שבוע שלישי בבית החינוך למדעי הרוח באונ' בר אילן. שמחה וששון בפארק הלאומי. הנה, עטו מסכות שמרו מרחק והצטרפו שוב אלינו:
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של יעל איזנברג:
סופסוף נפגשנו!
אחרי שהתאספנו בכניסה הראשית לפארק, עמית הובילה אותנו לנקודה רחוקה (רחוקה, רחוקה) בפארק, שם הבטיחה שנמצא ספריה, ספסלים והמון אורות. בטחנו בה ולא התחרטנו - אמנם היצע הספרים בארון הפתוח היה קצת מאכזב (חן חיפשה בנחישות ולבסוף מצאה בו קובץ סיפורים של את״א הופמן לקחת הביתה), אבל המיקום היה מושלם לפגישה, נעים ומיוחד, בעיקר אחרי רדת החשכה, וכולם הסכימו שהיה שווה את ההליכה.
זה היה פשוט מפגש חברתי. השלמנו פערים ודיברנו על כל נושא שבעולם. מדי פעם השיחה הובילה אותנו לנושאים ״ספרותיים״, אבל לא רק. הכיתה כל כך מגובשת ובוגרת, והם גדלו להיות אנשי ונשות שיחה נפלאים.
אין תחליף למפגש פנים מול פנים, והערב היה מרענן, מחזק ונחוץ מאוד עבור כולנו.
בכיתה יא' של ד"ר מורן בנית:
סוף סוף אחרי שמונה חודשים נפגשנו! ההתרגשות הייתה גדולה, והתלמידים שמחו מאוד לפגוש אחד את השניה מחוץ למשבצות הזום.
ניצלנו את האווירה הנהדרת לסכם את שני השיעורים הקודמים שלנו שעסקו ב"אודיסיאה".
עשינו זאת דרך קריאה של שלושה טקסטים קצרים, שהעניקו לנו נקודת מבט מעניינת: "אודיסס" של חיים גורי, "האריג של פנלופה, או מי מרמה את מי" של מונטרוסו, ו-"Penalope's Despair" של יאניס ריצוס.
התלמידים אהבו מאוד את הטקסטים, אבל בעיקר נטו חסד דווקא לאודיסיאה, לשיבה המאוחרת של אודיסאוס שצולחת. הטקסטים הקצרצרים ניפצו את נקודת המבט הרומנטית שכמה מהתלמידים בחרו להתרפק עליה.
את סופו של המפגש הקדשנו לשיתוף של התלמידים בדברים החדשים שקרו בחייהם בתקופה הארוכה שלא התראינו: בני זוג חדשים, לימודי נהיגה, בחירת תחומי לימוד חדשים. כך הצלחנו, ולו במעט, לגשר על הזמן שבו לא התראינו.
בכיתה י' של ד"ר אודליה חיטרון:
בפגישה מרגשת, לראשונה פנים אל פנים, כמה מתבגרים הצטנפו הערב על מחצלת בגן הלאומי המהוה של רמת גן, האירו בפנסי טלפוניהם לעבר היורה, ולאחר מכן אל הדפים,
ופגשו בחשש מהול בחדווה את מחלת הגבהים. התחלנו בתרגיל: כיוון שצפורים צייצו סביבנו במלוא הגרון לא נותר לי אלא לשלוח כל תלמיד לדרכו, לבקש אותו לחשוב, ולשוב עם מסקנה: אילו יכולתי לבקש כח-על, איזה כח-על הייתי מבקש?
בין התשובות הופיעו: היכולת להחזיר מתים לחיים, היכולת לבחור מתי אמות, להיות רואה ואינו נראה, לנסוע בזמן, וכן, גם לעוף. תלמיד אחד אפילו הכריז שכל כח-על הוא ״עול״, והוא מוותר עליהם לחלוטין.
חשבנו כמה הכוחות הללו מאכלסים יצירות ספרותיות וקולועיות (בחזרה לעתיד, ״דני דין״, המיתוס של דדלוס ואיקרוס, היו חלק מהיצירות שהועלו), ועל הקו המבדיל בין אנושי לבין כל-יכול. לאחר מכן שאלתי שאלה נוספת: האם מבין הכוחות שלי, יש אחד שהוא ׳בחזקת׳ כח-על או ׳כמעט׳ כח-על? התשובות היו מפתיעות ומרגשות (אמפתיה!!), והן גם עזרו לנו להבין שההבחנה היא לאו דווקא ברורה, ושכח-על לאו דווקא אומר כל-יכולות.
מצוידים במחשבות הללו, פתחנו את מר ורטיגו של פול אוסטר. צילמתי רק את הפרק הראשון והתלמידים קראו אותו בשקיקה, מפגינים יכולת מופתית של הקראה בקול. קראנו ודיברנו, ובסוף הפרק הראשון עצרנו עם השאלה: מה בטקסט הזה שמעורר תחושה מטרידה כל כך?
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול לא התקיים שיעור. תוכנן שיעור. אבל במקום שיעור, הסתפקנו בפגישה מגוונת, מרגשת, משמחת בתחילתה ונינוחה וזורמת בהמשכה.
הגענו, צוות המורים, לפארק הלאומי בסביבות שעה ארבע ולאט לאט התחילו לזרום התלמידים. היה מרגש להיפגש.
חלקם וחלקן גבהו מאוד בחצי השנה, חלקם גזזו רסטות ורעמות. פתאום הם כבר לא תלמידי כיתה י' אלא בני כמעט שמונה עשרה ותלמידי יב' שלא ראו את המורה שלהם חודשים.
התכנסנו לנו באחת הפינות בפארק, ולאחר חמש עשר דקות של התרגשות, התחלתי (לנסות) לקיים את השיעור המתוכנן. בתכנית: קריאת טקסט כללי על בודהיזם (לבקשת הקהל) של פרופסור יעקב רז.
אלא שלא לקחנו בחשבון את.....הציפורים. עשרות (ואולי יותר) ציפורים עפות בלהקות מעל הפארק והרעש מחריש אזניים. ולא, זה לא ציוץ ציפורים כמו שאפשר לדמיין בלידר של שוברט, אלא משהו יותר היצ'קוקי.
מפחיד ומרעיש. המסכות על הפנים לא מאפשרות לנו לדבר ברור, ואנחנו לא מצליחים לקרוא בקול. שקד התנדב לעמוד באמצע המעגל הגדול (שומרים מרחק) ולצעוק בקולי קולות את הטקסט, אבל לשווא.
בקיצור, התחלקנו לקבוצות קריאה של הטקסט ואני דילגתי במרחק מספיק בין קבוצה לקבוצה. מהר מאוד התגלו ההבדלים הותיקים שבין התלמידים וקבוצות התלמידים.
קבוצה אחת המשיכה לקרוא במשך שעה ובעבודת נמלים לפרק את הטקסט, עם קבוצה שניה ניהלתי שיחה ערה על חסרונות ויתרונות של בודהיזם, כפי שניתן להבין אחרי עשר דקות קריאה.
ואז
ואז
ואז
זה הפסיק לפעול לימודית והפך מעניין וחברתי. וכמו שכתבתי מראש. השיעור נעלם ובמקומו היה מפגש כייפי. שיחות בקבוצות ואיתי. ליבי מראה לנו איך היא עומדת על הראש (כנראה התמחתה בסגרים), אחרים מדברים על תיאטרון.
קבוצת המרכלים הובילה על האינטלקטואלים. אור הצטרפה אלינו לשיחות קטנות.
מסקנות: היה מעולה, היה דרוש, היה חשוב. אי אפשר ללמוד ככה. נמשיך בזום או במקום שקט גדול (אחלהקרח? אין שם ציפורים) ונפגש רק בשביל הפגישה בלי לנסות ממש.
בכיתה יא' של ד"ר רמי גודוביץ:
המפגש האמיתי הראשון שלנו, מאז פרוץ המשבר במרץ, היה מיוחד ומרגש. שלושה מתלמידי הכיתה, המנגנים בכלי נגינה מיוחדים, ערכו הופעה על גגת האגם בפארק הלאומי ברמת גן, בן זעקות ברווזים ותוכיים, ואפילו זכינו לטיפות הגשם הראשונות של השנה.
תכננו לקרוא, אבל החשיכה הקדימה אותנו אז למדנו. התחלנו מהאתגר שהוריש פרמנידס לפילוסופיה, מתגובת הסופיסטים והניסיון של סוקרטס להציל את הפילוסופיה מפניה, למדנו על הפרדוקס של מינון ותשובת סוקרטס, או אולי אפלטון. רגעים, התלמידים נסחפו אחר כוח הטיעון ורגעים, התקשו להבחין בו ולא הבינו על מה המהומה. זוהי חוויה המוכרת, אני מניח, לכל תלמיד פילוסופיה.
בכיתה י' של אדם לויד אלפיה :
נפגשנו בפארק הלאומי בשעת בין ערביים כדי להתחיל לקרוא את משל המערה של אפלטון. התכנסנו תחת מנורה שהאירה רק מעט, אך מספיק כדי לקרוא.
המפגש הפיזי עם התלמידים היה נהדר ועל אף המסכות, הצלחנו גם לראות קצת הבעות פנים ואף חיוך מדי פעם. הלמידה עצמה הייתה אפקטיבית פי אלפי מונים מן הלמידה מרחוק. החזקת הדף, הקריאה לפי סדר והיכולת להביע דעה ולהגיד דבר מה, גם אם זה קוטע מישהו אחר, היו מן הדברים הנעימים שבמפגש. אף על פי כן, הישיבה על הדשא באמצע פארק עמוס למדי הביאה גם הסחות דעת מעת לעת.
חסרונה של כיתת הלימוד, החלל הסגור, הורגש בהחלט, אך ביחס לנסיבות הקיימות, המפגש היה מרענן וטוב עבור כולנו. בשבוע הבא נמשיך לדון במשל המערה וננסה לחשוב מהי אמת.
Comments