שבוע שמיני של לימודים בבית החינוך שלנו באונ' ב"ג. בואו לרגע:
מחזור ג' (יב')
ספרות (ענבל המאירי) - שיחה קצרה על מאמרי הדעה שכל אחת כותבת על השיר "שדרות" וזיכרון הדברים שעלו במפגש עם שמעון אדף על כוונת השיר שהיא הרבה פחות מעניינת מאשר האפקט של שיר על הקוראים, הובילו אותנו לשני שירים שמדברים על קריאת שירה. אז קראנו את "מבוא לשירה" של בילי קולינס ואת "אתה קורא את זה מהר מדי" של קן נוריס, ודיברנו על היחסים בין שירה לקורא (לחיות איתה מעט, כפי שמציע נוריס - "בעיניך גע בשיר בעדינות / כאילו אתה נוגע בבשרה של אהובה", או בדרך של משחקיות שקולינס מציע "להם" - הקוראים? התלמידים? - עם השימוש בחושים ואפשרויות הכניסה השונות לשיר או האפשרות להישאר על פני השטח שלו - "אני רוצה שהם יעשו סקי מים / על פני השיר / וינופפו לשמו של המשורר על החוף." לעומת "כל מה שהם רוצים לעשות" - שזה עינוי השיר בדרכי חקירה אלימות "כדי לגלות מה באמת כוונתו").
אח"כ קראנו את "שריפת אסם". דיברנו קצת על פוקנר, על זרם התודעה ועל אפיון ישיר ואפיון עקיף של דמויות, ובקריאה הצמודה התעכבנו על האפיון העקיף (פעולות, דיבור, הופעה חיצונית, סביבה).
איתרנו את נקודת המבט של המספר שצמודה לתודעתו של סארטי אך גם מטרימה את העתיד שעדיין לא ידוע לו, ועקבנו אחר הקונפליקט שמייסר אותו מלכתחילה - בין הנאמנות למשפחה ולאביו ובין הצורך העמוק שלו בצדק ובאמת, ואחר מערכת היחסים שלו עם אביו. בכל פעם שעלו בסארטי תקוות לשינוי שאולי יתחולל באביו, זיהתה זאת אביב כ"תקווה מגוחכת", כפי שניסח שמעון אדף ב"שדרות".
הלב התכווץ אל מול הקשיים שסארטי נאלץ להתמודד איתם בגילו הצעיר כל כך ואל מול הצורך שלו הטבעי כל כך להמשיך להעריך את אביו ולזכות בהכרתו.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - ארבעה תלמידים הגיעו. נסיבות כאלה לא נראו בכיתתנו מאז כיתה יוד. הסיבות מוצדקות, יצאנו לדרך.
קראנו בעברית את "אודה לזמיר" לג'ון קיטס, מהמשוררים החשובים בתנועה הרומנטית של המאה התשע-עשרה, שמת משחפת בגיל 25 בלבד. אודה זו, שהיא אחד משיריו הנודעים ביותר, נכתבה בזמן שהתאהב בפאני ברון בלונדון.
ואם באהבה עסקינן, קראנו גם את אחד ממכתביו לברון: "אמונתי היא האהבה, ואת העיקר היחיד שבה", כתב לה באוקטובר 1819. אחר כך עקבנו אחרי השיר המקורי באנגלית ושמענו את ההקראה ביוטיוב.
הבנו שהתרגום מתאמץ מדי לשמור על החריזה ואין כמו המקור האלגנטי.
סיכמנו וסגרנו את הלימוד על האקזיסטנציאליזם. קבענו דדליין לקריאת המשפט לקפקא – סוף דצמבר.
מכאן ועד סוף השיעור עבדנו על דוגמאות לשאלות בגרות – איך כותבים תשובה, על מה שמים דגש, איך בונים תשובה בצורה טובה כך שהקורא, כל קורא ולא רק הבודק האכזר, ילמד משהו ולא ירגיש שהדף ספג מהלומה של שברי משפטים שנשמעים בכיוון הנכון. והמלאכה עוד רבה.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - השיעור התנהל בהרכב מצומצם של שני תלמידים, והוקדש לעבודה על עבודות הגמר והחקר. עם אליעד, שכותב על מערך ההזדהויות של הדרוזים ברמת הגולן דרך המקרה של הצטרפותה של קבוצת הכדורגל בני ממב"ע (מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קיניא), התחלנו לנסות להשתמש בארכיון המדינה ובאתר האינטרנט של עיתונות יהודית היסטורית כדי למצוא חומרים על מוקדי ההשתייכות וההזדהות של דרוזים ברמת הגולן למן 1967, ובדיונים על החלת החוק הישראלי ברמת הגולן מ-1981, וגם על צורות כתיבה, המעבר מקובץ הוורד החלק למשהו שמתחיל להיכתב.
יפתח שכותב על השינויים במדיניות הכלכלית הישראלית לאחר כניסתם של פועלים פלסטינים לשוק העבודה לאחר 67, דרך אימוץ המדיניות הניאו-ליברלית האמריקאית ב-85 והאינתיפאדה הראשונה ועד הסכמי אוסלו, התחיל לארגן את הפרק הראשון שלו שמתמקד בשלבים הראשונים של התהליך, ולחשוב כיצד הוא רוצה לכתוב אותו.
מחזור ד' (יא')
ספרות (עידו פלד) – את השיעור פתחנו בקריאה קצרה מתוך רומן ישראלי שיצא לא מזמן של לאון פרנקו, "מהנדסי הנפש האנושית", שמציג את עצמו כספר שתורגם ממקור רוסי שנכתב כביכול באמצע המאה שעברה.
הקישור לדון קיחוטה, שגם מוצג כספר שתורגם מערבית, ברור; ודיברנו בעקבותיו גם על האמפתיה לאויב שמפגינות האיליאדה והאודיסיאה, ושנתפשת היום כחתרנית, במקרה הטוב. אולי, כל עוד מלחמה נחשבת לעניין נעלה והכרחי כדי להיות לגבר, צריך שהיריבים יהיו ראויים; היום, כשמלחמה היא מכורח הנסיבות ונחשבת לבלתי רצויה, האויב תמיד מוצג כאשם בה ועל כן בזוי.
בחצי השני של השיעור קראנו ברצף ובתזזיתיות את פרק ח' בדון קיחוטה, שהוא לא קצר בכלל, ובסוף הצגתי את משימת אמצע השנה שהן יגישו עוד חודש.
חוץ מזה, צפינו בקטע נוסף מ"האקסית המטורפת", והשווינו בין פאולה מהסדרה לבין סנצ'ו פאנסה, וראינו את תחילת הסרט "man of la mancha" מ1972, כדי לדבר על ההבדלים בין דון קיחוטה לבין סנצ'ו.
נהוג להתייחס לראשון כמשוגע ולשני כריאליסט - אבל ברור שגם סנצ'ו לא הכי מקורקע שבעולם. אולי, בעוד שהשיגעון של קיחוטה מקורו בקריאת-יתר, ה"מופרכות" של סנצ'ו קשורה לבורות שלו.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - השיעור החל בחצר היפה של האוניברסיטה שם גילינו להפתעתנו כי שוב הצטרפו תלמידות חדשות לקבוצה. מצאתי את עצמי נדרש לחשוב איך למצא נקודת פתיחה שתאפשר לשלב את המספר הגודל והולך של תלמידים חדשים מבלי שהותיקים יקופחו. אנחנו בדקארט, הרציונליסט. מה זה רציונליזם? יצאנו למסע בחזרה למשפטו של סוקרטס, ערכנו חזרה קצרה על הרקע למשפטו ועמדותיו, משם חזרנו לפרדוקס של מנון אך הפעם הצגתי קטע מתוך אוגוסטינוס שמצטט ויטגנשטיין בפתיחה של ״חקירות״.
אוגוסטין מתאר האופן בו למד שפה בתור תינוק. ויטגנשטיין טוען כי תפיסת אוגוסטין המתיימרת לתאר תהליך לימוד שפה מתאימה לתיאור לימוד שפה שניה, כלומר לימוד שפה חדש של מי שכבר שולט במושגים הבסיסיים כמו ״חפץ״, ״צבע״, ״כיסא״ וכדומה. עבור לומד שפה ראשונה, הצעתי בהמשך לטענת ויטגנשטיין, התמונה חשופה לביקורת שמעלה מנון בפרדוקס.
משם, הצגנו את תורת ההזכרות ותורת האידאות, באמצעותה הסברנו מהי העמדה הרציונליסטית. אחרי ההפסקה בדרך חזרה לדקארט הצגתי את ניסוי המחשבה של ״המוח בקדירה״ של פאטנם, על המדען שיוצר הדמיית מציאות ומשלה קרבן אומלל (או לא) לחשוב שאלה הם חייו. את הסיפור התאמתי לזמן והמדען הרשע היה צוקרברג שניסה ליצור פרסומת מושלמת למוצר המציאות הרבודה של ״מטא״. הניסוי הצליח. התלמידות השתכנעו.
בזמן שנותר ערכנו שיחת הכרות, שמענו והשמענו סיפורים מהחיים עצמם ונפרדנו לקראת חופשת החנוכה.
מחזור ה' (י')
ספרות (עדי חבין) – נזכרנו בסיפור "מסכת המוות האדום" דרך צפייה בסרט אנימציה קצר על פי הסיפור. את הדיון הובילו התלמידות והוא נפתח בטענה של רימון: "לא הבנתי כלום!". המגפה, המסכה, הנסיך, השעון...
דריה הסבירה שככה זה ביצירות לא מציאותיות, פנטסטיות - יש חוקים אחרים שמחליפים את אלה שמוכרים במציאות. אלה הוסיפה שאלו הסימנים שבהם היצירה משתמשת כדי לייצג עניינים שונים.
מסיפורי האימה עברנו לצד האחר, וקראנו את הסיפור הבלשי "המכתב הגנוב". התעכבנו על מילים ומושגים לא ברורים והתחלנו לסמן את ההבדלים שפו משרטט בטקסט בין סוג החשיבה של מפקח המשטרה חסר המעוף לבין
החשיבה היצירתית של דופן הבלש החובב, שהוא גם קצת משורר.באמצע צפינו בסרט הקצר "וינסנט" של טים ברטון, בהשראת פו.
פילוסופיה (שי זילבר) - הניסיונות של סוקרטס לשכנע את קריטון שלא להימלט מהדין העלו שאלות אתיות סביב תפקיד המדינה והיחס אליה. בין היתר, הזכרנו את הסיסמא של ליברמן, "בלי חובות אין זכויות", והתגלגל ויכוח בין עדן למישל מה מהשניים קודם למה. מצד אחד, ילד שנולד מיד זוכה להגנה ולקורת גג, אך מצד אחר, הוריו משלמים על כך.
מישל שאלה מה בנוגע ליתומים ועדן השיבה לה שיש מי שמשלם עליהם. היא התעקשה שמנקודת מבטו של הילד, הוא עדיין מתחנך לכך שהזכויות קודמות, ולא שואל עצמו שאלות על מי מממן אותן. בשלב מסוים מישל ועדן התבקשו להתחלף, ושכל אחת תציג את עמדת רעותה. הניסוי היה מעניין וגרם לפחות התלהטות, לטוב ולרע.
בשלב מסוים שאלתי את הכיתה אם הדיונים בכיתה תרבותיים, התשובות היו חלוקות אך הרוב השיבו בשלילה. אחרי קריאה ממושכת סיימנו את הדיאלוג בקריאה צמודה, ולאחר חנוכה נתחיל עם אריסטו.
Comments