מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – התרחקות מעגנון לצורך התקרבות. פתחנו את המפגש ב־15 דקות כתיבה אוטומטית. התוצר הזה ישמש בשיעור הבא כחומר גלם לתרגיל כתיבה שאולי יעזור לנו להיכנס להלך הרוח ההולם לפענוח הסיפור המשונה "אל הרופא".
ממרתפי ההכרה שלנו טיפסנו למעלה, אל הקומות המוארות באור ניאון מוסדי, והתמקדנו בבחינת הבגרות המתקרבת. קראנו יחד טופסי בחינה, התוודענו למבנה הבחינה ולאופי השאלות. בהצבעה הקבוצה בחרה שאלה אחת לענות אליה, וכל אחת פנתה לכתיבה. את התשובות התלמידות קראו בקול, ושאר הקבוצה ניתחה אותן: האם התשובה ענתה על השאלה? האם היתה ברורה? מה היה חסר ומה אפשר דווקא ללמוד מהדוגמה? האם הצגת היצירה היתה מיטבית, או לוקה בחסר? מהתשובות השונות הפקנו תובנות עקרוניות לגבי מבנה נכון של תשובה ומלכודות נפוצות שיש להימנע מהן, וריכזנו את הנקודות במסמך שישמש את הקבוצה בלמידה לבחינה. דידקטי מאוד, אבל אבנים נגולו. (אפילו ישי, האורח המתמיד, לרגע נבהל מהבחינה, עד שהוא הבין שהוא בכלל בכיתה יא' וממילא לא ניגש לבגרות כי הוא אורח). לאורך השיעורים הבאים, לצד לימוד החומר, נמשיך לתרגל את כתיבת התשובות.
פילוסופיה (שי זילבר) - האקזיסטנציאליזם החליק לתלמידות בגרון בקלות בגולת הכותרת שלו: "קיום קודם למהות"; כתמיד, עלו שאלות טובות, הדס למשל תהתה האם מה שנשאר אחרי האדם הוא לא איזו מהות שהשאיר ולא רק עצם היותו, וגרמה לנו לחדד שמלכתחילה, עוד לפני שמלבישים על מישהו זהות, הוא פשוט קיים.
ההתנגדויות התעוררו במושג האבסורד ובשלושת מעגלי הקיום של קירקגור. שחר טען שהאקזיסטנציאליזם מבקש לגלות את האינדיבידום אך קירקגור מצמצם אותו לשלוש אפשרויות - האסתטי, האתי והדתי. כשדנו בכך שהאדם אינו יצור תבוני אלא כזה שמקבל החלטות רצוניות בעיקרו, ותיקפנו זאת בטענה שאהבה אינה ניתנת לרציונליזציה, אמרה מישל שאפשר דווקא להסביר למה אנו אוהבים את מי שאנו אוהבים. הביקורת של קירקגור על המעגל האתי, שגורם לאדם להתייסר ברגשות אשם, הוביל את שלי לומר כי דווקא אינה חיה כך, אלא חווה את הרגע בלי ייסורי מצפון מיותרים. עדן העידה על עצמה שהיא שילוב של המעגלים, בחלק מהתחומים היא מחפשת סיפוקים מיידיים, בחלקם שואלת שאלות מוסריות ובמקרים אחרים פועלת ממניע דתי ואילו אוריאן "דאגה" משהו, על שאינה מוצאת את עצמה באחד המעגלים.
קינחנו בלקט ציטוטים שהעיר דיונים מעניינים לא פחות, או כמו שאחת התלמידות אמרה: "דווקא הפעם היה שיעור מעניין".
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
פתחנו את השיעור בהתכנסות מחודשת סביב הנובלה בארטלבי. כדי למשוך את החוט מן השיעור שעבר, ניגשנו תחילה אל החיבורים שביקשתי מהתלמידות לכתוב ולהכין לשיעור זה. תלמידות הקבוצה הראשונה התבקשו להציג את הדמויות, המרחב והזמן. בזה אחר זו הציגו אורלי, סשה ויהונתן את חיבוריהם ועזרו לכיתה להיזכר איפה עצרנו ומה הספקנו להכיר בשיעור שעבר. עצרנו רגע להעיר על ההבדל בין תיאור ובין פרשנות, על האופן שבו נבחין בחיבור בין קולו של הסיפור לקולנו שלנו, על עמדת הכותב שלהם עצמם בחיבוריהם ועל הצורך להבליט את פרשנותם ולהבדיל אותה מהרובד התיאורי של החיבור, הזכרנו כאן גם מה ההבדל בין ציטוט ופרפרזה ואיך לומר "אני" בחיבור עיוני.
לאחר מכן עברנו לשמוע את החיבורים של הקבוצה השנייה, שהתבקשה לכתוב מחדש את הסיפור מתוך נקודת מבטו של טרקי. כלומר, להעמיד את טרקי בתפקיד המספר. איך טרקי היה מציג את ההתרחשות? את המספר? את הדמויות? את עצמו? איך נשמע קולו שלו? אליה, קרן ומאיה הציגו חיבורים יפים ומצחיקים. אליה למשל, כתבה כך:
"שמי הוא טרקי. בן שישים אני. פעם חיי היו חיים שכל אדם רצה לעצמו, אך היום הינני כתבן קטן במשרד גדול. תפקידי הוא אינו משמעותי ואיתי עובדים עוד שניים שאיני זוכר את שמם אף פעם, ועורך הדין שלי, האוויל הזה, הוא כותב סיפור על חייו ומתחקר את כל האנשים סביבו - אני איני רוצה להתמודד איתו. כל יום לפני שעת הצהריים הוא מציק ומזיק לי ולעמיתיי ואז מתפלא מדוע אני חוזר עם פנים אדומות וקצר רוח. אם היה לי הזמן והרצון הייתי מפרט יותר אך אני מאחר לחזור מהפסקת הצהריים וחייב אני לעשות כמה דברים."
והנה קטע ממה שכתבה קרן:
"מעסיקי, אדם עצלן למדי, הסבור כי גילה את "הסוד לחיים מאושרים". רואה בעובדה שכאשר שאר העובדים במקצוע נופלים למרץ ועצבנות – והוא נשאר אדם שלו למדי, כמעלתו הטובה ביותר. מעסיקי יתפאר בעובדה שהוא אדם חסר שאפתנות, העוסק בעבודה רגילה ומשעממת, וכי לעולם לא יצא מעולמו הבטוח. אם תפגשו לראשונה עם מעסיקי, תחילה הוא ירגיש את הצורך לספר לכם על כך שהכל מחשיבים אותו לאדם מהימן. אחר כך, הוא יספר לכם על כך שאף ג'ון ג'ייקוב אסטור המנוח ייחס לו את התכונות מתינות ושיטתיות. לאחר כל התיאורים הצנועים שיספר לכם, ידאג מעסיקי לציין כי הוא אינו אומר זאת על מנת להתפאר, חס וחלילה, אלא הוא רק מציין עובדה. אני עצמי לא אומר לכם במפורש האם עליכם להאמין לדבריו, רק אציין כי אני בספק שמעסיקי וג'ון ג'ייקוב אסטור אי פעם נפגשו."
וטעימה מהחיבור של מאיה:
"אדם קשיש למדי היה הבוס שלי בתקופה לפני שנהיה אובססיבי כלפי אדם אחד… מה שמו... בארטלבי? בכל מקרה, בתקופה זו, נראה כי הוא הצליח לעלות לכולם על העצבים. הדרך הטובה ביותר לתאר את אופיו היא באמצעות סיפור קצר שהיה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. הוא היה קורא לי כל יום למשרדו האישי כדי לתת לי משימות לבצע במשך היום. הוא נהג לקרוא לי לפני שעת ארוחת הצהריים שלי. הוא סירב לדבר איתי מאוחר יותר. איני בטוח למה. בכל מקרה, המטרת השיחה הייתה להביא לי משימות לביצוע בהמשך היום. הייתם מתארים לעצמכם כי שיחה כזו נמשכת בערך חמש דקות.. לא? אז אל תדמיינו לשווא, כי לא. שיחה כזו הייתה נמשכת יותר מעשרים וחמש דקות. למה אתם שואלים? כי עד שאדם קשיש למדי הגיע למטרת השיחה- המטלות, הוא לא הפסיק לדבר על עצמו. אוי, אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי איך ג'ון ג'ייקוב אסטור נהג להכריז עליו שמידתו הראשונה הייתה המתינות והשנייה השיטתיות, הייתי פורש מעבודתי מזמן. או איך שכל פעם היה נוהג להעיד על עצמו שהיה אדם מהימן, או שהתחיל לבלבל את שכלי על כל קורות חייו כשהמשימה שהוא נתן לי בסוף כל התענוג הזה היא בסך הכל לשכפל עותקים, הייתי יכול לאבד את זה."
דיברנו על מה שחזר בשלושת החיבורים - ראשית, איזה ניסיון להיפוך יחסי הכוח שקיימים בסיפור, באמצעות הזדמנות לאפשר לטרקי לפצות פה, ואף לבקר את מעסיקו, המספר. בהקשר הזה דיברנו על שתי מערכות יחסים שמתנהלות בתוך יחסי כוח: זו שבין עורך הדין, המעסיק, ובין הלבלר, העובד הפשוט, וזו שבין המספר והדמות. דיברנו על איזה מין מעסיק הוא עורך הדין ומה מידת הכוח שהוא מפעיל על עובדיו, וכן על עמדת הכוח של המספר, שתוחם ומכתיב את הפרספקטיבה של הסיפור. דיברנו על מספר דמות שמוסר עדות על הנעשה, עדות שהיא לעולם אישית, סובייקטיבית, כלואה (וכולאת?) בנקודת מבטו.
הנקודה השניה נגעה לספק שמלווה אותנו כבר מהשיעור שעבר באשר למהימנות המסירה של המספר. מתחילת הקריאה אנחנו שואלות מה בין מה שנמסר למה שקרה במציאות הקודמת לכאורה למסירה. החיבורים שבהם נעשה טרקי למספר הדגישו את הסובייקטיביות של המספר הפנימי ואת הבדלי הפרספקטיבה. התלמידות כתבו את מה שאנחנו עושות כקוראות מניה ובניה במהלך הקריאה של סיפור עם מספר פנימי – אנחנו משערות כל הזמן מה הייתה אומרת דמות זו או אחרת על אותה ההתרחשות עצמה. אנחנו קוראות את הסיפור "פעמיים" – פעם אחת לומדות מהו הסיפור שמספר המספר מן הפרספקטיבה שלו, ופעם נוספת מנסות להשלים, לפרש ולהעמיד את "הסיפור עצמו", דהיינו את אותה מציאות לכאורית, כמו מבקשות אנחנו עצמנו, כקוראות, להשיג את נקודת המבט האולימפית של המספר הכל יודע.
החיבורים היו מלמדים ופתחו פתח גם לשיבה לסיפור עצמו וגם לשאלת המספר שתעסיק אותנו בהמשך, ויצרו בכיתה מעין מעבדת קריאה סדנאית שמרכזת את כולנו מסביב לסיפור, לשאלה, לנושא ומחייבת אותנו כלפי הקריאה. יחד עם זאת, לא כל התלמידות כתבו את החיבורים, ואלו שכן כתבו – התקשו והתביישו לחלוק עם הכיתה את חיבוריהן. חלקן הרגישו "רק" מבוישות, וחלקן יותר מכך, ואף ביקשו שלא לחלוק את עבודותיהן. בכל-זאת התעקשתי על השיתוף בקבוצה, וצלחנו יחד את האפשרות המפתה-מרפה להתחמקות.
לאחר מכן המשכנו בקריאת הנובלה. בישיבה במעגל מסביב לטקסט, כל התלמידות כולן, קראו בזו אחר זו בסיפור ברצף. גם כאן התגלתה אי-נוחות, ביישנות והתחמקות, ובכל-זאת קראו כולן, מי שורה או שתיים, ומי פסקה ועמוד ויותר. לאחר שפגשנו בשיעור שעבר את המספר ואת טרקי, בשיעור אמש הכרנו גם את ניפרס וג'ינג'ר נאט, ולבסוף – סוף סוף! – את בארלטבי, ואת סירובו הניטרלי, הנסוג: "אני מעדיף שלא". הסיפור קיבל זווית מעט שונה במעבר ממקריאה למקריאה, ודיברנו על כך שקריאה בקול היא קריאה פעילה, פועלת, מפרשת, והיא, כבר היא לבדה, חושפת את עמדת הקוראת לגבי הסיפור.
בשיעור הבא נמשיך בקריאה המשותפת בנקודה שבה עצרנו, ולקראתו ביקשתי שוב מהתלמידות להמשיך את העבודה בבית ולמשוך את החוט מהשיעור הזה לשיעור הבא בחיבור קצר תחת השאלה מהו אותו דבר שהיה בו בבארטלבי שפירק את המספר מנשקו, ומהו נשקו של המספר שאותו בארטלבי פירז?
לצורך מענה ביקשתי מהן להתמקד בשתי פסקאות שעוסקות בעניין זה במפורש:
"על כל אדם אחר הייתי מתפרץ מיד בחמת זעם, דוחה כל מלה נוספת ומשליכו בחרפה מעל פני. אבל בבארטלבי היה משהו, שלא רק פירק אותי מנשקי באופן מוזר, אלא נגע בי באורח מופלא והביאני במבוכה" (עמ 23).
מהו אותו הדבר שהיה בו בבארטלבי, שפירק את המספר מנשקו?
"אין זה נדיר שכאשר אדם מוכה עד חורמה, באופן לא מוסבר וללא תקדים, הוא מתחיל לפקפק באמונתו הפשוטה ביותר. הוא מתחיל כביכול, לשער שלמרות הפליאה הגדולה, כל הצדק וכל ההיגיון נמצאים בצד השני" (עמ' 24).
מהו הדבר בבארטלבי שהכה את המספר עד חורמה, ומהי האמונה שבה מתחיל לפקפק המספר?
עצרנו את השיעור הראשון עם השאלות האלו, בציפייה לקראת המשך הקריאה והכתיבה.
בשיעור השני המשכנו לקרוא את ההיגיון השני של דקארט וגלשנו מעט לדיון שלו על חתיכת שעווה ובדרכים שאפשר להכיר אותה. אך מכיוון שהדיון הזה ארוך למדי ועוסק בשאלה: מה אנו יכולים לומר על השעווה ומהן הדרכים לקלוט מידע/להכיר את השעווה בהנחה שהיא קיימת באמת? החלטתי לדחות אותו לשבוע הבא ולאתגר בשאלה מקדימה לפני הצלילה לדיון בשעווה. כתבנו את האתגר על הלוח:
כולם זוכרים שבהיגיון הראשון (בטיעון השד המתעתע) דקארט טען שאי אפשר להסתמך על הלוגיקה, אך מצד שני נראה שהטיעון שלו ״אני חושב משמע אני קיים״ הוא היסק לוגי. איך אפשר להסביר זאת? האם דקארט לא חשב על זה בעצמו?
השאלה סקרנה מאוד את התלמידים ופניהם כמו שאלו איך לא חשבנו על זה בעצמנו?? במשך כרבע שעה ניסו כוחםן, חלקם ענו בהומור פואטי חלקם נעו במעגל חסרי מנוחה.
לבסוף הסכמנו שזה לא יכול להיות טיעון לוגי כי דקארט המתמטיקאי החכם, סמל לראשיתה של הפילוסופיה החדשה, לא ייכשל במהלך מביך שכזה, וזה אכן לא טיעון לוגי אלא פרפורמטיבי. בכל פעם ש״אני חושב״ (מבצע את האקט) - אני קיים (התוכן). ולכן אין כשל לוגי בהיסק של דקארט.
אורלי אהבה את ההסבר אך הקשתה בכל זאת ושאלה: איך הוא שולל את הלוגיקה אם כל המהלך של ההיגיון הראשון הוא לוגי? ניסיתי להסביר שהמטרה של ההיגיון הראשון הייתה להגיע לספק מוגזם וקיצוני שבו גם הלוגיקה לא אמינה ומשם להיחלץ. הובטח סיכום בהיר. סיימנו.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
יעל - קודם כל ולפני הכל: מזל טוב לנוריאל על לידת בתו המתוקה!!!
לאור אבהותו הטריה של נוריאל ובהתאמה לתכנית המקורית שלנו (תודה לבת המתחשבת על התזמון!), הקדשנו אתמול את שני חלקי המפגש לקריאת "הגלגול".
בשבוע שעבר עצרנו בנקודה שבה אמו ואחותו של גרגור מתלבטות אם לפנות את חדרו מרהיטים. האחות, שעד כה הפגינה את הרגישות הרבה ביותר לצרכיו של גרגור, רצתה לפנות את החדר כדי לאפשר לו להתרוצץ על הקירות, ואילו האם חשבה שעדיף לשמור את הרהיטים בחדר ובכך אולי לעודד את האנושי שבו. בשבוע שעבר הכיתה הייתה באופן מובהק בצד של האחות. והנה בפסקה אחת גרגור השתכנע מהטיעון של האם והתהפך על אחותו! אם עד כה הוא ראה בה בת ברית נאמנה ורגישה, פתאום מתחילה לצוף עוינות כלפיה, ומעשיה האלטרואיסטים מתפרשים כשתלטנות ואגוצנטריות ש"אופייניים לנערות בגילה". התלמידות, פחות או יותר בגילה של גרטה, לא לקחו את זה אישית, ורובן הסכימו עם הביקורת. ככל שהמשכנו לקרוא גברה המועקה מהדרך שבה המשפחה מתמודדת עם הגלגול של גרגור, מהתוקפנות האלימה של האב ועד הקור האכזרי במדיניות ההכלה שהם מגיעים אליה בסופו של דבר.
התעכבנו על השינוי שעובר האב, על יחסו המשונה של גרגור למנקה (הראשונה שסופסוף מדברת איתו), ובעיקר על סצנת הנגינה בכינור מול דיירי המשנה, והפנטזיה הביזארית שמתעוררת בגרגור בעקבותיה: לחטוף את אחותו למחסן הגרוטאות המאובק שהיה פעם חדר השינה שלו, שם יחיו לבדם באושר ועושר. אני טענתי טענה קצת פרובוקטיבית (אם כי מאוד מתבקשת) - שלפנטזיה הזאת בדגם "היפה והחיה" יש גוון אירוטי תמוה. התווכחנו על הטענה הזאת והעלינו השערות פסיכולוגיות שונות, כשבין השאר אנו מנסות לעמוד על הטריגרים לאותה פנטזיה. היינו כל כך ממוקדות בנקודת מבטו של גרגור, שהפניה המזעזעת של גרטה נגד גרגור לקראת הסיום תפסה את התלמידות בהפתעה. את מה שקורה בעקבות זאת בעמודי הסיום נקרא בשבוע הבא.
Comments