מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – אחרי סיכום של הקריאה שלנו בסיפור "איש החול" והפרשנות שהצענו לו, בהסתמך על פרשנותו של פרויד, עברנו לטקסט הבא שלנו: "אל הרופא", מאת עגנון. כמה מוזרים סיפורים יכולים להיות, אנחנו מגלות עם כל טקסט מחדש.
קראנו את הסיפור הקצר הזה יחד בקול, התלמידות העבירו אותו ביניהן שורה אחרי שורה, מבלי כל ידע על הכותב או ההקשר. בסוף הקריאה אספנו רשמים: "לא מזמין לקריאה", "מטריד", "זה קורה בגרמניה??". קראנו שוב, הפעם קריאה מתעכבת יותר, אבל עדיין בניסיון לחוש מה עולה מהסיפור, מבלי פרשנות והסבר.
התחלנו להצביע על הקשיים והמוזרויות. אריאל אמר שיש משהו חלומי בסיפור, בגלל הקשרים הלא ברורים בין עניין לעניין. הצבענו על ההופעות וההיעלמויות המפתיעות, על העניינים המוזרים שתופסים פתאום את הפוקוס, ועל האווירה של הסיפור. וכמובן, על מר אנדרמן. קמילה אמרה שיש משהו שמזכיר מוות, ואריאל ודריה חקרו קצת על תפילת מפני חטאינו, והצביעו על הנוכחות של בית המדרש, התפילה והימים הנוראים בסיפור. וכמובן, הרופא הזה, שידוע עליו שהוא שתיין.
עם הרשמים האלה סיימנו את השיעור, ובשיעור הבא נחזור אליו.
פילוסופיה (שי זילבר) - המשכנו ברפרטים, את השרביט תפסה הדס והנה לפניכם סיכומה:
העברתי את השיעור על עבודת הגמר שלי במטרה להציג את העבודה ולתת טעימה מכל דעה, פתחתי את השיעור בשאלות פתוחות וקצת על מה שעומד מאחורי השאלה על הבחירה החופשית, והצגתי את דעתי.
לאחר מכן הבאתי שתי עמדות מההגות הכללית, של כן ולא, ועוד שתי עמדות מההגות היהודית של כן ולא. לאחר מכן קהוט שלצערי לא עבד כדי לבדוק שהכיתה הבינה אותי ואת מה שהעברתי.
מצד אחד אני מקבלת את הביקורת על כך שיכולתי להתעכב על כל אחד יותר, מהצד השני באמת המטרה שלי הייתה לא להביא את השיעור אלא להראות כמה עומקים יש לשאלה ואיך אפשר להסתכל עליה מכמה היבטים שונים. ולכן אני חושבת שמטרת השיעור הושגה.
אם כי אני מבינה את הבנות שרצו להבין יותר לעומק את המהלך שעמד מאחורי כל דעה, כמו שאותי הנושא עניין וגם אני רציתי להעמיק, אולי בגלל שאני הייתי עמוק בתוך הנושא לקחתי את המהלכים כברורים מאליהם ולכיתה זה היה יותר ברור.
שיפור לפעם הבאה:
לתת יותר מקום למחשבה אישית, להסביר בכמה דרכים כדי שיהיה נגיש לכולם.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
התלמידים ביקשו שהדיון החופשי יתקיים דווקא לקראת סוף השיעורים. אך מכיוון שאליה הביאה שיר של חנוך לוין, "מה אכפת לציפור", החלטנו שלא אכפת לנו לפתוח בצלילי השיר שיבקעו מהגיטרה שאליה הביאה ובסוף נדבר גם על השיר. אז אליה פצחה בשיר ובנין מנדל האפור הפך לצבעוני ואפילו לרמקול גדול דרכו בוקעים צלילים. לאחר מכן שני קיבלה מוזה והסכימה לבצע קטע אופרה בסופרן. בנין מנדל חשב לרגע שהוא אולם קונצרטים. דומייה. גם דקארט רוצה להופיע.
לטובת אלו שלא הגיעו בשבוע שעבר חזרנו לקרוא מתחילת ההיגיון השני. דקארט הגיע לנקודה שבה הוא הביא את הספק עד לגבולות הכי קיצוניים שלו. איך נחלצים מטביעה בספק כשדבר אינו ודאי? בהיגיון השני דקארט מבין שכל זמן שיש לו איזושהי מחשבה הוא, דקארט, מוכרח להיות קיים. אפילו השד לא יכול לגרום לו להאמין שהוא קיים אם הוא לא היה קיים באמת, מפני שלמישהו שלא קיים לא יכולות להיות מחשבות. המסקנה של דקארט הובילה אותו לאחד המשפטים המפורסמים בפילוסופיה: "אני חושב, לכן אני קיים". למעשה התרגום הזה לא מדויק ומפספס את המורכבות של כוונתו, ויש מתרגמים שמציעים "אני חושב, ועל כן אני הווה". אז כל עוד יש לנו מחשבה או תחושה לא נוכל להטיל ספק בקיומנו. ואם נשאל מה אנחנו? או במילותיו "לחקור מהו 'אני' ... זה שאני יודע שהוא נמצא", זאת כבר שאלה אחרת משום שבגוף אנו יכולים להטיל ספק אבל לא בעובדה שאנו איזשהו דבר שחושב, שכן מחשבה כזו תפריך את עצמה. אם נטיל ספק בקיומנו, פעולת הספק עצמה תהיה הוכחה לכך שאנו קיימים כדבר חושב, גם אם מה שאנו חושבים או מרגישים מוטעה. "דבר חושב" לפי דקארט הוא בדיוק הדבר "שמטיל ספק, שתופס, שטוען, ששולל, שרוצה, שאינו רוצה, שמדמיין לעתים, שחש". עצרנו! החלק הגופני בו אנו מטילים ספק נתקף בקוצר נשימה וחרץ לשון מעייפות ותמיהה.
אור הציעה בצדק את הדיון שתוכנן לסוף השיעור כאתנחתא מדקארט וכשלב ביניים לקראת הנובלה "בארטלבי" להרמן מלוויל, וכך עשינו. אליה שרה שוב ואחר כך התחלנו לדבר על הציפור שלא אכפת לה כלל שאנו מדברים גם עליה. אליה העסיקה את עצמה בשבועיים האחרונים בשיחות על שיחות על פרשנויות אפשריות לשיר של לוין, ואל עבודת ההכנה שלה הצטרפה הכיתה במחשבות נוספות, אחרות. התלמידות דרשו ודרשו בציפור ובעץ ובים – מה אלו מסמלים? ואל הפרשנויות היפות שלהן הוספתי, שקודם כבר תמיד הציפור היא ציפור והעץ הוא עץ והים הוא ים – ודיברנו על המובן הקונקרטי והמיידי ביותר של אביזרים וסמלים בספרות, ועל איך לא לשמוט את הציפור בבואנו לפרשה כסמל לזמן, או איך בכל זאת לזכור את העץ והמים גם כשרוצות נורא לקפוץ לומר שלמעלה ולמטה, וככה.
הייתה זו נקודה טובה בהחלט לפתוח בקריאת הנובלה בארטלבי. ביקשתי מהכיתה לקחת איתי סיכון בקריאה משותפת של סיפור ארוך. אמרתי, נקרא ביחד בקול בלי לעצור, ונשתדל להאט את הקריאה מאוד. אמרתי, רק נסמן תוך כדי קריאה איזה סוג קשב אנחנו מבקשות להקדיש לטקסט. ביקשתי מהתלמידות להוציא כלי כתיבה ולסמן, להעיר, להדגיש, להתפעל על גביו. חלק מהתלמידות הרגישו פחות בנוח להקריא והתנצלו על לשון מגמגמת ובכל זאת התרצו כולן וקראו אחת אחרי השנייה. הפנינו קשב מיוחד לדמות המספר, לרטוריקה שבה הוא נוקט. סימנו את המספר הפנימי כחשוד המיידי בסוגית הכנות ומהימנות, אדרבה מספר כמו זה הקשיש בבארטלבי, שחוזר ומעיד על שלוות רוחו ועל מהימנותו – עדות זו על עצמו רק מחזקת את הטלת הספק שלנו הקוראות. התבוננו גם באופן שבו הוא מבטיח לספר מיד על בארטלבי, אך נגרר שוב ושוב אל הערות אגב מפורטות מאוד שמובאות כדברי מקדמה, ושאלנו מה פשר סדר הצגת הדברים ולמה אנו מצפות. אילו היפותזות עשויות לרחף בחלל הקריאה כבר בשלב הזה? אילו נזנחו כבר ואילו יזנחו תכף בקרוב? ביקשנו לשים לב לאינטראקציה הזו בינינו הקוראות ובין המספר (והערנו גם מילה על המחבר), והדגשנו את התחבולות המייחדות את המספר ושעלינו כקוראות להשגיח בהן. הקריאה התחילה באיזו מן מידה של מבוכה – נדמה היה שהתלמידות לא בטוחות לגבי הנימה של המספר, אך כשהגענו להצגתו את דמותו של טרקי, משהו – משהו כמו צחוק גדול – השתחרר והתפזר בכיתה. וכאן עצרנו.
כדי שנוכל להחזיק יחד את הסיפור לאורך השבוע ולהמשיך בשבוע הבא מתוך תחושת רצף, ביקשתי מהתלמידות להמשיך לעבוד על הסיפור עוד קצת בבית. חילקתי את הכיתה לשתי קבוצות, מהקבוצה הראשונה ביקשתי לכתוב את המידע (ברמת הפשט) שהספקנו לאסוף בינתיים: מי הדמויות שפגשנו ומה ידוע לנו עליהן? באיזה מרחב אנחנו נמצאים ומה ידוע לנו לגביו? באיזה זמן? מהקבוצה השנייה ביקשתי לכתוב מחדש את הסיפור מתוך נקודת מבטו של טרקי. כלומר, טרקי בתפקיד המספר. אפשר לספר את הכל (בתמצות) או לבחור אפיזודה מסוימת. איך טרקי היה מציג את הדברים? את המספר? את הדמויות? את עצמו? כל אלו צריכים לבוא לידי ביטוי דרך קולו שלו. את הטקסטים המוערים ואת משימות הכתיבה הקטנות הן יביאו לשיעור הבא, ונמשיך משם.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - היום היה מפגש מספק ומהנה בשני השיעורים. התחלנו את השיעור בפילוסופיה במשהו שלא קשור לחומר הלימוד, ובעצם, אולי כן. לאחר ששמתי לב שהתלמידים בכיתה לא כותבים ומסכמים את החומר, ולאחר הקנטות של סיפור הרעיון החדשני של עט ומחברת, שאלתי את הכיתה לפני שבועיים האם היו רוצים ללמוד איך מסכמים שיעור/הרצאה/חומר מדובר. בסקר הקבוצתי הרוב המוחלט ענה שכן. התחלנו את השיעור בהסבר מקיף איך לא וכן מסכמים שיעורים, כללים שונים שכדאי לאמץ, ועצות לימודיות וטכניות והסבר הרציונלי של כל אחת מהן. היה נהדר לראות כמה זה הועיל ועשה לכיתה טוב ואיך נפלו כמה אסימונים; עד כדי כך שפשוט התחילו לסכם ופעלו על פי מה שלמדנו כשעברנו לדקארט והמשכנו בהיגיון השני.
השיעור היה מהנה ביותר, ו"פתאום" הכיתה "נדלקה" מדקארט, ממושג האני, ממאפייני האני כסובייקט-יצור חושב, משאלות כגון בעיית הזולת ובעיית הגוף-נפש (וגם הקדימון לנר השעווה). היה מאוד משמח שהכיתה לא הפסיקה לשאול שאלות ובקשות להבין יותר לעומק. הדברים נעו החל מדוגמאות ואסוציאציות מהסדרה "דברים מוזרים, עבור ב"האחר הוא אני" ו"האחר הוא גיהינום" ועד אוטיזם והאפשרות להבין שפה. העניין היה כה רב שגלשנו עוד ועוד לזמן ההפסקה ולא משנה כמה פעמים ביקשתי שקודם נסיים את החלק שרציתי להעביר; אך הם המשיכו בשלהם ובדקארט. עד כדי כך שפשוט הייתי צריך לחתוך שרירותית ולסיים את השיעור. לשמחתי ולשמחתם, היה שווה לסיים כדי להגיע גם לשיעור שלאחר מכן.
יעל - בשבוע שעבר קראנו את הקטע ב"הגלגול" שבו אחותו של גרגור מניחה בחדרו מגוון צלוחיות מזון כדי לבדוק מה הוא אוהב. הוא מגלה להפתעתו שהאוכל שאהב בטרם התגלגל בצורתו השרצית אינו מושך אותו כלל, ואילו הגבינה העבשה והירקות הרקובים פתאום קוסמים לו. בעיני רוחי ראיתי את השיעור הבא מתחיל עם צלוחיות מזון מסתוריות על השולחן ואיזשהו מבחן טעימה עיוור.
פתחנו את השעה השניה אם כן בתרגיל בהזרה: הנחתי בחדר שורה של צלוחיות נייר מכוסות, שבכל אחת מהן הסתתר מאכל לא נודע - מחטיפים יפניים ועד ניסויים קולינריים מפוקפקים שדליתי ממעמקי הפריזר. ביקשתי מכל תלמיד/ה לבחור צלחת, לאכול ולתעד כמיטב היכולת, ובמנותק ככל האפשר מידע מוקדם, את חוויית האכילה. לחשוב איך ניתן לתאר את הטעם, המרקם, המראה, הצורה, את תהליך האכילה (בתשומת לב להתפרקות החומר בפה, לטעם הראשון שקופץ, לאפטר טייסט). המלצתי לקחת את הביס הראשון בעיניים עצומות, ועודדתי להימנע ככל האפשר מהשוואה למאכלים אחרים, ולחתור לדימויים מתחומים אחרים. התוצאות היו מוזרות להפליא: היה לנו גליל בטעם טיול שנתי במרקם של קיר טיח מחוספס, צ'יפס בעל ארומה של פלוץ (שדווקא זכה במבחן הפופולריות) ויצירת המופת הפריזרית שלי: כדור מאצ'ה-פיסטוק עתיק יומין שנמשל לפלאפל מהגיהנום.
אחרי התרגיל המגעיל/מלהיב חזרנו לקריאה בנובלה, והפעם הגענו עד להתלבטות של האחות והאמא אם לפנות את חדרו של גרגור, ובכך להקל על התרוצצותו, או לדבוק באנושיותו ולהשאיר את הרהיטים במקום. לתלמידות יש כל כך הרבה מה לומר והקריאה מתארכת הרבה מעבר למתוכנן, מצד אחד זה מקסים ומשמח, ומצד שני חשוב לי לשמור על קצב כדי לא לאבד את המומנטום. נשתדל לגמור לקרוא את הנובלה בשבוע הבא.
Comments