את שבוע הלימודים ה 17 בקמפוס הדרומי שלנו קינחנו בערב משובח במיוחד, בהובלה של שני, תלמידת שכבת יב' ורותם, מנהלת בית החינוך התכנסו התלמידים ל 'במה פתוחה' בו הם והצוות הפליאו לנגן ולהקריא מהיצירות שהם בחרו. עוד לפני כן הספקנו ללמוד בכיתות:
כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות:
אחרי התובנות מהשולחן של ראסל והחידה של הגרזן של ג'ון הגענו (בהנחייתי, תמר) אל בעיית הספינה של תסאוס "שיש שאומרים שהיא היא ויש שאומרים שאין היא היא". דרכה היינו חוקרי דברים רבים! דיברנו למשל על כמה ספינות – משהו בין שלוש לאחת, עוד לא נסגרנו על זה. ראינו שהשאלה אם אובייקט a זהה לאובייקט b תלויה בבירור של שני דברים לפחות: יחס הזהות ומה הופך אובייקט ספציפי למי שהוא. בנוגע ליחס הזהות המשגתי הבחנה שהתלמידות.ים הבחינו בה בין זהות סוג לזהות פרט (שקראתי לה זהות נומרית), והעליתי באופן רופף ויומיומי את ההבחנה של רודריק צ'יזם בין זהות 'קשה' לזהות "במובן רופף ופופולרי" – שאף היא עלתה על דעתה של אחת מהתלמידות.
בכיתה היו דעות חזקות ומגוונות: עמדה לפיה הזהות של אובייקט היא החומר ממנו הוא עשוי (שאחד התלמידים שהחזיקו בה אף אמר לצדה, שאולי הרקליטוס בכל זאת צדק), אז הספינה בה תסאוס יצא לכרתים מפסיקה להתקיים ברגע שמחליפים בה רכיב אחד; עמדה פנומנולוגית להפליא לפיה אין אלא לדבר על הספינה כפי שהיא קיימת בתודעותיהם וחוויותיהם של תסאוס והצוות; הייתה התייחסות אינטואיטיבית גם "לסיבה התכליתית" של אובייקט – הדבר לשמו הוא נוצר – מושג שהגענו אליו ממש בסוף השיעור כשדיברנו מעט על ארבע הסיבות של אריסטו; אחת התלמידות ניסתה לפתור את השאלה בניסוי והדגימה החלפה של חלק אחר חלק בעט אחד (בחלקיו של עט אחר, זהה סוגית), ולא לגמרי ברור לי באיזו עמדה היא שכנעה את עצמה אם בכלל – אבל זה היה מעורר מחשבה ומתוחכם! הייתה גם עמדה לפיה שינוי מקומי ומצומצם (למשל: החלפה של כמה קורות והגה) הוא לא כמו שינוי מלא (של כל רכיב ורכיב) ועוד, ועדי הדגישה בין השאר את זה שלא כל השינויים הם שווי מעמד. בהזדמנות זאת דיברנו מעט על ההבדל בין תכונות מהותיות לתכונות "מקריות", אותו הגדרתי כמקובל במונחים מודאליים (תכונה מהותית היא תכונה שדבר לא יכול לאבד מבלי להפסיק להיות מה שהוא, ותכונה מקרית – הוא יכול). ראינו שאפילו משהסכמנו על הבחנה כזאת והגדרנו אותה, התקשינו להסכים על סיווג של המאפיינים של אובייקט ספציפי לאורה (כשדנו בשאלה האם ריהוט, גודל ומבנה הופכים בית ספציפי לבית הספציפי שהוא). אבל ההבחנה הזאת עזרה לנו בעל זאת, למשל להתגבר על מה שנראה לרגע כמו סתירה בין שני עקרונות בסיסיים שהסכמנו עליהם: זהות הבלתי נבדלים של לייבניץ מצד אחד (לפיו a זהה ל-b אם ורק אם ל-a ול-b יש בדיוק את אותם המאפיינים), והעובדה שאובייקט יכול לעבור שינוי מבלי להפסיק להיות הוא עצמו. ניסינו שלא לזלוג למורכבויות הייחודיות של שאלות על הזהות של סובייקטים, של בני אדם ספציפיים (אליהן נגיע בהמשך, למשל אולי נזכה לעבור אודיסיאה עם עדי בשבוע הבא!), אבל ליד זה בכל זאת ראינו נקודה כללית יותר באמצעות בעיית דמה סביב זהות וידיעה (אף אחד.ת בכיתה לא התרשם.ה מהבעיה המדומה לרגע); פרגה היה פותר אותה באמצעות ההבחנה בין מובן והוראה ואנחנו ניסחנו לה פתרון באמצעות ההבחנה בין אובייקט לבין תיאור של האובייקט הזה או שם של האובייקט הזה. כל זה סולל חלק מהדרך לדבר מעט על אריסטו כפילוסוף ועל מעט מהמטאפיזיקה של אריסטו, וגם על השאלות "מי אני?" ו"מה אני?" אליהן נשוב בקרוב.
כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
זה היה עבורי השיעור הכי כיפי ותוסס עד כה במהלך השנה, היה נושא מעניין, עלו נושאים מעניינים, דיונים ברמה, הרבה חיוכים וצחוק, הרגשה של חיבה באוויר, רעש של אסימונים נופלים, זעזוע וגועל, ולהשאיר בסוף טעם של עוד.
אנחנו עדיין עם קאנט, ושוב עשיתי חזרה על השרשרת היפה של קאנט שבכל שיעור אנו מוסיפים לה חולייה: מחירות לרצון טוב, לכוונה, לחובה, לחוק המוסרי ומשם לצו הקטגורי.
השיעור הזה עמד בנושא החובות והצו הקטגורי. היה להט כבר לקבל תשובות ואת הרעיון כולו, ואני כרגיל אמרתי "לאט-לאט, פילוסופיה היא מהלך שנבנה ורצון לנמק ולשכנע, לא לכפות סיסמאות וטענות כלליות וסתמיות". אני אוהב את הלהט הזה. מעבר לכך, הסברתי שכל הדרכים מובילות להפלות, כלומר נושא ההפלות, ולמי שלא הבין עדיין, זהו הנושא האהוב בכיתה משום מה: מקאנט, למיל ובנת'ם, לזכויות, לוק והובס ולבסוף הholy grail : הפלות (ועל הדרך המתת "חסד").
ניסינו להבין מה הקשר בין חובה לחוק, למה זה הכרחי? חובה היא קטגוריה, החוק הוא התוכן שלה. מה ההבדל בין חוק טבע לחוק מוסרי? מהי כלליות ומהי הכרחיות? השאלה האחרונה הצריכה מאמץ להבנה מופשטת. הלאה, מה הן סוגי החובות? חובות שלמות ובלתי שלמות, חובות כלפי עצמי וכלפי אחרים, מהו צו מוחלט ובמה הוא שונה מצו מותנה? מי מהם מנוסח רק כאיסור ולא תעשה, ומי כמותר ועשה?
על מה לא דיברנו בדרך ודנו בו? מה מעמדם של בעלי חיים? (חתולים בעיקר משום מה), נכים? למה קאנט אומר יצור תבוני ולא אדם? כבאים, פסיכופטים, אלימות משפחתית, רוצחים סדרתיים (הסטודנטית שמתלווה "בעל כורחה" לשיעורים שלנו שוב הזדעזעה, ביקשתי סליחה ונעניתי בחיוך שאומר "כן, מזעזע לגמרי, אבל מעניין וגורם לחשוב").
אבל יש אלו שהפצירו שוב ושוב, דחקו, אלו חובות לעזאזל אתה מדבר עליהן? תלמיד אחד במיוחד, לשמחתו ולצערו, הוא היה מרחק שקופית אחת מהגעה אליהן. אז הגענו לשתיים מארבע הדוגמאות לחובות על פי קאנט, החובות השלמות: התאבדות והבטחת שווא. אוהו, הטיעון של קאנט כנגד התאבדות עורר תרעומת. קטע משעשע היה שכמה תלמידות הרימו גבה שאמרתי שקאנט אומר שאסור להתאבד, ולא התכוון כאן שהחובה היא להתאבד. איימתי לדווח עליהן ליועצת בית הספר.
יש לנו כיתה מקסימה וש"אוכלת את הראש", יושב עליי בול.
כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד:
השיעור הראשון אתמול תוכנן להמשך קריאת המסות של התלמידות וסיום הפרק של ראסל. אבל הכיתה, וגם אני עצמי, רחשנו באיזה מזג הפכפך שכלל התרגשות גדולה לקראת ערב הבמה הפתוחה, שיזמה שני מכיתתנו, בצד כובד משקלה של הלוויית שירי, אריאל וכפיר ביבס שהתקיימה אתמול.
בתוך זה ניסינו למתוח קו אלטרנטיבי ללכת בו. התחלנו בהתקף האסתמה המוכר של אתגר קרת, ודרך שאלות שונות של התלמידות על זכותן לשמוח בחייהן שלהן, ותחושה מצדן שנכפה עליהן להיות עצובות, שאלתי האם הן מאמינות שמוטלת עליהן החובה המוסרית לדעת את המציאות הפוליטית ולגבש לגביה דעה. למדנו בשלב זה שהמושג פוליטי הוא עבורן מוגבל לפוליטיקה מפלגתית, ושזו מעוררת בהן חשדנות והסתייגות. הנימוק להן היה בתחושה שהן נכפות להרגיש, להבדיל מלחשוב, ושהן נכפות לרגש מסוים שמשקף עמדה מסוימת. הנחנו מחדש את המחשבה הפוליטית בתור חקירה של המבנים ויחסי הכוח בחברה מבלי להתחייב לעמדה מפלגתית מסוימת. כאן אורלי השיבה על שאלת החובה: שזו אינה חלה עליה אלא לאחר השירות הצבאי. היא טענה, שרק לאחר השירות היא תתגבש מספיק כאדם כדי להיות יכולה לכך. היא אמרה גם, שגם זכותה להצביע צריכה להידחות לאחר השירות. שעכשיו היא עוד לא אדם מגובש. השירות הצבאי מצוי מחוץ לפוליטי? נעשה ונשמע?
סיימנו בקריאת השיר "במקום משה" של אהרן שבתאי, שאחריו דיברה אליה, ואמרה שהיא מאמינה שכל אחד הפנים לתוכו דמות מתוך המאבק שהוא מטלטל בתוכו ונושא עמו. ומכאן במעבר חד לבמה הפתוחה.
Comments