יום פתוח לתשפ"ד
מחזור ד' (יב')
פילוסופיה (רמי גודוביץ) – בחינת הבגרות בפילוסופיה! בהצלחה לתלמידות ולתלמידים
ספרות (עידו פלד) - בחינת הבגרות בספרות! בהצלחה !
מחזור ה' (יא')
ספרות - (עדי חבין) - נראה לי שהספקנו הרבה היום. בשיעור שעבר רק גמרנו לקרוא את ״האף״, וחיווינו דעה זריזה ומהבטן. בשיעור הזה ניסינו לבסס קצת את התחושות הראשוניות, ולנסח באופן בהיר יותר מה בולט ומעניין בסיפור ואילו משמעויות אפשר להפיק ממנו. בחנו את המסלול שעוברות הדמויות, את התהליך והשינוי שחל בהן או שלא, את השאלות התמוהות שהסיפור מעלה ואת הסיבות האפשריות לתימהון הזה. קראנו את הטקסט הקצר של עמוס עוז "בארשת של חשיבות כבודה למדי". וזהו.
כשחזרנו מההפסקה פתחנו בשאלה: האם אי פעם קרה לנו שקראנו ספר או צפינו בסדרה או סרט שכל כך משכו אותנו עד שרצינו ממש להיבלע בעולמם ולא לחזור אל זה שלנו. בטח שכן. הארי פוטר, משחקי הרעב, אפילו פוקימון. ואיך הרגשנו כשזה נגמר? "כאילו יורד מסך שחור". "כאילו הניצוץ נגמר". "כאילו משהו נתלש". תשובות שמאפשרות לנו להבין טוב כמה השתוקק דון קיחוטה לחיות בעולם של אבירים, גבירות, מכשפים וענקים. שלחתי את התלמידות לתרגיל כתיבה: ספרו על זה. כתבו את עצמכן בתוך העולם הבדיוני שרציתן להשתייך אליו. את היצירות נקרא בשבוע הבא.
כדי להציב כמה אבני יסוד רלוונטיות לקריאה ברומן, ביקשתי מהתלמידות להתחיל למפות כמה מושגים. פרודיה, רומן פיקרסקי, ריאליזם, מודרניזם, פוסט. כל אחת "זכתה" במושג, והתבקשה ללמוד אותו קצת ולהסביר ליתר הקבוצה. הן עשו עבודה נהדרת. הסבירו יפה, לקחו אחריות על חלקן בדיון, וקיבלנו הצגות תמציתיות ובהירות. ואז ירדנו לדשא לקרוא קצת דון קיחוטה. התקבצנו סביב ספר אחד, והתלמידות הקריאו את תחילתו של פרק א' בעלילותיו של האביר בן דמות היגון.
פילוסופיה – שי זילבר - כמה נפלא היה השיעור אתמול; גם ויכוח על עמדתו של שפינוזה וגם איזושהי הכרה שכדאי להבין אותו ולשפוט מעט פחות כדי להרחיב את האופקים, גם צפינו בסרטון על הגותו, שהוסיף ידע ורעיונות, וגם הן קיבלו תרגיל כתיבה מתוך ההקדמה של ירמיהו יובל ל"אתיקה" והן אמנם עבדו והסתדרו עם הטקסט והשאלות. הרגשתי כאילו משהו עובד! שמחתי! היתה שלווה שכל כך נחוצה לכיתה!
ואז איילה אמרה שאין מספיק דיונים בכיתה.
מחזור ו' (י')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – ד"ר חן שטרס ואילן בר דוד:
השיעור התחיל באכזבה קטנה בעקבות היעדרות של לא מעט תלמידים. סיום השנה והמבחנים מראים את אותותיהם גם פה. אבל מעז יצא מתוק! כושר המנהיגות של אליה הוביל את כל התלמידים לשבת יחד בשורה הראשונה, והייתה אווירה קרובה מתמיד ומתאימה ללימוד הסיפור הקצר "צפירה" של אתגר קרת. התלמידים הקריאו בשטף מרשים את הסיפור, והדיון היה מרתק - שוחחנו על ההנגדה בין אלי המספר לגלעד ושרון ה'מוצלחים', על הקשר של הניגוד הזה למתח בין שואה וגבורה, יום השואה ויום הזיכרון. דיברנו על הביקורת של הסיפור על זיהוי בין "מוצלחות" למוסריות, על הטקסיות הריקה של יום השואה בסיפור לעומת חוסר החמלה כלפי שרת בית הספר ניצול השואה, ועל השאלה - מדוע אסור להלשין? האם בכל מקרה זה פסול או שמא פעמים רבות האיסור הזה משרת בעיקר את החזקים. למרות שהסיפור קצר ולכאורה פשוט ולמרות שכמה מהתלמידות הכירו אותו, הדיון היה ממש מאיר עיניים בשבילנו. במהלך השיעור נשלחו שני ואליה לייצג אותנו בהתלהבות ביום הפתוח לכתות י' של השנה הבאה.
משם משכנו חוט שהתחבר ליום השואה ולשרת מהסיפור של קרת, ודיברנו על הביטוי "הבנאליות של הרוע" שטבעה חנה ארנדט. בת קול מהשיעור הקודם אמרה "סופסוף פילוסופית", אולם ארנדט עצמה טענה שהתחום שלה קשור יותר בתיאוריה פוליטית וכי בעיני עצמה היא איננה פילוסופית. הביטוי שטבעה מופיע בספרה "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", שמתבסס על סיקור משפט אייכמן בשנת 1961. דמותו של אייכמן הפתיעה את ארנדט, שכן ציפתה לראות רוצח שטני ומרושע שנהנה מהשמדת יהודים, אך בפועל פגשה במעין פקיד אפרורי "רגיל ונורמלי" בעל מוטיבציה ושאיפות בנאליות כמו קידום בעבודה וכד'. הבנאליות של אייכמן לפי ארנדט באה לידי ביטוי גם ב"חוסר מחשבה", שלא הצליח לראות את נקודת המבט של הזולת ולכן "פלט" ניסוחים קבועים ולא כנים.
לאור הדברים הללו הדיון נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון שאלנו האם לרשעים יש מוסר אחר, מוסר שונה מאנשים שאנו מגדירים כטובים? הדברים שעלו היו יפים ומעניינים ואילצו אותם להתעמת עם קאנט, שוודאי לא היה חושב שהנאצים צייתו ל"מוסר אחר" או שהם חשבו שהמעשים שלהם טובים. גם הרע וגם הטוב מודעים לחובה לעזור למשל אך שניהם פועלים בצורה שונה: הטוב יגיש עזרה לזקן שנפל, והרע ינצל אולי את ההזדמנות לכייסו. החלק השני נגע במסקנה של קאנט: גם הטוב וגם הרע בוחרים באופן מודע איך להתנהג. הטוב והרע קשורים לחופש בחירה ולידיעה – ולכן הרע לא יכול לומר "לא ידעתי שזה רע". החלק השלישי נגע בביקורת על ארנדט שניסתה להציג את אייכמן כאילו הוא לא ידע/לא חשב מה הוא עושה וכי הוא רק רצה להשתייך, להתקדם או לצבור כוח בעבודתו, ואם הוא היה חושב אולי לא היה עושה מה שעשה. זאת בניגוד לקאנט שאמר כי יסודו של הרוע הוא במחשבה – הרע יודע שהוא עושה רע. אז עד מתי רשעים יעלוזו? מי קאנט וידע.
Commenti