במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
נפגשנו לראשונה אחרי חופשת הפסח. כמעט חודש עבר, שבמהלכו כשליש מהתלמידות הגישו לנו טיוטה של עבודת הסיכום של השנה (תוגש בעוד שבועיים). על רקע ערב יום השואה שנכנסנו אליו עם סיום השיעורים שלנו, החלטנו להקדיש את שני השיעורים לדיונים שונים בנושא.
רוני – פילוסופיה
יפעל מתחיל בחיבור בין הנושא שנדון בו היום, השואה, לבין מה שעשינו השנה: האם ניתן לדבר על השואה מתוך הפילוסופיה שלמדנו השנה? אילו נושאים שדנו בהם, קשורים לשואה? התלמידים משיבים יפה: פרט לחופש (או היעדר חופש), עולה כמובן שאלת הטוב והרע, לצד שאלות של מוסר ואתיקה.
מתבקש לדבר על השואה בשיעור פילוסופיה. שהרי הפילוסופיה נדרשת לאירוע טרגי עצום זה: כיצד הוא יכול היה לקרות? כיצד אדם יכול לעשות זאת לאדם אחר? וליתר דיוק: כיצד הגרמנים, "עם המשוררים וההוגים", יכלו לעשות זאת ליהודים? מדוע הגרמנים? מדוע היהודים?
אנחנו מחליטים שאין ביכולתנו להידרש לשאלות עצומות אלה בשיעור אחד, ובוחרים נושא יחסית מצומצם: משפט אייכמן, וספרה של חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע. אני מציג בקצרה את ארנדט: יהודייה גרמנייה ילידת 1906, שהייתה בין התיאורטיקנים הגדולים של הפוליטי במאה ה-20. כתבה ספר חשוב על "יסודות הטוטליטריזם" לאחר המלחמה. ספריה על הפוליטי כמו "המצב האנושי" ו"מסה על המהפכה" הם מסמכים מרתקים בהגות בת-זמננו.
ב-1960, המוסד מצליח לשים יד על פושע המלחמה אדולף אייכמן, מהפקידים הנאציים הבכירים ומגדולי המוציאים לפועל של הפתרון הסופי; ולהביאו לישראל, שם הוא הועמד למשפט. ארנדט נשלחה על-ידי העיתון הניו-יורקר לירושלים כדי לסקר את המשפט. היא חזרה עם ספר שהיה למפורסם בזכות התזה הפרובוקטיבית שלו על אודות "הבנאליות של הרוע". לפיה, אייכמן לא היה מפלצת ולא סדיסט, אלא פקיד אפרורי שרק רצה למלא את תפקידו בצורה הטובה והיעילה ביותר. לטענתו, הוא רק מילא פקודות, ולכן הוא אינו אשם במה שמאשימים אותו. הוא לא הגה את הפתרון הסופי, ואפילו לא שנא את היהודים באופן אישי.
אנו מקרינים כמה קטעים מפורסמים מתוך המשפט: את דברי הפתיחה של התובע הכללי גדעון האוזנר, את עדותו המצמררת של ק' צטניק, ואת אייכמן עצמו מדבר. לאחר מכן, אנו פותחים את הדיון. האם אייכמן היה "אשם" בשואה, ברצח יהודים? מה היה תפקידו? הוא היה פקיד, פקיד בכיר אמנם, אך פקיד הממלא פקודות? האם יכול היה לסרב? מהו אחריותו של הפקיד בפשעים שמבצעת מדינה פושעת כמו גרמניה הנאצית?
ייתכן שאייכמן היה פקיד אפרורי "בנאלי", חסר אופי, אדם שאינו מסוגל לחשוב בזכות עצמו – וזהו הרוע שלו – אך הפתרון הסופי לא היה בנאלי כלל וכלל, והיטלר לא היה אדם בנאלי, אלא אידיאולוג מסוכן, בעל אובססיה אנטישמית שלא היה כדוגמתה בהיסטוריה. כך שאולי ארנדט צדקה בעניין אייכמן, אך לא בעניין הפתרון הסופי כלל.
האם השואה היא אך ורק "רצח בירוקרטי"? לא, הוא נהגה על-ידי פושעים גדולים כמו היטלר והימלר, אך בוצע על ידי פקידים. נשאלת השאלה: ואם הפקידים היו מסרבים לשתף פעולה עם הפתרון הסופי? ללא ספק, לא ניתן היה לבצע את המשימה, אך זוהי היסטוריה ורודה: בפועל, הגרמנים כולם, כמעט כולם, שיתפו פעולה בצורה כזו או אחרת. הם לא ראו את היהודים כבני אדם, וזה היה פשעם היסודי.
אנו מסיימים את השיעור עם שאלות פתוחות ואולי כמה תשובות...
יפעל – ספרות
אני עדיין תחת הרושם החזק של תגובות התלמידות בשיעור האחרון. מתוך הבנאליות של הרוע, חשבתי שאולי לקראת סיום השיעור נוכל בעדינות לשאול את השאלה, האם בנסיבות מסוימות גם אני יכול להיות אייכמן. להפתעתי, השאלה הזו (והתשובות הכנות אליה) הגיעה בשלב מוקדם מאוד, וקידמה את הדיון למקומות מפותחים יותר משציפיתי.
עם המטען הזה הגענו לשיעור השני, שבו ביקשתי לעסוק בשואה מתוך אזורים שאינם רק אינטלקטואליים – מתוך הספרות. "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", אני מציג את אמירתו המפורסמת של תאודור אדורנו, ואנחנו מתחילים לדון בה. מהי ברבריות? מה מייצגת "כתיבת שירה"? מדוע אם כך האמירה הזו רדיקלית? האם אנחנו מסכימים איתה או מתנגדים לה? כמעט מבלי לשים לב, התלמידות נופלות למעין פח רטורי, כשהן נותרות עם טענות שמאיינות את השירה ואולי את האמנות בכלל, בשל היופי שבהן; בשל האסתטיקה, ההתענגות, האסקפיזם. אולי מבחינה זו אדורנו צדק, הם תוהים. אני שואל, אז מה בעצם אנחנו עושים כאן בשנה האחרונה? האם קראנו רק "טקסטים יפים" או "מענגים"? מה התפקיד של הספרות? מה התפקיד של השירה ומה ההבדל בינה לבין ספר עיון או טור בעיתון, כשמדברות על אירועים קשים, על אסון, על שואה? קטע מדבריה של לאה גולדברג כבר הוכן מבעוד מועד: כשהאירועים מוצגים בשיר, מובן שאנחנו חשים עצבות ורחמים, ורואים תמונה של חורבן ומוות. אבל בניגוד לעיתון, אנחנו חשים גם "התרוממות רוח. נדמה לנו שהעצב שלנו יפה. שברחמינו יש משהו מהנאצל." (מתוך פרקים ביסודות השירה, הריתמוס, 1959).
כדי להמחיש את הדברים אני עובר מייד לקריאה של "פוגת מוות" של פאול צלאן. הרושם אחרי הקריאה עז. מישהי אומרת שלא הבינה מחצית ממה שתואר אך בה בעת הבינה הכול. אנחנו מדברים על המוזיקליות החזקה של השיר, האופן שבו היא נותנת צורה לזוועה, ובכך מאפשרת לנו לחוש אותה, והכול במסגרת המוזיקה, המקופלת גם בשם השיר. אני משמיע את צלאן קורא את השיר בגרמנית, והטענה מתחדדת אף יותר: הבנו כל מילה.
לסיום אני קורא קטע מרשימה יפה של דרור בורשטיין על אהרן אפלפלד שפוגש את אביו, עשרים שנה לאחר שנפרדו במלחמה. אנחנו נפרדים בתחושה מעט כבדה. עמוסה, רגשית ואינטלקטואלית. אני שואל את עצמי אם היה מקום ליותר אוויר, אך בסך הכול נדמה שהיה משמעותי.
ניפגש בעוד שבועיים.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
השבוע התחלנו את השיעור בטקסט לעניין יום השואה. הייתה לנו התלבטות אם ומה להביא, ולבסוף מורן הביאה קטע מראיון עם אפלפלד, ובו והוא מספר על פגישה מאוחרת עם אביו, כעשרים שנים לאחר סוף המלחמה. הוא חותם את הקטע בכך שלא עלה בידו לכתוב את הסיפור הזה מעולם. הקטע עורר דיון על האפשרות או אי אפשרות של מפגש אינטימי לאחר שנים רבות כל כך, וגם על הטווח של האי-וודאות, ההורה או הבן שמותו סמוך לוודאי אך לא ידוע במפורש. כיצד ניתן לחזור משם? אולי לא ניתן.
חזרנו אל המשתה של אפלטון שהרגיש כמו הפוגה קומית ביחס לקטע מהראיון עם אפלפלד. קראנו את דברי התוכחה של סוקרטס לאגתון, על שום שהוא מהלל את ארוס אך דברי השבח שלו אינם דברי אמת, ואילו הוא, סוקרטס, מחויב לאמת.
ברגע זה התעכבנו ללמוד מעט על היריבות בין המשוררים לפילוסופים על פי אפלטון. ב"פוליטיאה" מציג אפלטון טיעון מקיף לפיו המשוררים, שאינם עוסקים בחקר האידיאות, מציגים רק חיקוי של חיקוי של הדברים עצמם. מכך עולה שאין ביצירותיהם שום אמת. עם זאת, היצירות מטעות את הקהל לחשוב שהן מציגות אמיתות. הדברים שהן מציגות הם בתורם כאלה המשחיתים את האופי (אירוני לאור העובדה שסוקרטס עצמו הוצא להורג על השחתת הנוער).
שמנו לב שעל אף התנגדותו למשוררים, עולה מתוך הטיעון של סוקרטס הערכה גדולה לכוחה האדיר של הפואטיקה.
לאחר חקירה נוספת ובה סוקרטס מראה באותות ובמופתים שארוס אינו יפה, אלא הוא השתוקקות ליפה, ועל כן חסר יופי, הגענו לבסוף לתחילת הדיון של סוקרטס עצמו בארוס. בניגוד לנואמים האחרים, סוקרטס מציג את הטיעון שלו דרך דיאלוג שקיים עם דיוטימה, כוהנת חכמה שלדבריו לימדה אותו כל מה שהוא יודע על אהבה. שם לומד סוקרטס על האפשרות המצויה בין היפה והמכוער, על דרך המשל האפיסטמולוגי: בין הבורות והידיעה נמצאת הדעה הנכונה, שדומה לידיעה בכך שהיא אמיתית, אך שונה ממנה בכך שהיא אינה מבוססת נימוק. נמשיך מנקודה זו בשבוע הבא.
בחלקו האחרון של השיעור היה לנו שיעור ניסיון מעניין מפי רוני, על וולטר בנימין ואומנות בעידן השעתוק הטכני! נקווה שנוכל לשוב לזה עם אורך רוח בהמשך, אולי בי"ב...
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
כמעט סיום. שלוש שנים חלפו. נשארו 3-4 שיעורים. אחד מהם מוקדש לבחינת בגרות. התלמידים מגיעים, למרות שערב יום השואה.
והתחושה היא של שמחה בחברות הלימודית שלנו.
אני רואה אותנו יושבים על שולחנות הפיקניק מחוץ לכיתה. מדברים על החיים, על ,סתם, וגם מדברים על יום השואה ועל הטקסט שקראנו "רייזל קדיש".
אני לא פרשן של אריסטו ואולי לא בקיא מספיק. אבל כשאריסטו אומר שהאדם הוא יצור חברתי מדבר - חושב (זואון פוליטיקון וביוס לוגיקון) שהמיצוי שלו הוא להיות כזה, אני מביט באמירה שלו ומביט בתלמידים של יעל ושלי ושמח.
אנחנו לומדים בחברה. הלימוד שלנו מפרה, מעצבן, מציק, מאתגר, משעמם, מצחיק, מרתק. כל המניפה.
ובהנחה שאני לא כבר מושפע מפרויקטציה של נוסטלגיה שתבוא בעתיד, ואני לא בקטע של אידאליזציה (עדיין), אני ויעל גאים בתלמידים.
ההתייחסויות לטקסט מעשירות אותנו, מאתגרות אותנו, והתחושה של ראשון - ראשונים בין שווים (כמו המלכים הפרנקים בימי הביניים בתוך השבט), מתפוגגת לתוך חבורה של אנשים שעומדים שווים ביכולות מחשבה מרשימות.
אז בסדר, לא הכל ולא תמיד ולא כולם כל הזמן....אבל תחושה של סיפוק מאוד גדול לקראת סיום.
Comments