מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – קשה בזום. גם גוגל מיט לא תענוג. למרות, חרף, אף על פי - ניסינו להתרכז בעבודה. התרגילים שכתבו התלמידות על ״שתיקה״ היו יפים: לי-בת הקצינה את השתיקה, הפכה אותה לרכיב בעולם הבדיוני ויצרה דמות אילמת שמחפשת דרכי ביטוי חלופיות; לייל כתבה שיר שבו השתיקה היא זאת שמושתקת והדיבור נכפה; דריה הציגה נקודתיים שאחריהן מתפרש דף לבן.
אחרי הדיון בעבודות, פנינו בלי רחמים לתוכנית הלימודים השנתית שלנו. כדי לאפיין את ה״לא ריאליסטי״ ביררנו יחד את פירוש המושג ״ריאליזם״ ומיקמנו אותו בהקשרו ההיסטורי והתרבותי. לעומת יצירות ריאליסטיות ציינו את האפשרויות השונות שאנחנו עשויות להיתקל בהן השנה.
את היצירה הראשונה, ״יצור כלאיים״ של קפקא, פתחנו בדיון על עצם הרעיון של ההיבריד, בן הכלאיים, השעטנז. ניסינו לברר מה האפשרויות שגלומות בדבר כזה, אבל גם מה יש בו שעלול לאיים. התבוננו בעבודות של האמן שי זילברמן, שיצר תערוכת היברידים, ודיברנו על קפקא עצמו ועל ההיברידיות שבדמותו ובגוף היצירה שלו. התלמידות פנו לקרוא את הסיפור באופן עצמאי, והתחלנו מעט מעט את הדיון בו, שנמשיך בשבוע הבא. התלמידות קיבלו משימה לבית: להמציא יצור כלאיים, שילוב ככל העולה על דעתן, ולכתוב עליו מאותה נקודת פתיחה של הטקסט הקפקאי: ״יש לי בעל חיים משונה…״.
פילוסופיה (שי זילבר) - הצטרפנו להרצאת אורח של מורי הפילוסופיה במסגרת שיעורי "פילוסופיה לימים קשים" על נושא הזמן והטענה שהוא אשליה.
לאחר מכן, ביוזמת רותם, הקדשנו שיעור לקידום עבודות החקר המקרטעות, בניסיון לעבוד עליהן עם התלמידות.
אבל הנוכחות היתה דלה ונדמה שלימודים אינם בראש מעייניהן של התלמידות. נראה שהרוח הוכרעה.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
אתמול פגשתי (אור) לראשונה את כיתה י"א והצטרפתי להוראה יחד עם אילן. פתחנו בסבב היכרות קצר שלשמחתי הגדולה התארך בזכות שיתוף הפעולה המופלא של התלמידים. סיפרתי איזו ספרות אני אוהבת במיוחד לקרוא לבד וביחד, סיפורים קצרים אמרתי, וספרות רוסית. דיברתי בעד הגישה הנרטולוגית, הסברתי קצת מה פירוש חקר נרטיביים, מה כליו ומה יומרתו. אחר כך ביקשתי שיספרו על עצמם, ככל שירצו וכפי שירצו. אמרתי שהסיפור שלהם כבר עומד בשיאו ושהם אוחזים היטב בעלילתו, ואני, שהופעתי עכשיו כדמות שולית ביותר, צריכה את עזרתן בחתירה למוקד הדרמה. שאלתי מה הן מוצאות ואוהבות בספרות, ולהפתעתי הן נענו בנדיבות גדולה והציעו תשובות מגוונות ומנומקות, שכל אחת מהן פתחה פתח לשיחה קצרה. רועי למשל אמר שהוא אוהב את הספרות בגלל כישורי ההנצחה והנצחיות שלה, והזמין אותנו לדיון קצר על הקשר של האמנות בכלל והספרות בפרט אל הנצח. מאיה אמרה שהיא אוהבת שירה משום שנדמה כי הכל מותר בה והכל מתקבל, ועוררה אותנו לשאלה האם אמנם כך, ואם מותר לה לפרק חוקים תחביריים, למשל, האם היא לא מחויבת לחוקים אחרים, צורניים, אסתטיים? את השאלה הזו ועוד אחרות השארנו פתוחות ועברנו מסבב ההיכרות לנושא שעומד על שולחננו – מטפיזיקה.
אילן פתח בהצגה מבואית של המטפיזיקה, שאלותיה ומטרותיה, דרך קריאה משותפת בערך המושג באנציקלופדיה של הרעיונות, ועורר את הכיתה לדיון בשאלת מטרותיה של המטפיזיקה. הוא ניסה לגרור התנגדות לגישתה היומרנית והגרנדיוזית כמי שמבקשת לדעת את טבעו האמיתי של העולם.
כשסיימנו את המלאכה המבואית צצה והגיחה שוב השיחה הלא גמורה על מתירנותה של השירה, ונכנסו מושגים כמו איכות, טעם, שומרי סף ותרבות שהעירו אותנו ואת הכיתה לדיון סוער בשאלות של קאנון וקאנוניזציה, וכבר גלשנו אל מעבר לשעת הסיום, בהבטחה לחזור לדיון בשבוע הבא ולצרף אליו עוד כמה אנשים שיש להם מילה בנושא – בורדייה ובאומן, והבטחנו גם להיכנס אל המערה של אפלטון.
מחזור ז' (י')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - מפגש הלימודים השני, לא לגמרי באופן מכוון, התברר ככזה שעומד בסימן המוות המרחף מעלינו כיצורים סופיים, והאופף אותנו בימים אלו במציאות שלנו.
התחלנו בפילוסופיה של אפלטון ודמותו של סוקרטס, סקרנו את חשיבותו של אפלטון עבור הפילוסופיה המערבית וכמי שהניח את בני הלבנים של הפילוסופיה ותחומיה. כך גם את הנצחתו של סוקרטס בהיסטוריה והמחשבה האנושית על ידי הדיאלוגים של אפלטון. בשאלה על חשיבות הדיאלוג כסגנון כתיבה פילוסופי לעומת כתיבה מסאית, התפתח דיאלוג סוקרטי עם אחת התלמידות ובהליך של הנחות ושאלות עמה הגענו לערך הפדגוגי, הפילוסופי והחקירתי של הדיאלוג. לפני שצללנו לטקסט מ"פיידון", דיברנו על כיצד ניגשים לטקסט פילוסופי, וכנראה בכלל; יש לגשת ולהתקדם בתמימות תוך נסיגה עצמית ובלי דעות קדומות, להיטמע בטקסט ולהשתכנע ממנו, ולאחר מכן להפעיל את השכל הביקורתי ולבחון אותו לכאן או לכאן. בפיידון נגענו באי הפחד מן המוות, ולמה הפילוסוף שואף למות ובהיות הגוף נטל על הפילוסוף, ועיכוב של השחרור מצרכי הקיום החומרי ומעבר למחשבה הטהורה שבה עוסקת הנפש הנצחית. נושא אחרון זה, שרק התחלנו לגעת בו, כבר עורר דיון, שאלות, התנגדויות; והובילו אותנו לסיים בדיון בסגנון דיאלוג סוקרטי שנקטע בטרם עת, כזה שמשאיר טעם לעוד.
יעל - התכנית לשיעור אתמול הייתה לדון בקשר בין מבע ושתיקה באמנות דרך מגוון יצירות. בפועל הספקנו לעסוק רק ביצירה הראשונה, "הצעקה" של מונק, אבל הדיון בה היה מעניין ולא רציתי לקטוע או לזרז אותו.
פתחתי את השיעור בדיבור על הקשר בין שתיקה וטראומה – כאירוע שחומק מייצוג, ועם זאת אין דרך לגעת בו אלא מתוך ניסיון לייצגו. אחר כך התבוננו בציור "הצעקה", ומתוך תיאורו העובדתי החלו לעלות שאלות. מה תפקידן של הדמויות ברקע – האם הן מתקרבות או מתרחקות, נותנות תקווה או שואבות אותה? האם הציור מחזיק אפשרות של גאולה בידי הזולת, בידי הטבע? כיצד משפיעים עלינו הצבעים – האדום של השמים, הכחול של הפיורד ושל הדמות עצמה, המקומות שבהם הצבעים מתנגדים זה לזה או משתלבים זה בזה? אילו אפקטים יוצרות משיכות המכחול, הטשטוש, החדות? ומה מקור הצעקה? האם היא פנימית או חיצונית, האם הדמות צועקת אותה, שומעת אותה, מכסה את אוזניה שלא לשמוע אותה?
השווינו את "הצעקה" למספר יצירות אחרות של מונק, שחולקות איתה אלמנטים רבים אבל עושות זאת תוך שינויים מהותיים בנושא, במבע, באיכויות הרגשיות ובבחירות האמנותיות: "ייאוש" (1892), "חרדה" (1894), "הילדה והמוות" (1889). בצד האופן שבו המבט ההשוואתי הוסיף חומר לחשוב דרכו על הציורים, בהקשר של השתיקה הטראומטית ובהקשרים אחרים, חלק מהתלמידים (והמורים) מצאו את עצמם טווים נרטיבים שמחברים בין התמונות, כאילו הן ממוקמות בנקודות שונות על ציר הזמן של חוויה טראומטית – גילוי של הנטייה להעניק פשר בצורת סיפור, שמעניינת אותי במיוחד כמורה לספרות.
נפרדנו מהכיתה בתרגיל הכתיבה של עדי חבין: לכתוב טקסט שמתאר שתיקה, מבלי להשתמש במילה שתיקה ונגזרותיה.
Commentaires