עשרה שבועות בבית החינוך באונ' ב"ג. שליש הדרך מאחורינו ואמש חזרנו ללמידה מקוונת:
מחזור ב' (יב')
היסטוריה (ד"ר ערן בוכלצב) - המשכנו את מסענו במחוזות הלאומיות בבחינה של כיוון נוסף ביצירת תודעה לאומית. הנתיב שבחרנו הפעם היה נתיב סיפורי העם, והתחלנו להכיר את מפעלם של האחים גרים לשימור מסורות לאומיות.
הכרנו את האחרים ואת המסגרת ההיסטורית בה פעלו, ובחנו כיצד גרסאות הסיפורים הלכו והשתנו במעבר מסיפור בעל-פה אל הכתב ומהכתב אל הדפוס וממהדורה למהדורה. כך התחלנו להבין מהם המנגנונים והרעיונות הפועלים ביצירת מסורת והנחלתה.
ספרות (ד"ר מורן פרי) - "עגנון עצמו התבדח פעם", מספר עמוס עוז, כי "ספר שאינו ראוי שיקראו בו פעם שניה – אפשר לוותר עליו עוד לפני קריאה ראשונה". אכן, אמן הרמזים המטרימים והקריאה החוזרת, מוכיח זאת שוב ושוב בקריאת "בדמי ימיה", הנובלה שקראתי פעמים רבות יותר מסך שנותיי. והנה, גם אתמול בקריאה נוספת, גילינו נקיקים חדשים, שברירי משמעות נוספים. במה לא עסקנו אתמול? בקריאה אינטרטקסטואלית, בשיבושים המרמזים על הטרגדיה, בגוף ובנפש, במצבה ובכתיבה והקשר בין שני הגברים בחייה של לאה, שאת סיפורה מחייה מחדש ביתה - תרצה. יחד שמענו את עגנון מקריא בקולו את פתיחת הסיפור. ספרנו-לא ספרנו את השתיקות, את קולו הנשבר ואת ההגייה המתנגנת.
מעניין היה לראות, כיצד כל אחת מהבנות תרמה את חלקה בידע הספרותי שצברה; פרויד, נעימה ששון, דמות הכפיל, ואף פתיחת סיפורו עוז "דרך רוח" (גם בו המוות פותח את הסיפור). האינטגרציה שביצעו הבנות, לצד דיון מפותח בספרות, בדמויות ובחיים, הובילה למשימת חיבור חופשי, שבמוקדו החולי והספרות. והנה למשל דברים שכתבה חן, על מקומו של הדיכאון ושברון הלב, שאין לו מוצא: הדיכאון של לאה ממלא את כל הבית, הוא נוכח בכל חלל כאילו צבעו אתו את הקירות.
קשה להתעלם ממנו. היא אם הבית, זו שאמורה לאחד הכל יחד, שאמורה לאהוב ואמורה לדאוג - נגזלת ממשפחתה הודות למחלת הלב והצער שהרגישה היה כבד מנשוא. צ'כוב כתב ב"יגון" : "יגון גדול, יגון ללא גבול, המבקש לפרוץ מחזהו ולהציף את כל העולם כולו." אילו יגונה של לאה היה בוקע מחזה, היה ממלא גם הוא את העולם כולו. הדבר המתבקש לחשוב, הוא שיגונה ודיכאונה של האם נובע ממחלתה המעיקה, אך בנבכי הלב, אנו מגלים לדעת שהאכזבה העמוקה והמשתקת שהרגישה האם נובעת גם מאהבה נכזבת; העובדה שהיא בדרכה לסיים את חייה מבלי לממש את תשוקותיה לאהוב ליבה.
פילוסופיה (יותם שטינבוק) – התחלנו לעבוד על עבודות החקר. חשבנו ביחד איך מוצאים שאלת מחקר טובה, ואיך כותבים הצעת מחקר. אחרי זה כל תלמיד/ה חשב/ה על נושאים שמעניינים אותו/ה והציג/ה בפני הכיתה לחשיבה משותפת.
במהלך השבוע הקרוב התלמידים/ות ימשיכו לעבוד באופן עצמאי, במטרה להגיש את הצעות המחקר עוד שבועיים.
מחזור ג' (יא')
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - המשכנו בדיון שלנו על הרקע למלחמת האופיום. התחלנו בתיאור האופיום עצמו ובשימושים שלו בקיסרות, בראשיתו של הנוהג לערבב אופיום בטבק בפורמוסה (טייוואן) ובשכלול דרכי העישון שלו לקראת שלהי המאה השמונה עשרה. דנו באיסורים שהטילה הקיסרות על עישון האופיום, גידולו ויבואו ובקושי לאכוף אותם. המשכנו בהשלכות שהיו להתפשטות האופיום ולהתמכרות אליו בסין במהלך העשורים הראשונים של המאה התשע-עשרה - ירידת הביקוש למוצרים מקומיים, זעזוע בשוק החליפין ובערך המטבע הסיני וזרימה גדולה של כסף אל מחוץ לסין.
המשכנו בהצעות השונות שניתנו בקיסרות להתמודדות עם רשת הברחות האופיום, למן ההצעה להעניק לאופיום מעמד חוקי כתרופה ועד לבחירה במאבק תקיף כנגד ההברחות, שגדלו עוד יותר לאחר ביטול המונופול של חברת הודו המזרחית ב-1834.
קראנו את האגרת ששלח הנציב לין צ'ינג-טיין למלכה ויקטוריה, שבה תבע ממנה לממש את כוחה כריבון של הנתינים הבריטיים הסוחרים עם סין באופיום, ודנו במשמעויות השונות העולות ממנה לגבי שאלת מיקומה של סין ואופי היחסים הדיפלומטיים שעיצבה. הצבענו על כך שאופן התנהלותו של לין דווקא מלמדת על הכרתו בעוצמתה של בריטניה, והבנתו את המושגים הפוליטיים שרווחו ברשתות הללו. המשכנו באירועים שהובילו למלחמה ובמלחמה עצמה, שהוכיחה את עדיפותה הצבאית של בריטניה והובילה לתמורה רבתי במערכות היחסים הכלכליות בין סין לבין רשתות הסחר האירופיות, ובפגיעה אנושה ביכולתה של סין לווסת את הסחורות שזרמו אליה, מה שגרם לראשית היווצרותם של יחסים "קולוניאליים למחצה".
ספרות (ענבל המאירי) - במרכז השיעור שלנו הייתה המשוררת אנה אחמטובה ו"שיר הפגישה האחרונה". הקשבנו קודם לשיר ברוסית, ואז עברנו לביוגרפיה שלה, ל"תור הכסף" של השירה הרוסית ולגורלם של המשוררים הרוסים שחוו את מהפכת 1917, לאיסור על השימוש בשירה האקמאיסטית לאחר המהפכה ולהשפעה הגדולה של הזרם האקמאיסטי על דורות של משוררים, כדוגמת יוסף ברודסקי שאמר: "כל ההיסטוריה מתמצית בכך שהשקפת העולם שאתה חושף ביצירתם של המשוררים האלה, הפכה לחלק מראיית העולם שלנו... לאחר שהכרנו אותם, שום דבר משמעותי יותר לא אירע בחיינו. כולל החשיבה שלי עצמי... האנשים האלה פשוט יצרו אותנו."
הצבנו את קווי ההיכר של השירה האקמאיסטית, שהתקוממה נגד הסימבוליזם ולעומתו חותרת לפשטות ובהירות, והתמקדנו במאפייני שירתה של אחמטובה - הליריקה שהיא כמעט תמיד עלילתית, הפרטים הקונקרטיים, השירים שהם כסיפור דחוס ב-12 או 16 שורות, והמוטיבים של כאב, פרידה וגעגוע לבלתי אפשרי. אחר כך קראנו את השיר בעברית ובמספר תרגומים, כולל תרגום מילולי של נירית, שתרגמה לנו את השיר מרוסית, מה שאיפשר לנו לעקוב ביתר תשומת לב אחר השינויים, הבחירות והוויתורים שעשו המתרגמים לעברית (וגם להבין טוב יותר את אותה "בהירות נהדרת" שהאקמאיסטים היללו). דיברנו קצת על נורמות של תרגום (ועל השינויים שחלו מאז "הייהוד" של "דון קיחוטה" ל"אבינעם הגלילי" ושל "רומאו ויוליה" ל"רם ויעל"). חלק מהמצבים הרגשיים שבשיר עוררו הזדהות - כמו הבלבול שבלבישת הכפפות, או תחושת החרדה/המצוקה שבעטיה שלוש מדרגות יכולות להידמות כהמון מדרגות. חלקים ב"עלילה" לא היו ברורים בכלל - כמו הדיאלוג עם רוח הסתיו וחדר השינה עם אור הנרות האדיש כמסמן את הפרידה הכפויה מהאהוב.
דיברנו קצת על הסתיו הפטרבורגי, שהסופרת טטיאנה טולסטיה מתארת כבלתי נסבל: "עננים אפורים ומרובדים... רטיבות שמפלסת דרכה עד העצם, גשם מצליף, קר...", תיאור שעזר להמחיש את לחש הסתיו בדבר מותו הקרוב. עקבנו אחר התנועה של הדוברת בשיר - מתוך הבית החוצה וחזרה לעמדה שבה היא משקיפה על הבית, והעלינו אפשרויות בנוגע לשם השיר, למה הוא נקרא "שיר הפגישה האחרונה" ולא "הפגישה האחרונה" ומה אנחנו מרוויחים מ"התוספת" של המילה "שיר". עם מימד הריחוק שבשם ועם טעמה של פרידה בעקבות אהבה בלתי מושגת, עברנו ל"אנבל לי" של אדגר אלן פו (הזכור לנו לטובה משנה שעברה, עם "המכתב הגנוב").
הקשבנו לביצועים שונים של השיר (יוני בלוך, יוסי בנאי ושלמה ארצי), דיברנו על הרוח השונה כל כך הנושבת מכל אחד מהביצועים, ועם השוואה בין השירים ביחסם לאהבה ומוות (תרגיל כתיבה לבית שלקחתי מהמאגר המעולה שלנו:).
פילוסופיה (אילן בר דוד) - ברגע האחרון פגישתנו נמנעה, התכנסנו מול הזום ופתחנו בשירה: "אל תפחד" ליונה וולך. ניסינו להתחקות אחר נושאו של השיר, העלינו סברות והסכמנו שככל הנראה הוא עוסק במחלה ובמוות, אך גם בסוג של החלמה.
המוות הוא המציאות האמיתית והבלתי מעורערת והוא יבוא בהכרח כי הוא "לא תלוי בך / הוא יבוא כבר / ימצא לו דרך", אך אל לנו דווקא לפחד שהרי המוות הוא גם שחרור אולטימטיבי מכבלי העולם "כל הלבן / הוא התחלה חדשה / דף משיח", כאשר "כל הלבן" הוא המוות עצמו, וה"משיח" הוא הגאולה. מותו של האדם ישאיר "דף ריק" שבו אין עוד כאב אלא סיכוי ל"התחלה חדשה". אופטימיים ולא מפוחדים כלל, חמקנו מ"שולי הקדרה" של השיר.המשכנו לקרוא את טיילור "חופש ודטרמניזם", לא לפני שחידדנו את השאלה המרכזית: איך מגשרים על הפער בין התפיסה העצמית שלנו את החופש (אנו מאמינים שאנו חופשיים) לבין האמונה שלכל דבר אמור להיות הסבר (בין אם אנו יודעים אותו ובין אם לאו)?
כלומר, אנו חיים באמונה שאנו חופשיים והדבר משתקף בפעולות היומיומיות שלנו – אנו מתלבטים, לוקחים אחריות, חשים אשמה, מנסים לשכנע, להשפיע על החלטות פוליטיות באמצעות הפגנות (שאנו מאמינים שיכולות לשנות) וכד'.
ואולם, כל עולם המושגים שמכונן את עולמנו הפרטי לא מסתדר עם העולם בחוץ הפועל לפי חוקים (דטרמניסטי). המשמעות היא שהדברים קבועים מראש ולעתים, בידיעתנו את התנאים בנקודה מסוימת, נוכל לחזות מה יתרחש.
חוקי טבע לא מתלבטים למשל (אטום מימן לא מתלבט אם להתחבר לאטום חמצן), אבל אנחנו – בלי סוף. לאחר שהתייסרנו היטב, בעטנו והתנגדנו בכל מה שעלול לאיים על תחושת החופש שלנו (האם זוהי תגובה צפויה מראש בהינתן אופיים הספציפי של המתנגדים?), המשכנו לקרוא את טיילור וניסינו לסכם חלק מהסעיפים. לבסוף קינחנו בדעתו המוצקה של ז'אן-ז'אק רוסו וקראנו את דבריו המנוסחים בקטע "לא השכל כי אם הרצון החופשי הוא המייחד את האדם משאר בעלי החיים", לעתים עד כדי הגזמה כאשר הרוח (התודעה החופשית) מסלפת את החושים "והרצון מוסיף לדבר – עת הטבע נאלם דום". כוח הרצון, כך רוסו, כרוך בפעולות רוחניות שחוקי המכניקה לא נותנים להם הסבר שיניח את הדעת.
נשמנו לרווחה, הרצון החופשי בידינו! (לעת עתה).
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) - היה לא קל לחזור לזום! כדי להקל התחלנו עם פעילויות הכרות בחדרים, ואז סיכמנו את הדיון בברכט וב"ניכור" והמשכנו ליצירה הבאה, סיפור קצר של מקסים בילר "הורביץ מלמד את לובין לקח".
קראנו אותו ברצף מהתחלה עד הסוף בלי לעצור להסביר, וזה היה מאתגר. אחרי הקריאה הראשונה, ועדיין לפני שדיברנו מילה על הסיפור או היוצר, חילקתי אותם לקבוצות בחדרים שחיפשו דברים שנראים להם מוזרים בסיפור.
כשחזרנו לחדר הגדול כל קבוצה הציגה מה היא מצאה ודרך נקודות הכניסה האלה התחלנו לדבר על העלילה והדמויות. התעכבנו במיוחד על הכותרת ועל הסגנון של פסקת הפתיחה, ועצרנו במשפט מחשיד במיוחד, שמספר על זה שהגיבור הורביץ יצא מהבית רק פעמיים בשנים האחרונות: "בלית ברירה" כשחלה בדלקת כליות וכשראה מהחלון בחורה שנפל לה הארנק - בלי פירוט נוסף, מה עשה עם הארנק. התנסות הכתיבה הפעם הייתה להוסיף פסקה כאן לסיפור, ולתאר מה לדעתם הורביץ, לפי ההכרות שלהם עד כה עם הדמות, עשה כשראה את הבחורה הזו. בשבוע הבא נמשיך עם הסיפור ונכניס (אולי, אם אני אעז) גם קצת דיבור על פרויד ועל הלא-מודע.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - קראנו את קריטון. התלמידים היו מרותקים לאורך כל הטקסט והרבה והעיר הערות. בשלב כלשהו התעורר דיון מעניין: האם הדרישה האתית שמציב סוקרטס בפני הכל ראויה? האם סוקרטס אינו מפספס משהו? מה עם העובדה שלא לכולם הזדמנויות שוות? לא כולם פנויים לחיים של ביקורת עצמית, יש שנולדו עם מזל- עם שפע, עם הורים פנויים ועם מעט צורך להתמודד עם אתגרי החיים כמו הצורך להבטיח את צרכיהם הבסיסיים.
האם הוגן להעמיד את מי שנולד עם כפית כסף בפיו ואת מי שגדל יתום תחת אותן דרישות? והאם הטענה כי משהו חומת תחת תפיסת הצדק של סוקרטס מחייבת אותנו, כמו שהזהיר אחד התלמידים, לראות בסלחנות את העוולות להן אחראי זה שנולד עם פחות מזל? הדיון, והטקסט, הובילו אותנו להפסקה, ממנה חזרנו וסוף סוף פנינו לפרק על אריסטו. הצגנו את אריסטו בהקשר קודמיו, החל מהפילוסופים הקדם-סוקרטים, שנקלעו למטוטלת שמצידה האחד, התנועה הבלתי פוסקת שאינה מאפשר אחדות וידיעה, ומצידה השני, האחדות המוחלטת שאינה משתנה או מתפרטת. משם, עברנו לדבר על תורת האידאות של אפלטון, כרקע הישיר נגדו יוצאת תפיסתו הפילוסופית, כמו גם תפיסתו האנושית של אריסטו.
דיברנו על הטבע של אריסטו, על הביולוגיה, הקוסמולוגיה והלוגיקה, על מושג התכלית ועל תכלית האדם. האם ניתן להעמיד את האתיקה על מידותיו של האדם? דיברנו על מושג ההצטיינות, אותו מעמיד אריסטו במרכז, על הצטיינות בפעילויות אנושיות ועל הצטיינות פשוט בלהיות אדם.
Comments