שבוע תשיעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת ב"ג
כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות
הפעם הגעתי (תמר) לכיתה עם מעין תודעה של קנקן שמבקש למזוג את תכולתו. בעיקר הרציתי על המילטיים, על מסגרת הדיון שאריסטו מציע ללמוד אותם לאורה, כך שמתגבשת הבחנה עמוקה בין תופעה וממשות, בין ארעי ונצח, בין ריבוי ואחדות, בין טה אונטה וארכה. דיברנו על האופן בו אריסטו מבקש להביא תאליס מנומק בהעדר טיעונים ועל האופן בו זה מתקשר ליומרות הפילוסופיות הן מצד חקר העולם והן מצד ההיבדלות מדיבור שתוכנו מיתוס (סיפור) לדיבור שתוכנו לוגוס (בעיקר כהסבר). חשבנו על המושג של ארכה ועל כך שהוא מבטא גישה שונה לגמרי מההאנשה שמאפיינת מיתוס. ניסיתי לסבר את השאלה ומצאתי עצמי מחפשת נקודות ייחוס בפיזיקה המודרנית; פניתי אל מושא אהבת החכמה הנשנה שלנו, השולחן: יש מובן בו הוא "בעצם" צביר אטומים, וכל תכונותיו עולות מכך; כשיכלה האטומים המרכיבים אותו (כנראה) ישרדו, וכשהשולחן נוצר הוא נוצר "מתוך" אטומים שהיו כבר ביקום. הטענה של תאליס שהשולחן הוא מים היא אולי טענה מכזה סוג, שלאורה גם ספל מים מהנהר אינה אלא ספל של ארגון ארעי של הארכה. אנקסימנדרוס, ממשיכו של תאליס, מבטא קבלה של שאלת היסוד הזאת אך דוחה תשובה בדמות יסוד מוכר כלשהו (מבין אלה שהוכרו בימי המילטיים: אדמה, אוויר, מים ואש). דיברנו על הארכה שלו: האפיירון, ועל שיחזור (של דיוויד רוצ'ניק) לטיעון של אנקסימנדרוס. קראנו את הציטוט היחיד שיש לנו מדבריו (מתוך הפיזיקה לסימפליקיוס) ופענחנו מתוכו כיצד אנקסימנדרוס מנתח את הרעיון של שינוי בכלל, גם היווצרות וכליה, כסדרה של שלילות בלתי נמנעות (נושא שהקפצתי גם כשעדי דיברה, בהמשך, על אגון). סיימנו בהצגה קצרה של אנקסימנס, על האופן בו הוא התרשם כל כך מהטיעון של אנקסימנדרוס ועל האופן העקרוני בו הוא תקף לבסוף את מסקנת הטיעון: היא לא משרתת את היומרה ההסברית של הפרויקט, או בניסוח אחר, "אפיירון" נשמע קצת דומה ל"כאוס" (המיתי). הגשתי את כל הנושא השבוע עם גרגיר מלח או שניים, או אולי נשפכה לי פנימה כף שלמה, כי הגענו לדיון להוט בנושא: למה ללמוד משהו שכל כך הרבה ממנו בסימן שאלה? אפילו אריסטו אומר "אולי" ו"כנראה", ואנחנו אפילו לא יכולות לומר בוודאות שאנקסימנדרוס למד אצל תאליס, אז למה ללמוד משהו שלא בטוח שקרה? חשתי רגשות מעורבים ביחס לתאוות הודאות החדשה. היה לי חשוב להדגיש שההתרחשות הפילוסופית קרתה בכל מקרה: הנה הדיון הזה ממשי לנגד עינינו, וזה המובן היחיד של "לקרות" שרלוונטי לנו כפילוסופיות. עדי הציעה בצדק שאזכיר את עקרון החסד, והדגשתי מתוך כך שני רעיונות: הן שדרישת סף להבנה היא ההנחה שיש לפנינו תוכן הגיוני ששווה להשקיע בו, והן שמחקר מעמיק מוביל לפעמים לטענות כבדות משקל ומבוססות שנפתחות ב"אולי" ו"כנראה", וכדי לבקש לערער על חשיבותן נצטרך לעסוק בין השאר בחקר ההיסטוריה של הפילוסופיה. בפעם הבאה נחזור לביקורת של אנקסימנס על אנקסימנדרוס ומשם נמשיך לדבר על מטאפיזיקה לפני סוקרטס ועל מאפיינים של השיח הפילוסופי.
חזרנו למיתוס ולמיתולוגיה היוונית. בחציו הראשון של המפגש, תמר דיברה על הפילוסופיה שמטרתה לחקור. בהמשך לזה, שאלתי את הכיתה מהי מטרתה של השירה, בפרט בהקשר הזה, השירה המיתית, או מה היא מנסה לעשות. ניסינו ליישב בין שתי תשובות עיקריות שעלו: לבדר ולחנך. האם זהו אחד על חשבון האחר? קראנו פסקה מתוך אחרית הדבר למיתולוגיה שכתב שבתאי, שבה הוא מדגיש את התענוג שמאפשר לחזור על אותו סיפור שוב ושוב. התענוג הזה, הוא טוען, נובע גם מהזדהות, שכן המיתוסים נוגעים בשורשי המצב האנושי. כאן הצבעתי גם על הבדל שאפשר לזהות, בין חקירה שמטרתה לבאר את התופעות בעולם עצמן, לבין חקירה מסוג אחר, שאולי מבקשת להתייחס לתגובתם של בני האדם לתופעות העולם. מכאן המשכנו להכיר את תפיסת האלוהות הרב-ממדית של יוון העתיקה, שבה אפילו רגשות כמו כעס, קנאה, חמה, מריבה, פחד, מרמה – כולם אלוהיות שלהן תפקיד חשוב בעולם, וגם הן מאופיינות בדו-ערכיות: מצד אחד חיוניות להתפתחות והתקדמות, ומצד שני, אם מפריזים בהן, ממיטות חורבן. האגון, כך ניסיתי להראות, טמון בעומק תפיסת העולם הזאת, ואפשר לזהות אותו בכל התרחשות. את ההשקפה הזאת רציתי שלאט לאט התלמידות יסגלו לעצמן, בין היתר דרך תרגיל שהתחלנו בשיעור שעבר, לכתוב צד בעימות כלשהו שהן מצויות בו. במפגש הזה לא המשכנו לכתוב, אבל כן ביקשתי מהן להתחיל לחשוב על הקונפליקט המסוים הזה, שעשוי להיות מאוד יומיומי, כמשהו שניתן לזהות בו סוגיית עומק כלשהי.
כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל
(נוריאל) - אנו ממשיכים את הקריאה באתיקה של אריסטו והצוהר אליה דרך תחומים שונים. עתה הגענו לנושא האושר וצורות החיים השונות הנתפסות כחיים טובים ומאושרים. אני ממשיך עם מוטיב הידיעה מול עשייה (סוקרטס ואפלטון מול אריסטו). ביקשתי שוב להבהיר את טענתו של אריסטו שאין ערך מוסרי למשהו אם אין פעולה, ובכלל, אין ערך למשהו (מחשבה או כוונה), ללא ביטוי מעשי. על כן, כדי להבהיר זאת בדרך מעט קיצונית, התחלנו את השיעור בסיפור קצרצר של קפקא, ה"דחייה", דיאלוג דמיוני של בחור הרואה אישה ברחוב וחושק בה, הוא מדמיין מה היא אומרת עליו: אינך יפה תואר, לא עשיר, לא מעניין, ולמה שתלך עמו. לזה הבחור עונה: נראה שגם את לא בדיוק דוכסית, מתלבשת בטרנד אופנתי שעבר כבר, אינה מעניינת בעצמך. מסקנה? עדיף שניפרד שנינו מלכתחילה ולא ננסה בכלל לדבר זה עם זו. הבאתי את הסיפור הזה כדי להמחיש כמה ידיעה לא רק שלא מספיקה, אלא אף משתקת, מוטעית (ולכן יכולה לפרום את החיים המאושרים), ופשוט לא מספיקה. אבל לא עצרתי בסיפור, אלא המשכתי והשמעתי את שירו היפהפה של דניאל ג'ונסטון, True Love Will Find You In The End, שיר קצר ויפהפה (עם קליפ נהדר שערכו עבורו), אמרתי לכיתה שנחזור אליו בסוף השיעור.
חזרנו לאריסטו, קראנו את החלקים הנהדרים על האושר, המתודה למציאת ההגדרה לחיים מאושרים וטובים, שלוש צורות החיים השונות הרווחות בקרב בני האדם (ההנאות, החיים המדיניים/ציבוריים וחיי העיון), עם הקריאה דנו בכל אחת מתפיסות החיים הללו. למשל, מהו כבוד בחיים המדיניים? למה למשל הכבוד יותר חשוב למכבדים ולא למכובדים על פי אריסטו? הכיתה שוב הראתה כמה היא חמודה ופחות צינית ממה שחשבתי (אף אחת לא ציינה למשל שזה מתוך חנפנות ורצון לקבל הטבות). משם גלשנו למושג ההערצה, מה ההבדל בין הערכה, כבוד והערצה? מה מכבדים או מעריצים באדם? רק תכונות? מה זה "את מה שהוא?" רק תכונות ומידות? הרי לא את יופיו וגופו למשל. מה זה אומר שהאדם הוא יצור חברתי על פי אריסטו?
שאלנו גם מה חיי עיון? ואין עיון למשל הוא תכלית כשלעצמה? מה ההבדל בין תכלית כשלעצמה, למשל לשמוע מוסיקה בשביל לשמוע מוסיקה, לבין תכלית עיון ולמידה? כאן נכנס מונח האוטרקאיות והשלמות. היה נחמד לראות פרצופים מבולבלים, וגם אסימונים שנופלים.
למרות סד הזמנים, עמדתי במילתי וחזרנו לשיר. השיר למעשה מדבר על כך שמי שמחפש אהבה צריך להבין שיש לפעול, "לצעוד אל תוך האור" כפי שנאמר בשיר. אי אפשר רק לשבת ולחכות, צריך להיות אקטיבי, לאהבה לא מחכים, אלא מחפשים, ולחפש זה ליזום ולמצוא יד יוזמת אחרת. למה בחרתי בשיר אהבה? כי מה יותר אינטימי וצורך לנו כבני אדם ויצורים חברתיים מאשר אהבה? התובנה הפשוטה והשכל הישר של אריסטו מגיעים רק לרגעים והמצבים הכי אישיים, אינטימיים והכמוסים של חיינו.
בסוף גם שתי תלמידות הביאו חנוכה ונרות, וערכנו הדלקת נרות, למרבה ההפתעה, ואולי לא, הכיתה ממש שמחה מכך והשתתפה בהדלקה.
(יעל) - בחלק השני של המפגש המשכנו בפרק הלימוד "עסקה עם השטן" מהנקודה שבה עצרנו בפעם הקודמת: קריאתו של צ'סטרטון בספר איוב. צ'סטרטון מצביע על האופן שבו ספר איוב "נפתר" לא על דרך המענה לשאלות איוב אלא בהצפה של עשרות שאלות נוספות מצד האל. שאלנו, אם האל עושה כאן מהלך סוקרטי, אם האתגר האלוהי הוא לדעת שאינך יודע (ולא כתירוץ להפסקת החקירה אלא להיפך), איזה תפקיד זה משאיר לשטן? האם הבטחת הדעת של השטן היא הבטחה לידע כוזב, לוודאות? אולי הוא מנסה לסלף או לעשות רדוקציה לרעיון הידיעה/דעת? גלגלנו את השאלות האלה גם לטקסט הבא שקראנו: המפגש של השטן עם ישו (יום הולדת שמח!) מתוך הבשורה על פי מתי בברית החדשה. קראנו שהשטן מציב בפני ישו שלושה אתגרים - ושאלנו מה כוח הפיתוי שלהם? במה הם דומים ובמה הם שונים מהמבחן שעמד בו איוב, ומהפיתוי של האל לבחון את איוב? מה זה אומר לחיות עם שאלה ללא תשובה (מה זה אומר לשאול רק שאלות בשיעור ולסרב לענות עליהן)?
בצד מתודת הצפת השאלות המרתקת, הקשוחה, שאנחנו לומדים לאט לאט לחיות איתה, התנסינו השבוע בדרך נוספת לשחק עם שאלת שאילת השאלות - תרגיל השאלות והתשובות של הסוריאליסטים. הקדמתי הקדמה קצרה על הסוריאליסטים ומשחקיהם, ועל הניסיון ליצור אמנות שתהיה משוחררת מהרודנות של תודעה סובייקטיבית. ראינו כמה דוגמאות לצימודים שהסוריאליסטים יצרו בין שאלה (שנהגתה על ידי אדם אחד) ותשובה (שנהגתה בנפרד על ידי אדם אחר) - מפגש מקרי שבו נוצר איכשהו הפלא המסתורי של המשמעות. ניסינו זאת בעצמנו: כל תלמיד/ה כתב/ה שלוש שאלות ושלוש תשובות, ואז כל אחת בתורה הקריאה שאלה וקיבלה תשובה ממישהו מהכיתה (כולל כמה שאלות ותשובות שנשלחו בוואצאפ הכיתתי על ידי תלמידות שלא הגיעו היום). תראו איזה יופי:
מהי שלווה אמיתית? שינה עמוקה עם עיניים פקוחות.
מה זה שעון? קול מהשמים, אישה מדברת אל קיר.
מה זה קיום בעצם? נעליים ליד הדלת, הגרביים עדיין זרוקות על הרצפה.
מהו הסיום הגדול? השמש תשקע מחר במזרח.
כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד
(אילן) - חג אורים. מחכים. חלקם מאחרים. אנחנו מחליטים לצאת לנשום אוויר בגבעת הדשא אשר משקיפה על כביש רגר. עומדים במעגל ומסמנים לשני להצטרף. מצווים עליה להיכנס למרכז המעגל ופוצחים בזמרה: היום יומולדת לשני, חג לה שמח. שני מגדילה לעשות ומבקשת שכל אחד ואחת יאירו צד באישיותה וכך היה. היה אוויר טוב וקר ואווירה מרגשת.
חזרנו לכיתה. הקדשנו זמן לעבודות החקר. בדקנו אילו מסלולים נבחרו מבין האופציות שנשלחו בהנחיות לכתיבת העבודה, והאם החלו להתגבש שאלות ונושאים לעבודות.
כתבתי את רשימת המסלולים שנבחרו על הלוח. התברר שרובםן לא הקדישו זמן לבחירת מסלול וודאי שלא לבחירת נושא.
המשכנו גם בשעה השנייה, אך לא לפני שהדלקנו נר ראשון בזכות אור שהביאה חנוכייה ונרות. בירכנו ושרנו והמשכנו.
הם נדרשו לקרוא פרק מטיילור ולכתוב רעיונות ראשוניים. במקביל התקיימו שיחות הכוונה. נדמה היה שיש צורך במשימות קטנות יותר וליווי צמוד.
Comments