שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
שיעור מעניין ודי כאוטי. בזמן שאני לימדתי את השיעור, תלמידים יצאו לשיחות אישיות עם אושי ואור לתכנון המשך העבודה על המסות.
התחלתי את השיעור מ"כשבאתי לקחת אותה מהעננים" של יונה וולך וביקשתי מהתלמידים לכתוב במחברת מחשבות ושאלות על השיר. כששיתפו את ההערות הן היו מעולות, אבל היה צריך כל הזמן לעצור את הדיון, להרגיע ולרכז, במאמץ שישמעו אחד את השניה, וזה עבד רק באופן חלקי. הערה של אחת התלמידות הקפיצה אותנו לשיחה על הזרם הסוריאליסטי באמנות, שעוררה הרבה עניין אבל יחד איתו גם בלגן. ניסיתי להתאים את עצמי לאווירה ולשלוף את תרגיל השאלות והתשובות הסוריאליסטי - תמיד עובד! אבל גם כאן התועלת הייתה חלקית, כי הם מאוד נהנו מהמשחק אבל הרגשתי שלא הצלחתי להוביל ממנו להבנה של רעיונות סוריאליסטיים (מי אני שמתעקשת ללמד אותם משהו כשהם רק רוצים לשחק בסוריאליזם?? לא יודעת). אז אמרתי - טקסט יעזור לנו להתרכז. קראנו את שירו של אובידיוס על אורפאוס ואורידיקה, ובדרך נתקלנו בכל מיני דמויות בשאול שמתייסרות בעונשים נצחיים, ועד שהספקנו להבין מי זה מי ומה קרה - עוד לפני החיבורים לוולך וכל מה שתכננתי - הגיע זמן ההפסקה!
טוב, החלטתי שכדאי להניח לכל זה עד לשבוע הבא, ולהתקדם בינתיים עם ההכנות שלנו לאירוח יאיר קידר בבית החינוך בעוד שבועיים. בחלק השני של המפגש צפינו בסרט היפה "שבעת הסלילים של יונה וולך", מתוך סדרת "העברים", וזאת, סוף סוף, הייתה החלטה נכונה שהתאימה בדיוק.
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
את השיעור פתחנו במשימת הכתיבה הבאה: דמיינו עולם ללא קניין או בעלות על רכוש. בעקבות רוסו, קיוויתי וציפיתי שהתלמידות יספרו כמה נפלא יכול העולם להיות ללא קניין. כמה חופשיים יהיו בני האדם בעולם בו הכל שייך לכל, ודבר לא שייך באופן בלעדי לאדם. ובכן – התבדיתי. גרוע מכך – התלמידות החכמות שכנעו אותי בצדקתן.
היו שסיפרו כי תמיד יהיה משהו שיבדיל בין בני האדם, וכי הנטייה האנושית להשוואה תוביל לאי שוויון, גם אם אי השוויון ברכוש יבוטל. היו שגרסו כי עולם ללא בעלות על רכוש הוא עולם מפחיד יותר וחסר בטחון. כמה תלמידות הצביעו על הקשר בין זהות לבין חפצים. על הנטייה האנושית להיקשר לגשמי ולהעניק לו משמעות רוחנית. במובן זה, הן הצביעו על כך שעולם ללא רכוש עשוי להיות עולם שבו הזהות האישית נחלשת.
לאחר שכמעט ואיבדתי תקווה, היו שהסכימו לתאר את הנימוקים שלהן לחיוב. אלו תיארו עולם שבו יהיו פחות יחסי כוח, עולם בו בני האדם יהיו משוחררים משעבוד לחפצים, ועולם בו בני האדם יהיו פחות מנוכרים לעצמם.
לאחר דיון מעמיק (ומעורר התפעלות מהירתמותן של התלמידות למשימות הכתיבה), עברנו לקרוא את הפתיחה לחלק השני של המסה על המקור והיסודות לאי השוויון בין בני אדם, הנפתח במשפט האלמותי הבא: "הראשון שגידר לו חלקת אדמה והעלה בדעתו לומר: זאת לי היא, ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית".
בפעם הבאה שבה נעסוק ברוסו, אני מחכה לקרוא יחדיו אודות היעדר הקידמה במצב הטבעי ("המין האנושי היה כבר ישיש, והאדם נותר עדיין ילד") – או אז, נוכל לעבור לסיכומה של המסה על אי השוויון, ולכתיבת עבודת הסיכום על רוסו.
בשעה השנייה עסקנו בדוד פוגל, ובעיקר התרגשנו יחדיו מכתיבתו. תחילה, יפעל הוביל את דיוננו אל היחסים בין קורא וכותב. התמקדנו בשתי שאלות מרכזיות: באיזה אופן עשויה היכרות עם חייו של המשורר לתרום להבנת יצירתו, ועד כמה "כוונתו של המשורר" רלוונטית עבורנו בבואנו לקרוא את שיריו. עסקנו בעברית של פוגל – בכתיבתו היומנית בשפה שאינה שפת אימו, ביצירתו הגמישה, המומצאת, המשוערת. את הדיון ליווינו בקטעים מתוך הסרט "איבד פוגל את פוגל", של יאיר קדר – זאת, לקראת המליאה הצפויה לנו בעוד שבועיים, בה נשוחח עם קדר על סרטו אודות פרויד.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
השבוע, בעקבות קריאת "אני עומדת כאן ומגהצת" צפינו בסרט "פרויקט פלורידה"/שון בייקר. הסרט עוקב אחר קיץ אחד בחייה של מוני, ילדה בת 6 החיה עם אמה במלון דרכים הסמוך ל"דיסני-וורלד" פלורידה. האם עושה מה שביכולתה כדי לפרנס את בתה, מתחילה לקבל לקוחות בזנות בחדר המלון הקטן, מה שמוביל לבסוף להגעת רשויות הרווחה ולבריחתה ההרואית של מוני וחברתה ג'נסי מידי הרשויות לדיסני-וורלד.
הסרט אינו פשוט לצפייה, הן משום התכנים הקשים, הן משום שהעלילה מפורקת ומפוזרת.
כאשר דנו בסרט היו כמה שאלות שריחפו מעל הצפייה, וניסינו לראות אם אנו יכולים לקשור אותן כדי תמונה אחת.
הפירוק העלילתי עורר תרעומת, והוא בהחלט שונה מהמבנה הנרטיבי המצופה (לפחות פה בכיתה). ניסינו להבין מה עומד מאחוריו והצענו כמה נקודות שנקשרות אליו:
ראשית, כאשר אנו בוחנים את דמותה של מוני, הגיבורה, אנו מיד שמים לב שהיא עצמה מצויה בחוויית חיים נעדרת גבולות וארגון, כלומר שהאי-מבניות של הסרט נאמנה לחוויה שלה עצמה, והיות שהסרט נמצא ברובו ב"מיקוד" בתודעתה של מוני, חוויית הקיץ הבלתי-נגמר וחסר המבנה היא גם חוויית הצפייה בסרט.
שנית, הצענו שהדבר קשור ללולאה החברתית שמוני ואמה מצויות בה: בניגוד למבנה סיפור התבגרות קלאסי, התמה של מוביליות חברתית חוטפת סטירת לחי, ונדמה שאין אפשרות כזו. יתרה מכך, נראה שמאחורי כל דלת במלון הדרכים הזה יש סיפור אחר על אנשים שנאבקים לשרוד בהצלחה מרובה או פחותה. המבנה הנרטיבי הרופף קשור להיעדר הכיווניות של החיים של האם ובתה יחדיו.
מנקודה זו עלתה התמה של דטרמיניזם חברתי כמוטיב מרכזי בסרט. שאלה מרכזית שמרחפת מעליו היא האם המוביליות החברתית היא אפשרות אמיתית או שייכת לדיסני וורלד שבצד השני של הכביש מהמלון.
הנקודה השנייה שעלתה בהקשר זה היא דמותה של האם: מצד אחד נדמה שהקשר ביניהן הוא קרוב מאוד, ומצד שני היא אינה אמה כפי שהיינו מצפים מאם להיות. הדבר עומד בניגוד לדמות נוספת בסרט, גם היא אם חד-הורית וחברתה של האם, אשר ברגע אחד בסרט מוצאת בעצמה את הכוח להציב גבול לילד, ונדמה שמסיבה כלשהי שמצויה מחוץ לעולם הסרט, אם לא עבור עצמה, יש לה אולי סיכוי להציל את בנה מגורל דומה, מה שנדמה בלתי אפשרי לגבי מוני ואמה.
דמות האם עוררה תרעומת מצד אחד, ומצד שני רחמים. במחשבה בדיעבד נדמה שהכעס כלפיה הוא אולי הכעס שהיינו רוצים שהבת תכעס עליה, ומנגד הרחמים הם כי היינו רוצים שמישהו יאמץ אותה, את האם, במקום לקחת את הבת. שמנו לב להבדל בין דמות האם בסרט ודמותה אצל טילי אולסן (אני עומדת כאן ומגהצת). בעוד שאצל אולסן יש אפשרות לשינוי, גם אם חלקי, גם אם קטן, נדמה שאצל בייקר האפשרות להתרה מוטלת בספק, על אף שהילדה מגלה בעצמה כוחות ואומץ גדולים:
בסיום המוזר של הסרט, בו הילדות רצות לתוך דיסניוורלד, הצילום הופך לצילום במצלמה ביתית. זאת, לאחר שבפעם הראשונה בסרט הילדה בכתה והיה נדמה שהיא מתנהגת כפי גילה. נדמה שסוף הסרט הוא משאלה לנורמליות, להיות ילדה שהחלום האמריקני חל עליה, לסוף שמח גם כשאין כזה. פרט מעניין הוא שהסיבה הטכנית שמצלמת הקולנוע לא נכנסה לדיסניוורלד היא שחברת דיסני, לאחר קריאת התסריט, סירבה לאפשר צילומים במתחם, והצילומים נעשו ללא אישור. אפשר לשער שדיסני הבינו את הסאבטקסט של התסריט.
Comments