. ערכנו היכרות עם כמה מהם באמצעות כתיבתם. בין השאר קראנו ביקורת שכתב על מחזהו "יורד הים" ואת הפואמה על חנות הטבק.

ניסינו להבין מה מניע את פסואה. התלמידות ניסו להבין אם ניתן לתארו כמי שלוקה באישיות דיסוציאטיבית. ניסינו להציע שמה שהניע את כתיבתו היה הרצון לחרוג ממוגבלות הקיום. במהלך הדיון העלינו את ה"מושלכות" של היידגר, את רעיונותיו של קירקגור בדבר הבחירה במציאות אליה הושלכת, ואת האופן בו הספרות מאפשרת לחרוג מן הקונקרטי אל עבר אפשרויות חיים נוספות.

הצענו שאפשר לתאר את פסואה כאמן הגשמת אפשרויות הקיום. נדמה שחלקנו הוקסמנו וחלקנו התבלבלנו מריבוי הקיומים, האישיויות, הביוגרפיות והסוגות. לא בטוח שהצלחנו להסביר לעצמנו מיהו ומהו פסואה.

כבר למדנו מיפעל, שהדרך הביתה שוכנת באודיסיאה (האהובה עליו – ועל כן האהובה על כולנו). את הבלבול שפגשנו בעצמנו בעקבות פרננדו פסואה, התרנו בעזרתו של אודיסאוס החכם, אותו מצאנו  בעודו ממשיך לעטות על עצמו אישיויות מרובות (בקישור נהדר לפורים), בפוגשו את אפנלופה ואת אביו לאחר 20 שנים.

נפרדנו לשבועיים, לאחריהם נתחיל בקריאה חדשה ומרגשת.

בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר

השבוע המשכנו לעסוק ב"צדק כהוגנות" לרולס.

תחילה הזכרנו את המהלך משבוע שעבר (נדרש רענון - במיוחד הדוגמאות שערבו משחקונים כלכליים). דנו שוב בשאלת הרציונליות, ועלתה השאלה מדוע ניסוי הפוזיציה הראשונית של רולס מתחיל מאנשים שמאופיינים כרציונליים. כמה נימוקים שהעלנו: 

ראשית, הקשר היסטורי: רולס כותב בהקשר שבו הרציונליות נחשבת למאפיין בסיסי של תהליך קבלת החלטות תקין. אתיקה עוסקת בהחלטה (על פעולות) ולכן זה בסיס סביר לאתיקה.

שנית, אפשר לשמוע פה את ההד של חברה גברית. דיון מעניין שכבר גולש לפילוסופיה פמיניסטית ותאוריה של מגדר נוגע לשאלה הבאה: מה מתוך הרציונליות על פי רולס הוא מאפיין של חשיבה שמזוהה עם גבריות, והאם בצדק הוא נחשב מאפיין שלה. למשל: האם שכילה מעשית היא מאפיין של המחשבה הגברית בפועל? האם היא מאפיין של הדימוי של מחשבה גברית? האם אנחנו מתנגדים לחשיבות שניתנת לשכילה מעשית? או מנגד האם אנחנו מתנגדים לזיהוי שלה עם גברים? 

רולס מצטרף לדור של "נבלים" פילוסופיים שהעמידו את הסובייקט הליברלי במרכז המחשבה שלהם, ושהניקיון המדומה של הסובייקט הזה מצד אחד, והעובדה שהוא דומה לדימוי של גבר לבן משכיל בן המעמד הבינוני גבוה בעולם המערבי מצד שני, היוו עילה לביקורת על הנחות היסוד של התאוריות שלהם. מנגד, התאוריות הללו מהוות תשתית אפקטיבית מאוד לדון גם בבעיות שמתעוררות מתוך מחשבה פמיניסטית ותאוריית מגדר, ובטח שנקודת ייחוס טובה לבחון מולה תאוריות חליפיות ואת ההשלכות שלהן. אבל - 

כל זה חורג לדיון המעניין בפילוסופיה פמיניסטית שאנחנו מפלרטטים איתו כבר משנה שעברה ולא היה בשיעור! רק הזכרנו את הקשר למחשבה גברית. זה הגיג כללי, שאולי כדאי לפתח אם יהיה לנו זמן.

שלישית, (זו נתפסת לפחות כ)עמדה ניטרלית יחסית מבחינה מוסרית: היא עוד לא מאפיינת בני אדם כחומלים, רשעים, תאבי כוח, חשים לעזרת הזולת, וכו'. זה יכול לבסס יתרון יחסי עבורה: ככל שמניחים פחות, תחום החלות גדול יותר. ככל שמניחים פחות על אנשים, תחום החלות של תורה מוסרית/פוליטית גדול יותר. 

זה גם החיסרון של העמדה הזו - ייתכן שההנחה הזו לא רזה כמו שהיא נדמית: לומר שבני אדם רציונליים זה לומר הרבה מאוד. בפועל בני האדם לא בהכרח רציונליים, אז הרציונליות היא רק אידיאל. אז למה שניקח את הרציונליות כבסיס? גם זה דורש הצדקה, שהיא בתורה - הצדקה אתית...

רביעית, הרציונליות של רולס מאופיינת באנשים שדואגים לטובתם, הרציונליות הזו היא גם באיך (היסק מעשי ותכנון ארוך טווח) וגם במה (שרידות והטבה במצבי שלי). זה אולי פחות קונטרוברסלי כשאנחנו מבינים ככה רציונליות. בה בעת, זה מאפשר לרולס להראות כיצד מתוך עמדה שבה כל אחד מעוניין בטובתו שלו צומחת תורה אתית שמאופיינת בדאגה לאחר ובפרט בדאגה לחלש, וזו נקודת חוזק רצינית 

המשכנו לעקרון המקסימין, שגם בו עסקנו בקצרה בשיעור הקודם, על ידי ניסוי קטן:

בידינו 100 שקל, האם נעדיף להמר במתכונת כפול או כלום, או במתכונת של תוספת/פיחות של 20 שקלים. אם אנחנו מעדיפים +- 20 שקלים אנחנו מעדיפים את עקרון המקסימין, לפיו עדיף לוודא שהמינימום יהיה הגבוה ביותר, מאשר שהמקסימום יהיה הגבוה ביותר (עקרון המקסימקס).

הצעתי שכאן יש מקום לביקורת על רולס, ואכן בכיתה עלו על הבעיה:

קל לראות שעקרון המקסימין מוביל לעקרונות של רולס, בפרט לעומת תועלתנות.

אבל הרעיון שהאנשים בניסוי הפוזיציה הראשונית יבחרו בעקרון המקסימין לא מוצדק באותו אופן. מובלעת כאן הטענה שאנשים רציונליים מעדיפים מדיניות סיכון שמרנית. 

הראנו א. שזו טענה שחסרה תשתית תאורטית. ב. שזה לפעמים פשוט לא נכון, לדוגמה: במדינות דמוקרטיות רבות, אנשים שלא שבעי רצון ממצב המדינה מחליפים את השלטון, לא פעם בשלטון שמנוגד אידיאולוגית לשלטון הקודם (ישראל היא חריג במקרה זה, הן בשמרנות, הן באיכות הדמוקרטית). הם לא שומרים על אותה קואליציה שלטונית בשינויים מינוריים אלא ממש מחליפים ב-180 מעלות. זה נראה על פניו דבר רציונלי.

מכאן, שהטענה שדפוס הפעולה הזה, שאינו שמרני (הוא בסיכון גבוה) - הוא גם לא רציונלי משום כך - נראית שגויה, ואם לא אז דרוש טיעון טוב להסביר למה זה לא רציונלי. באופן כללי, אחת הביקורות המרכזיות על רולס היא שבמהלך רציונליות=>מקסימין=>עקרונות הצדק של רולס, החיבור הראשון רופף.

ביקורת נוספת שהצפנו קשורה ליישום של התאוריה של רולס. אמנם אנשי הפוזיציה הראשונית יכולים לבחור בעקרונות של רולס שמבטאים את הרציונליות שלהם (ואת שמרנות נטילת הסיכונים שלהם), אבל האם אנשים בשר ודם יכולים להתעלם מהמאפיינים האנושיים שלהם (וביניהם המיקום החברתי שלהם, מאפייני זהות ועוד) ולדבוק רק במה שהרציונליות שלהם מחייבת? זה כבר פחות ברור.

הבחנו בין שתי הביקורות: בעוד האחת היא ביקורת על מבנה התיאוריה עצמה, השנייה היא ביקורת על היישום שלה.

בחלקו השני של השיעור תרגלנו את הנושאים שלמדנו באתיקה עד כה. לשם כך חילקנו את הכיתה לקבוצות. כל קבוצה הייתה מועצת העיר תל אביב, ולקחנו את המקרה (החוזר) שבו קבוצה דתית מבקשת להתפלל בהפרדה בכיכר דיזינגוף בתל אביב. 

ביקשנו מכל קבוצה לאמץ תורה אתית של הוגה אחר שלמדנו - קאנט, מיל או רולס - ולהציע כיצד יכריעו בנושא לפי אותו הוגה. שתי קבוצות הספיקו להציג את עמדתן - קבוצת קאנט וקבוצת מיל. 

ראינו בפועל כיצד קבוצת קאנט התקשתה להכריע בנושא, ויכלה ליצור טיעונים העוקבים אחרי העקרונות הקאנטיאניים הן בעד לאפשר את התפילה בהפרדה, הן בעד מניעתה.

כאן קפצה הבגרות לתמונה, וניסינו לענות כמה שניתן מה בעצם מצופה בשאלת בגרות כזו - האם צריך להראות כל טיעון קאנטיאני אפשרי בעד או נגד אפשרות כלשהי? מן הסתם לא, יש רבים (אולי אינסוף) כאלה. כן צריך לנמק היטב עמדה או להראות כיצד שתי עמדות נובעות מאותם עקרונות באופן ברור.

התלמידות שאלו האם צריך "להרחיב" - שלהבנתי זה ז'רגון חינוכי ל"לחרטט". הסברנו שלא, אבל מנגד, שברגע שפותחים את המושגים בשאלה, ומראים את מהלך המחשבה באופן בהיר - התשובה מתרחבת מאליה, ולפעמים הקושי הוא דווקא לצמצם. למיטב ידיעתי זה מפגש ראשון של הכיתה עם מבחן שהציפייה בו במובן הזה - של דרישה לבהירות - יותר קרובה לאקדמיה, אז הבלבול (והתסכול) מובן.

באופן כללי, כל עניין הבגרות מייצר אפקטים מעניינים - חידוד מצד אחד, ותשומת לב לדרישות הנוגעות ליכולת הבעה ותקשורת כתובה, שכבודן במקומן מונח (בלי טיפת ציניות - זה באמת חשוב, ואולי צריך לעשות יותר כדי לשים את זה על השולחן לעיתים קרובות יותר), ומן הצד השני - היסט קשב, והצבה בהקשר שלא תמיד מחמיא לנושא הנלמד.