המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
שיעור שני גדוש בכיתה י החדשה בבר אילן. אנחנו בצעדים הראשונים של התבססות. מתחילים להכיר שמות. נערות ונערים מתחילים לדבר אחד עם השני ולא רק עם החברים הצמודים שהגיעו מהכיתה.
אנחנו חוזרים למיתוס הלבירינט והמינוטאורוס ונזכרים במה שלמדנו בשיעור הקודם. אנחנו ממשיכים עם הגיבור תזאוס החוזר בספינתו לאתונה וממש עוקבים אחרי תהליך ההתפרקות שלה במה שהופך לדוגמה לאחד מפרדוקסי הערימה המפורסמים; הספינה של תזאוס.
משם הדרך קצרה לדוד אריה בעל ארבע השערות ופרדוקס הקירח ואנחנו מסיימים בתרגיל הפחתה וממציאים בית ספר ללא חומר לימוד. בית ספר "שושנה דמארי – ללימוד מאירועי חיים" שהמציאה אחת התלמידות הופך לשם הקבוצה שאנחנו פותחים בווטסאפ.
אחרי ההפסקה, קטע ממראה שחורה ואנחנו מדברים על זכויות אזרח והתעללות בתוכנות בינה מלאכותית ומשם לטבעונות ולהפלות ושואלים האם אפשר להתעלל גם...בכיסא.....
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
כיתה י"א הביאה איתה, כפי שחששנו, גל עזיבה שצפינו עוד בשנה שעברה, בעיקר בשל העומס הלימודי ואילוצי המערכת שמאפיינים את שנה זו בתיכונים. עם זאת, נראה שנתייצב עם גרעין איכותי ביותר של 14–16 תלמידות, שמתחילות איתנו את המסע אל מחוץ למערה.
ובמשל המערה חזרנו אל הנקודה שבה האדם שיצא מהמערה חווה אושר גדול לצד רחמים על חבריו שנשארו שם. "מה הייתן עושות במקום האדם הזה כעת? נשארות בחוץ או חוזרות למערה?" שאלנו בסיום השיעור שעבר, "והיכן משל המערה מופיע בחיים שלכן?" – שאלנו והן כתבו בבית. תשובות יפות ונבונות. נדמה לי שמה שיפה במיוחד בתשובות האלה – טובות יותר או פחות מבחינת תוכנן ואיכותן – הוא ההנאה שלהן הניכרת בכתיבה. יש בה משהו חופשי ותם, שמרשה לעצמו ליהנות משפע שאינו מודע לשִפעו.
בכיתה ביקשנו לקחת את הכתיבה הזו שלב אחד קדימה: כל אחת מכן החליטה להישאר בחוץ או לחזור. הגיעו לרגע ההחלטה הזה, ומכאן תארו את השבוע הקרוב שלכן. לאחר כתיבה ערה ושיתוף ער לא פחות, אמנון פנה אל המשל עצמו ושרטט על הלוח את המהלך של אפלטון. הוא סיפר על המקום של המשל המפורסם במסגרת כל כתביו של אפלטון, ותיאר את שני המשלים הקודמים לו. לאחר מכן, על הציר שבין ה"לא אמיתי" ל"אמיתי", מיקמנו את הדמויות במשל ועשינו את הדרך הארוכה מן הצללים אל האידאה. הדיון חי, עליז לפרקים, וניכר המאמץ הקוגניטיבי שלהן לתפוס את המופשט ביותר.
משל המערה עוד יעסיק אותנו בשני השיעורים הקרובים. מלבד ההיבטים המוכרים שלו, הוא מאפשר לנו לעשות תנועה טבעית חוזרת ונשנית בין הפילוסופיה לספרות. להצביע על הקשר ביניהן ועל ההבדלים ביניהן. כמו כן, הוא מזמין אותנו לעורר שאלות שקשורות לחינוך ולמידה – תֵמה שבכוונתנו להעמיד השנה כנושא רוחבי שמעסיק את שנינו במיוחד.
אחרי ההפסקה אנחנו עוברים לקרוא את הסיפור "תרנגולת" של קלאריס ליספקטור. הסיפור המבריק מעמיד במרכזו תרנגולת – "רגילה" עד גיחוך וחיבה בעת ובעונה אחת – שהופכת מארוחת הצהריים המתוכננת של משפחה, ל"מלכת הבית". אני מצביע על הלשון המתונה והמרוחקת-משהו של המספרת, אל מול התוכן הגרוטסקי שהיא מעמידה. אני חש שהסיפור משעשע אותן פחות ממה שציפיתי (אם כי, בכיתה הסמוכה טענו שהצחוק והצעקות הפריעו להם), ואמנון מוסיף ומתאר את התרנגולת שהוא מגדל בביתו כדי להמחיש עד כמה התיאורים של ליספקטור מדויקים.
את השורה האחרונה של הסיפור, השורה שמחזירה בבת אחת את הטריוויאלי, את האלימות של האינרציה – את השורה הזו אני מוחק מבעוד מועד, ומבקש מהתלמידות לכתוב את המשפט האחרון בסיפור. אחרי הלקח מאומלאס בשנה שעברה, רבות חשות ש"סוף טוב לא עומד להיות כאן", וגוזרות על התרנגולת האומללה מיתות שונות ומשונות. חלק מעדיפות לקחת את הסיום לאמירה מגדרית. היו הצעות לא רעות כלל, שגם ליספקטור אולי הייתה שוקלת (אולי בעצם לא), ואחרי סבב ההצעות אנחנו קוראים את הסיום המקורי.
האם הסיפור נמחק? האם המשפחה לא למדה כלום? האם אנחנו לא למדנו כלום? השאלות הללו מתעוררות ואנחנו מנסים להשיב. בסופו של דבר, כמו האדם שיצא מהמערה, כמו האדם שבוחר לחזור אליה, כמו כל אדם שנמצא בתהליך לימודי וחינוכי – ההתקדמות שלנו היא בספירלות. גם כשנדמה שחזרנו לנקודה שהיינו בה, זו אינה נקודת ההתחלה, אלא נקודה שנמצאת במישור גבוה יותר. את הסיפור אי אפשר למחוק אחרי שקראנו אותו. הסיפור יבקש שנשוב ונקרא בו מחדש, וגם הקריאה הזו תהיה תמיד מעט שונה.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
המשכנו השבוע בקריאה קרובה של "הגלגול". השיעור נפתח בסקרנות מצד התלמידות לקראת המפגש של גרגור עם הוריו. לאחר שהתוודענו למפגש הראשון יחד, עלו שאלות לגבי התגובה של ההורים - היו תלמידים שחשו כי אין הם מזהים במקק הענקי את גרגור עצמו, והיו תלמידים שהתייחסו לעילפון של האם ולבכי של האב, דווקא כעדות לזיהוי של גרגור על שינוי הצורה שלו. חשבנו על הרגשות הללו שהתעוררו בהם כתגובה המביעה אבל, ומכן צמחה השאלה - מהו הדבר שגרגור איבד בעקבות שינוי הצורה שלו?להפתעתנו כל מה שחשבנו שאיבד גרגור בשינוי הצורה שלו, התגלה כאובדן שלא קשור לשינוי הצורה, אבל ששינוי הצורה חידד, אפשר לו להישיר לכך מבט. למשל הערכה מצד הוריו שלא זכה לה בשעה שהקריב את עצמו בעבודה קשה, דאגה מצידם, או רצון לשמור עליו, כל אלו במובן מסוים לא היו לו קודם לכן. הבנו יחד גם שהמקום שלו במשפחה היה קשור להיותו מפרנס, וכי ברגע שלא יכול היה לפרנס, לא היה נחוץ יותר עבור המשפחה. הם יכלו לוותר עליו.
באופן מעניין עלתה בשיחה המחשבה כי דווקא האנושיות שחשבנו שאיבד גרוגר (או לחילופין עמוד השדרה :)) הולכת ומתגלה מתוכו אחרי שינוי הצורה. התלמידות דיברו על הדמות של גרגור כבן שמרצה את אביו ואת בני משפחתו. בגלל עמדת הריצוי גרגור לא ער למתחולל בתוכו, או לצרכים שלו, אך ככל שהוא מכיר בשינוי הצורה שלו, לצד הדחייה שהוא חווה מהמשפחה שלו, הולכת ומתעוררת מתוכו עדות לאנושי דווקא - הזעם על אחותו, למשל, הרצון שהאם תכנס לחדרו, ושוב הזעם העולה בו כלפי המשפחה בכלל. יש לו עמוד שדרה למרות שהפך למקק. במובן מסוים, חשבנו יחד, באמצעות שינוי הצורה יכול היה גרגור לומר לראשונה - אני לא הולך לעבודה.
באופן שהפתיע, וגם שימח אותנו, התלמידים התמסרו לקריאה קרובה וממושכת לכל אורך שני השיעורים, ונראה שהמסוגלות לקשב ממושך, וריכוז, עלו, שזה לגמרי הישג מבחינתו, בעיקר בתקופה שבה אנחנו נמצאים.
Comments