שבוע שישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן
המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
והערב בבר אילן: איך הופכת החלטה מהירה שמתקבלת בצוות (לא להביא חלב פרה) למעשה לימודי וחינוכי וחברתי ומהנה ומקרב.
בחלק הראשון שלנו, התקיימה המליאה הראשונה של בית החינוך.
חשבנו.
נביא מרצה אורח? נייצר משחק לימודי?
אבל המציאות ויעל, יצרו סוג של הכרח.
במסגרת הרצון לעשות טוב קיבלנו החלטה צוותית להימנע מחלב פרה, לטובת חלב סויה, שקדים וכדומה.
אלא שלהחלטה היו הדים בבית החינוך. תלמידים ראו בה החלטה לא הוגנת ולא דמוקרטית, לא צודקת.
יעל הרימה את הקרטון הכבד ואחרי השקעת זמן ומחשבה לא מעטים יצרה את ערב המליאה.
דיבייט בין שתי נבחרות: יעל ויפעל (הצוות הטבעוני שלנו) מול קבוצת תלמידות של מורן ושי (תלמידות יב').
כל המשתתפים קיבלו לוחות בינגו, כאשר במשבצות הופיעו כשלים לוגיים שונים, כמו "פניה לסמכות", מדרון חלקלק", "פניה להפחדה" ועוד.
על כל לוח בינגו היה קוד QR שהפנה לאתר הכשלים המרהיב של ננה אריאל https://www.kshalim.com/fallacies
שתי הנבחרות עמדו על הבמה באולם ונסחו את הדברים.
מהר מאוד התברר מבנה הויכוח:
בעוד צוות המורים דיבר בשפה של מוסר; על בעלי החיים וחייהם, הרי שצוות התלמידים עסק בפרוצדורה הלא דמוקרטית של ההחלטה.
באולם ערבוב של כייף, עניין, מעורבות מטורפת של כמעט כל התלמידים (ולו בהתלהבות פסיבית) והמון צחוק, ויכוח ועניין.
התלמידים נצחו. ערכנו הצבעה דמוקרטית, כל תלמיד כתב על פתק אם בעד או נגד חלב פרה, ובספירת הקולות נמצא רוב לתלמידים שבעד.
חזור יוחזר חלב הפרה.
למדנו על מה שנעשה עם בעלי החיים (על קצה המזלג) וחשפנו את תלמידי י' החדשים לתחושה של "מה זה בית חינוך".
המון תודה ליעל עלך השקעה אדירה ביזום, ארגון, הכנה, הובלה ו...ייצוג בעלי החיים חסרי השפה.
חזרנו לכיתה והמשכנו את הנעשה במליאה. התלבטתי: האם לחזור למאמרו של קאנט על הנאורות, או להמשיך בתנופת ההתלהבות הלימודית – תקשורתית – מצחיקה של המליאה.
החלטנו על כשלים.
נתתי הקשר קצר מאוד על אפלטון והסופיסטים (עוד נחזור אליה) ודיברנו על כשלים.
קנחנו במשימה מזרה.
התלמידים התבקשו לבחור אובייקט דומם ולשכנע אותו לפעולה מסוימת.
וכך המגב התבקש לטאטא, מכונות השתיה לתת את המשקאות ולא לבלוע לשווא מטבעות ועוד ועוד
בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום
לאחר התפרצות הזום הפתאומית חזרנו להיפגש, אפשר לומר – בסערה. כפי שוודאי תיארה יעל, צעדנו בהתרגשות אל החדר שבו התקיימה המליאה התוססת, שבה בסופו של דבר – יצאו התלמידות עם ידן על העליונה (אם כי החלב החמיץ). מלבד ההתלהבות שמילאה את כל בית החינוך, המליאה המוצלחת של יעל השיגה בעיניי שתי מטרות נוספות. האחת, העמקת הידע בתחום הרטוריקה: הפתיחה הקצרה של יעל ומשחק הבינגו המושקע שליווה את הדיון, העשיר אותנו במושגים הקשורים בכשלים רטוריים. גלי מכיתתנו הגדילה לעשות כשהציגה בסיום כשל אחר כשל בצירוף דוגמאות בצורה מופתית. השנייה, שאלת ההנכחה של סוגיה מוסרית מהותית. אודה שחששתי לקראת המליאה. אני פעיל בתחום זכויות בעלי חיים ב-15 השנים האחרונות, ואף על פי כן, זהו נושא שמעולם לא העליתי כמורה בכיתה, נוכח הרגישויות הרבות שיש בו – ובשל יחסי הכוח שיש בהוראה. זה כמעט מוזר. על נושאים פוליטיים אחרים אני מהסס הרבה פחות לדבר בכיתה, אבל זכויות בעלי חיים? נו, למה לבאס עם הפאסיב אגרסיב הטבעוני הזה.
על כל פנים, אל מול הניסיונות של התלמידות המוכשרות מי"ב, להוביל שיח שעוסק בדמוקרטיה ובהעדפות של טעמים (אותו "חיה ותן לחיות" המתעקש להתעלם מהאירוניה הגלומה בו), יעל ואני ביקשנו להזכיר שלצד ההיבטים הללו, אין זה צודק, ואין זו דרכו של בית חינוך העוסק מדי שבוע ברוח – להשאיר את הסוגייה המוסרית מחוץ לדיון. הדיון הסתיים כפי שהסתיים, בחיוכים ובצהלות ואף בניצחון של התלמידות. אל החוויה הטובה בסך הכול מהמליאה, הצטרפה אצלי תחושה פחות נוחה שעולה מהטיעונים הנלהבים של התלמידות ושקשורה בתקופה הזו – עלייתו וזריחתו של הסופיזם.
ומי יעמוד מול הסופיזם אם לא אפלטון. בשיעור הסיום של משל המערה הקרנו קטעים מהמטריקס וקיימנו דיון על כל אחד מהם. המשל מלווה אותנו מתחילת השנה והבקיאות של התלמידות במשל, בנמשל ובקשר של המשל לחיים שלנו – מרשימה ביותר. הן זיהו מייד את המשל בתוך הסרט, את תרגילי הכתיבה שעשינו וכמובן – עמדו על ההבדלים בין המדיומים, קולנוע וטקסט. הדיון התארך, וכפי שחששנו מראש, לא נותר לנו די זמן להגשים את חלומו של אמנון: לערוך מופע צללים של המשל בהמחזת התלמידות. פרט לזמן הדחוק, חשנו שהעיתוי להקמת המשל על רגליו באופן הזה היה מדויק יותר בשלב הקריאה, לפני שלושה שבועות, ואילו עתה צריך לסיים במקום מעט גבוה יותר. והסיום הזה הוא למעשה משפט הפתיחה של המשל, שבו אפשר להחמיץ בקלות את העובדה שהמשל קשור למעשה לחינוך.
"אז מה הקשר בין משל המערה לחינוך?" אנחנו שואלים אותן. "מיהו התלמיד? ומיהו המורה?" ההבנה שאותו אדם שיוצא מהמערה (וחוזר) הוא למעשה גם תלמיד וגם מורה, מתעבה למחשבות על מהי למידה, מהי הוראה, האם אפשר ללמד בלי ללמוד, והאם תיתכן למידה שהיא רק חיצונית. אמנון מדגיש את הרגע החשוב בעיניי במשל – הלימוד מתרחש בהפניית המבט אל האור. את הדרך החוצה מוכרח זה שהפנו את מבטו (התלמיד) – לעשות בעצמו. הסיגור של השיעור ושל המשל מגיע עם השיר "השאלה" מאת טל ניצן. הסיטואציה בשיר מובהקת. יש מורה ויש תלמיד, הם פרוטוטייפ של מורה ותלמיד, אך השיעור אינו מתרחש בכיתה אלא על ספינה בלב ים סוער. בזמן הקצר שנותר אני מדבר איתן על האופן שבו אנחנו קוראים על "שיעור" שמועתק לסיטואציה גורלית – נסיבות שיש בהן חיים ומוות. אנחנו מוכרחות לשאול את עצמנו מה בין "השיעור" הזה לבין שיעור רגיל. מה יש בשיר? סכנה. כמובן. האם שיעור הוא מסוכן? מה שמסוכן בו הוא בדיוק הגלולה האדומה שניאו בולע – לדעת. לדעת את האמת – לא תמיד נעים לדעת את האמת. לפעמים האמת מסוכנת. לפעמים היא יכולה לשנות אותי. מה עוד יש? אמון, אמונה. המורה סומך על התלמיד שיקפוץ להציל אותו; התלמיד סומך על המורה שהוא אומר לו את האמת ושיש תכלית לשיעור הזה. הם מאמינים זה בזה. לאותו "מביט מן הצד" הם נראים יחידה אחת. מה עוד יש בשיר? אומץ. ובמובן הזה, האומץ הוא חיוני לתהליך של התחנכות. למשל, לראות אתכן מדי שבוע, משרכות את הדרך בין אוטובוסים והפגנות ומערכות לימודים עמוסות, אחת בשבוע לעסוק ברוח – גם זה אומץ.
את השאר כבר יאמר ברכט.
בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר
המפגש השבוע היה מחולק לחלק שעסק בסופיזם, וחלק בו למדנו פילוסופיה, פסיכואנליזה והקשר ביניהם.
בחלקו הראשון של המפגש התקיים דיבייט בין תלמידות מכיתתנו ובין המורים יעל ויפעל בנוגע להפקעת החלב מכיבוד בית החינוך. יעל ויפעל למען הפקעתו, תלמידות הכיתה למען השבתו. מיותר לציין שתלמידות י"ב ניצחו בו.
הדיון היה מעניין כי ניכר הפער בין זה ובין שאר עיסוקינו: התלמידות שלטו בדיון בתחבולות ומניפולציות, וניווטו אותו לעסוק במה שמיטיב איתן. הן כמעט התעלמו מטיעוני הצד הנגדי ורק חזרו לליבת הטיעון שלהן. בעוד יעל ויפעל ניסו לעסוק במוסר טבעוני, הבנות ניתבו את הדיון לפרוצדורה - שהחלב נלקח לפני הדיון וכעת יוצרים "דמוקרטיה בדיעבד" (מטבע לשון שלהן). משם הן הוליכו אותו חזרה למוסר אבל מנקודת ראות אחרת: השאלה החשובה כעת היא השאלה של בחירה, שנשללה גם בפרוצדורה, ומבקשים לשלול אותה מהן גם בעתיד, ולא רק זאת - זה מתחיל בחלב, מי יודע מה עוד ישללו מהן?
שכנוע במיטבו.
בחלקו השני של הדיון חזרנו לבעיית האינדוקציה של יום, וניסינו, הפעם מנקודת ראות פילוסופית ולא סופיסטית, לעסוק בבעיית האינדוקציה. נראה שהפעם נחתה ההבנה של המעגליות במבנה הסמי-רקורסיבי של ה"הוכחה" שאינדוקטיביות עובדת. דנו בהשלכות של בעיית האינדוקציה וביקורת הסיבתיות על חיינו שלנו, ועל העולם בו אנו חיים.
במיוחד, דנו בדחיפה הפילוסופית לעבר מדע צנוע יותר, ועל הצורך להתנהל גם בחיי היום יום עם אמיתות לא מוצדקות. עסקנו גם בהשלכה הפסיכולוגית שהייתה לכך על יום - ששקע לתקופה במלנכוליה בעקבות גילוי הבעיה, ומה ההשלכה של הבעיות הללו על מודל התפיסה של יום: מסתבר שמצד אחד של המודל, הקשר בין הרשמים לעולם אינו מוצדק, ומן הצד השני של המודל, גם הקשר בין טענה אחת לאחרת על אודות העולם אינו מוצדק. אנו נותרים בחוסר פשר והיעדר קרקע.
משם עברנו לעסוק בווילפרד ביון. ביון מתאר מודל אנלוגי לחלוקה לרשמים ואידיאות, לפיו החומר הנפשי מחולק לרכיבי בטא ורכיבי אלפא: רכיבי בטא הם חומר גולמי בלתי מעובד, ורכיבי אלפא הם כבר החומר המעובד. הרכיבים הופכים מבטא לאלפא בשלב הראשוני על ידי האם המחזירה לתינוק רכיבי בטא כרכיבי אלפא, שהם בעלי פשר. מצב בו כל מה שנתון לתופס הוא רכיבי בטא יכול להתבטא בהצפה וזו מעוררת אימה.
גם כאן, ניתן לראות אנלוגיה בין התמוטטות הפשר בעקבות הבעיה שמציב יום לאמפיריציזם ובין האימה שמעוררת הצפת הבטא. התפתח דיון בשאלות נוספות על טיבה של ההצפה הזו: האם רכיבי בטא "חיוביים" (כמו תחושת שמחה בלתי נשלטת) יכולים להיות תוכנה של הצפה כזו? בכיתה נראה שהתחושה היא שכן, למרות שביון לא היה מסכים.
Comments