מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – זה היה מפגש ראשון ולא ראשון, המשך אבל גם ממש התחלה. רציתי לציין את זה. לייחד כמה רגעים לשמחה על פגישה מחודשת, ממוזלת, אחרי זמן רע שמפריד בין אז ועכשיו ועדיין איומו לא סר. אז קראנו את ״הסח הדעת״ מאת שימבורסקה, שיר שהוא חשבון נפש, אפילו נזיפה, על ש״אתמול ביקום התנהגתי לא יפה״, לא התפעלתי, לא ראיתי את העולם ״כמשגע״, ורק עשיתי בו שימוש יומיומי. ביקשתי מהתלמידות לחשוב מחדש על היום שעבר עליהן. אולי במהלכו הן חלפו על פני משהו, עשו משהו, שאפשר היה להתפעל ממנו?
על הדבר הזה ביקשתי מהן לכתוב. לי־בת שיבחה את המאוורר והדוד, שרק כשהם מתקלקלים אנחנו מעריכים את פועלם החשוב. לייל כתבה על האף שלה, שבמקרה הטוב נשמט מתודעתה, במקרה הרע הוא מקור לבושה. ישי (האורח המאוד מתמיד) כתב על מדרגות נעות, הזכיר גם את המברשת הזאת שמחככת את הסנדל. אריאל מנה המון אירועים, ועל כל אחד מהם שאל אם הוא מובן מאליו. קמילה שיבחה את מברשת השיניים ואת הרעננות שהיא מעניקה לנו, ורימון חתמה בשיר הודיה לרכבת ישראל ולמפעיליה הנאמנים.
דרך ההזמנה של שימבורסקה והתרגילים שהקבוצה כתבה, נזכרנו במושג ההזרה ובחשיבות שלו באמנות ובמסגור האמנותי, ככלי שמאפשר לנו להתפעל אבל גם לבקר, להתקומם, לדרוש שינוי.
האלביתי, שעליו דיברנו הרבה בשיעור שעבר, גם הוא סוג של הזרה, כפי שהיא מתבטאת לעתים קרובות במסגרת הז'אנרית שלנו בשיעורים האחרונים: האימה והמסתורין. התזכורת הזאת הובילה אותנו בחזרה אל "החתול השחור" ואל התרגיל שביקשתי מהקבוצה לעשות: לחבר מערך שיעור על הסיפור הזה. התוצאות היו מעניינות בחלקן, בחלקן מפוקפקות. לי־בת הציעה לגשת לסיפור דרך מושגים כמו "אלכוהוליזם", "התמכרות", "מחלת נפש", "הריגה", ולנתח את הסיפור דרכם. דריה הכינה מערך מופתי, כתוב ומנוסח היטב שבו היא ניגשה לסיפור דרך שלושה רבדים: הלא־ריאליסטי, הפרשנות החברתית/פוליטית, הפסיכולוגי, ועל כל אחד מהם שאלה שאלות ספציפיות. לייל אלתרה דיון כיתתי בהצלחה חלקית בלבד, אבל פתחה את הפתח לתרגיל לבית: לכתוב את הסיפור (כולו או סצנה מסוימת) מחדש, והפעם מפי מספר כל יודע. איך השינוי הזה עשוי לחשוף את המספר-הגיבור, את ההטיות, ההסתרות וחוסר המודעות בסיפור שלו?
פילוסופיה (שי זילבר) - נפגשנו בשמחה ובתקווה להמשיך בשיעורים הפרונטליים היישר אל הסתירות הפנימיות בעולמנו על פי קאנט. ההתרגשות והתכונה הערה הורגשו כל השיעורים, גם אחרי שהותשנו, אבל מטרתם היתה לשלב בין שלושת ענפי הפילוסופיה שמלווים אותנו: אתיקה, מטפיסיקה ודת.
השיעור שלנו ביקש לרסן, להציב גבול, לשרטט את הקווים האדומים של התבונה.
קאנט סבר שרק התופעות הן מושאי ההכרה האנושית והן המציאות היחידה שבאפשרותנו להכיר. אנו כבולים להכרה החושית. אילו היתה לנו הכרה שאינה חושית, מטעם השכל הטהור, היינו יכולים להכיר את הדבר כשלעצמו. מה שמופיע לפנינו אינו כפי שהוא "באמת באמת" כביכול. עלינו להסתפק בידיעה כיצד הוא מופיע לנו. את הדבר כשלעצמו איננו מסוגלים להכיר. אנו יכולים להכיר רק את הדימוי שלו, כפי שהוא מצטייר ברוחנו. התנאים ההכרתיים שלנו, מחשבתנו בחלל ובזמן, מפריעים לנו לגלות את הדבר האמיתי. החלל והזמן מעוותים את האמת שאליה לעולם לא נוכל להגיע.
קאנט חשב שהאובייקט מוגדר ככזה משום שהוא מקיים קשרים ההכרחיים עם אובייקטים אחרים והמהפכה שלו היא שהקשרים הללו הם מכונני האובייקט. מניין הקשרים הללו מגיעים? לפי קאנט, לא מאלוהים, לוגוס או כל ישות חיצונית אחרת, אלא מהסובייקט, הקשרים ההכרחיים שבין התופעות באים משכלנו. תבניות הקשר הללו מצויות בשכל האנושי. מנין קיבלנו את התבניות הללו? לא מהטבע או מהאל, גם לא מהתבוננות בעולם, שהרי כפי שהראו האמפרציסטים, רשמי החושים – אין ביניהם קשר הכרחי. קאנט קורא לתבניות הללו קטגוריות, הן נעוצות בשכל האנושי, הם לא התקבלו משום מקום. כך בנוי השכל. הפעילות של השכל היא של קישור, אנחנו כל הזמן קושרים (זה נקרא אצלו שיפוט) ויוצרים עולם מאוחד.
מעבר לזה, אין דבר שמעבר, אין דבר טרנסצנדנטי, או ליתר דיוק אם יש – איננו יכולים לדעת זאת. ועלינו להכיר בכך שמה שהשכל לא יכול להשיג – אין דרך אחרת להשיגו. לא המיסטיקה, לא נבואה, לא אומנות, שום כוח לא יכול לספק את מה שהתבונה לא מגיעה אליו. על האדם להפנים שזה המצב הקיומי שלו. הוא לא יכול להשיג מעבר ועליו לרסן את עצמו. את הדחף המטפיזי יש להפנות אל המוסר, אל המעשה, ההיסטוריה ואל הפוליטיקה, שם ניתן להגיע אל הטוטלי והמוחלט.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
נפגשנו לאחר שישה שיעורים זומיים. ויכולו השמים והאוניברסיטה וכל תלמידיהון, והתחלנו בשיעור השביעי. והכיתה לא הייתה תוהו ובוהו ולא חשוכה אלא מסודרת במעגל מלבני ואור בראש השולחן ואני לידה. ותאמר אור: "שלום נעים להכיר", ויחייכו בני הכיתה והשיבו אהבה.
עיקרו של השיעור הראשון היה כתיבת חיבור. אך כדי להפוך את הכתיבה לחדווה שפכנו קוביות עץ במרכז השולחן ועליהן חרוטות בשלוש שפות משפטי חוכמה. הסקרנות עלתה והחל תהליך הבירור האישי של כל אחת ואחד איזהו משפט מתאים ביותר לכתיבת טקסט באשר הוא: שיר, סיפור, מסה, חיבור פילוסופי, משל, רצף אסוציאציות שמתחברות לחיים הפרטיים וכד׳. לאחר התאחדות עם המשפט - דממה בכיתה. ותימשך הדממה ארבעים יום, סליחה דקות, במדבר התעייה של המחשבה העצמית. הזמן חלף והחלו לשתף ביצירותיהם. יפות היו ומושקעות. והגיחה בת קול ותאמר: לא כולן הספיקו להקריא. והבטחנו גם בתחילת השיעור הבא, שתוכנן להיות שיעור על שירה.
אך לאחר הקריאה של אורלי בשיעור השני, שבחרה את המשפט ״ייחודי, כמו כולנו״ החלה להתפתח שיחה עזה על מה זה מיוחד, ייחודי? ניהלנו סוג של ויכוח וחילוקי הדעות הלכו ונפערו ונזכרנו שבתחילת השיעור העלינו את הפשר של ״מחלוקת לשם שמים״ ואת הטיעון ״אד הומינם״ שאינו מתייחס לטענה עצמה של בן השיח אלא מכוון לפגיעה בו, ורצינו לבדוק אם עניינים אלו מתקיימים כאן ועכשיו הלכה למעשה. אור הוסיפה כי באדם המיוחד נשארת שארית שאיננו יכולים להכיר וזה הקסם באחר, באחרת. לאחר שהשיחה נדלקה היטב והאש החלה בעזרת הרוח לשרוף חלקות אחרות ביער הוויכוח ולצאת משליטה החלטתי לצננה ולעבור לשיעור המתוכנן. אור מצידה אמרה שכבר אין זמן ותיעלה את האש לאפיקים חינוכיים ולימודיים של תרבות ואמנות השיחה. אני מנגד הואשמתי כגודע התלהבות של שיחה שקשה להחיותה מחדש ואור הביאה סימוכין מבחטין, והוסיפה כי סופה של שיחה משול למוות, בדומה לסופו של סיפור – דעיכת אנרגיה עד לקץ כל הקיצין. ואילו הכתיבה טעונה באנרגיית חיות יצירתית. ניסיתי להרגיע את מה שנדמה בעיניי דרמתי ואמרתי שאפשר להדליק את האש שוב באמצעות טקסטים רלוונטיים עם כל הכבוד לשיחה החופשית והמלהיבה (שדומה בעיניי להתלהבות מאכילת חטיפים) וכי יש להתאמץ להבין טקסט של חכמים מאיתנו.
כך או כך התלמיד ראי סיכם על הלוח את הדברים שבכל זאת למדנו בשיחה החופשית כדי להוכיח שהיא לא הייתה לשווא. אילן יצא בתחושת שמחה שהשיעור השני היה יותר דרך סער מדרך רוח. וזה בסדר וטוב וחשוב שיש שיעורים כאלה, מילא סערות כאלה, יש שיעורים משעממים יותר מאלה וזה לא היה כל כך נורא. אור יצאה בתחושה שטוב היה ללמוד על שיחה, צורותיה וגבולותיה, וטוב היה לבנות את המושגים מתוך הדברים החיים, ולא להפך כפי שבדרך כלל. כך או כך, מצפים מאוד לבאות!
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - סוף-סוף נפגשנו ולמדנו יחד פיזית. מעבר לכך שהיה משמח לראות את כמות התלמידות והתלמידים שהגיעו והכתיבה שמלאה עד אפס מקום, היה ערב מוצלח ביותר. השיעור נפתח בתזכורת לכך שאצלנו אין דבר כזה שאלות מטומטמות, הכול פתוח לדיון ואין פרות קדושות, ופילוסופיה בפרט היא שפה שלומדים ושריר חשיבה שמפתחים. מעבר לכך, היה חשוב להשתית מראש את חופש הדיבור והחשיבה; זאת באמירה שאם מישהו אחד נסוג מלדבר או נמנע בכלל מלדבר בגלל שרוב הכיתה חושבת כך או אחרת, אזי יש לעשות בדק בית רציני אף כישלון שלי. לשמחתי אין הדבר כך בכיתה.
בהמשך לשיעור של יעל על זיכרון והעלאת היחס שבין זיכרון לחוויה, החשיבות של האחד לשנייה ויחסי ההזנה ביניהם, למדנו את משל הקו המחולק והתחלנו עם משל המערה. הכיתה קיבלה לקרוא את משל המערה ולפרקו כמו קטע מתסריט, מי הדמויות, מי הדמות הראשית, מה הסצנה, מה הדמות הראשי עוברת והיכן היא מתחילה והיכן היא מסיימת. עם ההבנה שהמשל הוא משל על מצבו הטבעי של האדם ועל חינוכו, הבנו את מעמדו החריג חברתית של הפילוסוף, ועמדת הסיכון שהוא תמיד נמצא בא ככזה שמערער על המוסכמות החברתיות והנחות היסוד שלה, גם על אלו שהוא עצמו מסכים ויסכים הן; לאחר הטלת הספק והשאלות, כדי להגיע לידיעה אמיתית. מכאן כבר גלשנו, זרמנו והטרלנו על מוסכמות מעין אלה, למשל למה למבוגר אסור להתחתן עם ילדה קטנה? מהי ההצדקה לכך? האתגר שנזרק לכיתה ושנאמר לה שהם לא יצליחו להצדיק את האיסור הסעירה את כולם וכולם השתתפו והציעו הצעות, החל מחוק, מוסכמות ומדע, כל ההצעות הללו נהדפו בחיוך מעט ערמומי.
בחלקו האחרון של השיעור קראנו ציטוט טקסט קצר של ראלף וולדו אמרסון, האהוב עליי אישית, על איך אנו עושים רומנטיזציה לאחרים ולחייהם וחיינו שלנו נראים לעצמנו דלים ולא מעניינים (בלשון המעטה). כך התפתח עוד דיון סוער שעירב את כולם, על מה חשיבות התיעוד, הבעיה בזיכרון ותיעוד המפריד בהכרח מן החוויה עצמה, הכיתה סירבה לקבל זאת בשום צורה, למרות שקיבלו את הנחת היסוד מבלי להודות בכך. אני מודה, התענגתי על כל רגע.
יעל - שיעור ראשון באוניברסיטה. שמחנו והתרגשנו לראות את פניהם של התלמידים שאת רובם הכרנו עד כה רק כקולות ורעיונות מאחורי ריבועים שחורים.
פתחנו עם תרגיל בעקבות ז'ורז' פרק: לכתוב רשימה שבה כל שורה מתחילה במילים "אני זוכר.ת". אחרי שבע דקות של כתיבה בדממה, עשינו סבב שבו כל תלמיד.ה קרא.ה שורה עד שלוש שורות מהטקסט שלה. דיברנו קצת על איך היה לכתוב את זה, לאן הרשימה הובילה אותן, ואילו קשרים אפשר למצוא בינה לבין השיעורים האחרונים שבהם דיברנו בהם על שינוי ואובדן.
אחרי התרגיל דיברנו על משל הצרצר והנמלה, ובעקבותיו קראנו את השיר "אדם צובר זכרונות" של וולך. שאלנו מהי עבודת הזיכרון של הנמלים ומה זה אומר לעומת זאת לזכור כמו חגב, לאן לוקחים אותנו הדימויים של הזיכרון כמזון וכשיר, ואיך קורה שההווה חומק מאיתנו בעודנו מנסים לתעד אותו (נושא שחזר בצורה יפה בסוף השיעור של נוריאל, בעזרת הציטוט שהביא מאמרסון).
סיימנו את החלק הראשון של המפגש בתהייה על צורת המשל, כהכנה לשיחה על משל המערה בחלק השני.
נתתי משימת בית: לבחור את אחת השורות מהרשימה שכתבו ולהרחיב אותה לטקסט שלם.
Comments