מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – "(עדי, היי, אם את קוראת את זה, סליחה – אבל אני ממש לא אוהבת את הסיפור הזה. ממש. חסר לו המוןןןן צבע.)"
את המשפט הזה כתבה התלמידה דריה, בקובץ שהגישה לי במייל, עם תשובה לשאלת בגרות על הסיפור "האיש שידע לעופף" מאת קארל צ'אפק. החלטתי להקדיש את השיעור למשפט הזה.
למה דריה ביטאה את הביקורת הזאת עם התנצלות?
כתבנו על הלוח השערות אפשריות: כדי לא להעליב את עדי; כדי לא להעליב את צ'אפק; לרכך ביקורת שלילית; לא לצאת נגד מוסכמה; בשל נטייה כללית להתנצלות. עברנו סעיף סעיף ושאלנו עליו. למה לרכך ביקורת שלילית? למה לא לצאת נגד מוסכמה? למה לרצות את המורה? ביססנו יחד כמה הבדלים קריטיים בין הטחת עלבון לבין הסוגה הספרותית "ביקורת", בין ביקורת משמעותית לבין המלצה. ניסינו להגדיר את תפקידה של הביקורת במסגרת השיח הספרותי ואת הפוטנציאל שלה, ואז פסענו גם אל מחוץ לספרות, ודיברנו על האפשרות להשמיע ביקורת מבלי שהדבר ייתפס כהכרזת מלחמה.
קראנו יחד את "איך לכתוב רשימת ביקורת על יצירה ספרותית – טיוטה ראשונה" מאת ארנה קזין, טקסט שבפני עצמו הוא ביקורת על ביקורת, מציב קווי מתאר לכתיבת רשימה ביקורתית מעניינת, משמעותית, שעומדת בזכות עצמה. ביקשתי מהתלמידות להיעזר בהצעות האלה ולכתוב רשימה ביקורתית משל עצמן, על כל נושא שהוא, ובלבד שהטקסט יעמוד בדרישות שהצבנו לו – שירחיב את הדעת, שיכבד את מושאו, שיהיה לגופו של עניין, שייתרום לפיתוח השיח ולא לחיסולו.
דריה כתבה, איך לא, על הסיפור של צ'אפק. היא הרחיבה את הטענה הראשונה שלה, על "חוסר הצבע" של הסיפור ואכן נימקה אותה. לייל כתבה על מחלקת האשפוז באברבנל, על האוכל הירוד שם ועל ההשפעה של זה על מטופלות שסובלות מהפרעות אכילה. ישי, האורח המתמיד שלנו, כתב על גמבה, "הדיקטטור" של כל מנה, ורימון ביקרה את אפליקציית "מתגייסים", ביקורת נוקבת, נקודה אחר נקודה. הטקסטים היו נפלאים. גם רציניים גם שנונים, מנוסחים היטב, מנומקים. בשבוע הבא נקרא את הביקורת שכתבה לי־בת בשצף קצף, שכובה על הרצפה מתחת לשולחן.
פילוסופיה (שי זילבר) - בתרגיל הכתיבה נתבקשו התלמידות לכתוב על חלום שלהן בשורה אחת. הטקסט הקצר הועבר לחברה אחרת והיא המשיכה אותו וניסתה לתאר כיצד נראה יום של חלום מסוג כזה.
מכאן סיפרו כמה תלמידות בע"פ על הוריהן. הרעיון היה להראות שאנחנו נוטים להגדיר אנשים על פי המקצוע שלהם, ולהדגים בכך את עמדתו של קרל מרקס ולפיו האדם הוא כוח יוצר. אבל ההיכרות הזאת הזמינה שיתופים מפתיעים ורגישים על הדרך שעברו המשפחות של התלמידות.
המרקסיזם הותיר סערה בכיתה שנמשכה גם בהפסקה, קשה היה להשתלט על הדיון אבל בכל זאת מדי פעם הצלחנו "להוריד את הטונים" ולנסות לנהל דיון מתורבת.
דיברנו על כוח עבודה, אמצעי ייצור ויחסי ייצור, על שוויון, על תחרות, על הפרטה ועל זכויות עובדים.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
בנין 74, קומה 4. התכנסות. הערכה עצמית לפי קריטריונים: נוכחות, השתתפות פעילה, הגשת מטלות כתיבה והערכה עצמית לגבי הבנת החומר. רעש, כולם כותבים ונרגשים. הס! הנה מטלת מחצית, התחילו לעבוד עליה, במקביל אנחנו בשיחות אישיות.
לפי השמועות המטלה הסעירה אותם כל כך (דקארט נכח בעין הסערה) עד שעדי ותלמידיה יצאו לפחות פעמיים לאיים עליהם בעדינות. הם שתקו והמשיכו.
במקביל השיחות האישיות. הן כל כך חשובות הכרחיות ומרגשות מכל בחינה. נוצרה אינטימיות והיכרות ואולי אפילו מעין ברית להמשך דרכנו. נותרו עוד כמה שלא הספקנו אך ביקשנו סליחה והבטחנו שנסיים את השיחות בשבוע הבא. הן מצפות, ואנחנו יותר!
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - עקב השיעור של יעל על קפקא שהרעיש את הכיתה והותיר אותה צימאון לעוד, שיניתי תוכניות.
החלטתי במקום רק לחבר את קפקא לאריסטו ושופנהאואר כפי שתוכנן מראש עם יעל, לשנות תוך כדי תנועה ולעטוף את השיעור ברושם הכתיבה של קפקא והעיסוק בחוסר משמעות הקיום והסבל שבו עם שזירת ההשפעות הפילוסופיות המובהקות והמולידות על קפקא, קרי ניטשה ושופנהאואר. שמנו את קפקא ונושאי כתיבתו ורוח הזמן המודרנית בהשוואה לאריסטו ולתקופה אחרת שבא המדע והפילוסופיה השיטתית היו בחיתוליהם והאדם עסק במה הוא העולם ובלהבין אותו חומרית, לבין הפריבילגיה של תקופת קפקא והעת המודרנית לעסוק בשאלות האינטימיות של משמעות הקיום והסבל. כך ניצבת שאלת החוויה של הקיום אל מול שאלת מהו הקיום. ראינו איך ארבע הסיבות של אריסטו מקבלות תוקף אחר בכל אחת משתי שאלות המסגרת הללו.
בחלק האחרון דנו בציטוט משופנהאואר על ההבדל בין הסתכלות על העולם ומה שבו (העולם כמופע מציצנות כפי שניסח זאת שופנהאואר), לבין איך הדברים שבו הם באמת, כלומר חווים את קיומם בעצמם אם אפשר לומר זאת כך. לקינוח, עצבנתי והטרדתי את מוחם של יושבות ויושבי הכיתה בטיעון הלוגי והמשכנע עד זרא של שופנהאואר שאין דבר כזה אושר, רק חוסר ומילוי החוזר חלילה. עם זאת השארתי צוהר לתקווה ונפרדנו בטרוניות עם חיוך.
יעל - בעקבות הערה ספונטנית בשבוע שעבר שעוררה סקרנות, החלטתי להקדיש היום את החלק הראשון של המפגש להיכרות עם פרנץ קפקא.
פתחנו בסיפור חייו של קפקא, ובדיוקנו: התבוננו בתצלום פניו, וקראנו תיאור מילולי מעניין של התצלום מאת מיכל פלג.
לכיתה היו כל מיני מחשבות על התיאור הזה. דיברנו על החיבור שפלג יוצרת בין נפשו של קפקא, גופו (עד לרחשי המעיים החרישיים ביותר) וכתיבתו. דיברנו על הקשר בין פנים וחוץ, מה שהוא מגלה ומה שהוא מסתיר. על היחס הכפול כלפי קפקא - מצד אחד מבט חומל ומרחם עד כדי הקטנה, צימצום, פתולוגיזציה, הכחשת כוחות החיים שבוודאי היו לאיש - ומצד שני הערצה שגובלת בפטישיזם. שוחחנו על האירוניה בכך שמושא המבט האינטנסיבי הזה הוא מי שביקש להשמיד את כל כתביו - ועל השאיפה לאיון עצמי ושיגעון הגדלות שמשולבים בבקשה הזאת. התעכבנו על תחושת האי נחת שמעורר התיאור המדוקדק, החודרני, שבאמצעותו מבטאת פלג גם את האובססיה של הקהילה הספרותית לקפקא.
קישרנו את האי נחת הזאת לחוויה הקפקאית, כאילו מבטו של קפקא שחוזר אלינו מהתמונה הופך אותנו בעל כורחנו לחלק ממכונת תרבות דורסנית, חסרת שם וחסרת פנים, שאינה יודעת שובעה.
מכאן פנינו לקריאת הקטע "לפני החוק", שעורר המון שאלות ומחשבות. נוי הפסימיסטית המוצהרת הציעה קריאה אופטימית שבה מדובר במהתלה של השומר, והכל עתיד לבוא על מקומו בשלום. זהר הציעה לראות בו סיפור על המוות, שהוא בו זמנית הדבר הכי אישי, ודבר שאין לאדם שום גישה אליו (כמו מסיבת הפתעה, אמרו האופטימיסטים). רוני התעכבה על דמותו של השומר, ראתה בו נציג סדיסטי של החוק ובדומה למהלך של קלאריס ליספקטור בשיעור שעבר סיפרה את הסיפור מחדש כסיפור פשע שבמרכזו גיבור-נבל. איתי ראה בשומר דמות חומלת שמנסה לרמוז לאיש מהכפר לעשות את הצעד היחיד שהולם את המידה האנושית - לוותר. ליאור תהתה על טיבו של החוק, שהדרך היחידה להגיע אליו היא להפר אותו. עופרי תהתה איך זה שהשומר לא מזדקן, ונוריאל, בתגובה, הציע לראות בו פרסוניפיקציה של
הזמן. טלי ויוליה קראו את הטקסט כדרמה פסיכולוגית על אדם שנאבק בשדים של עצמו, ורומי ראתה בו סיפור על אדם שמחפש את השלמות במקום אחר ומחמיץ את ההווה. עוד ועוד מחשבות מעניינות, פסימיות ואופטימיות ושוב פסימיות השתלבו זו בזו, ויצאנו להפסקה בתחושה שיכולנו להמשיך לדבר על הטקסט עוד זמן רב.
Comments