מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – סדנת כריכת ספרים עם טליה ברמן
מפגש מאוד מיוחד. טליה ברמן הגיעה כדי לעשות לכיתה סדנת כריכת ספרים. היא הגיעה עם מזוודה, תיקים, שקיות עמוסים בספרים, בניירות, במחטים, בחוטים, בבריסטולים, בזחלים ובנרגילות.
מה עשינו?
בחצי הראשון של המפגש טליה דיברה על האובייקט שהוא "ספר", אובייקט שהוא גם תוכן ופואטיקה ועלילה ודמויות, אבל גם ממדים וסוג נייר ואיורים ועובי ומרקם ונקודות מבט. השולחן התמלא בדוגמאות: ספרים מסוגים שונים. ספרי שירה ופרוזה, ספרי ילדים, ספרי אמן, קומיקס, קטלוגים, מדריכים. ולכל אחד מהם תכונות אחרות. יש גדולים ורכים עם נייר מבריק והמון דימויים, יש קטנים ומחוספסים מנייר ממוחזר, יש כאלה עם טקסט בלבד אבל הטקסט הזה מתנגש עם עצמו, יש פונטים מעוגלים או מרובעים, שוליים רחבים או צרים, שדרות פתוחות וסגורות, ועוד ועוד ועוד. עשינו בופה. כל אחת לקחה את הספרים, מיששה, עלעלה, הריחה, נמשכה או הסתייגה, ודרך ההתנסות הזאת טליה עודדה אותנו לשים לב להבדלים, לבחירות האמנותיות שנעשו בכל ספר, ולהשפעה של כל בחירה על מערכת היחסים שאנחנו מפתחות עם הדבר הזה, הספר. זה היה מרתק. התלמידות העבירו את הספרים, דנו בהם, חיטטו, והכיתה התמלאה בסקרנות.
בחצי השני של המפגש ערמנו את הספרים בערמה במרכז השולחן, פינינו הצידה את עוגיות הריבה, הלואקר, הדוריטוס החריף והלא חריף, ונכנסנו לעבודה. עכשיו טליה לימדה אותנו איך כורכות ספר. ממזוודת קסמים (אמיתי!) היא הוציאה ערמת ניירות: הפרק על המפגש של אליס עם הזחל, מודפס יפה בכמה ערמות שונות, על סוגים שונים של ניירות. התלמידות התמקחו ביניהן: זאת רוצה את הנייר המחוספס, העבה והקל, זאת מעדיפה את הצהבהב החלק. כל אחת בחרה לעצמה פרק משלה. טליה שלפה ערמה נוספת: דימויים יפים, משוגעים, שהיא הדפיסה של איורים של הפרק – איור של לואיס קרול עצמו, איור אפריקאי, הודי, צבעוני, שחור לבן, על שקף, על נייר... היא פיזרה את החומרים בינינו וכל אחת התבקשה לאסוף לעצמה את החומרים הרצויים לה לספרון שלה. כל אחת בחרה דימויים, בריסטול לכריכה, שבלונות של אותיות, עטים וסרגלים. כל תלמידה שקעה בעבודתה. חלק איירו קטע מהפרק, חלק עיטרו אותיות, חלק השתמשו בחומרים כקולאז'. טליה לימדה אותנו את תהליך הכריכה: קיפלנו כל דף ויצרנו חוברת, חוררנו חורים בשדרה וממש תפרנו חוט לאורכה. הספרים שהתלמידות הכינו היו נהדרים. יפים, שונים זה מזה, ועשויים בכל כך הרבה התרגשות ושמחה. ("אפשר כזה כל שבוע?" דריה שאלה. "זה הדבר הכי מגניב שעשיתי אי פעם" אמרה קמילה. צודקות לגמרי.)
אה, ואיך שכחתי. טליה הביאה גם מכונת כתיבה שחטפה את התלמידות לעולם אחר. לייל התיישבה לידה ולא הפסיקה להקליד, יצרה לעצמה קובץ טקסט שהיא כתבה ואותו השחילה לתוך הספרון שלה.
לכל זה אמור להיות המשך. בתחילת המפגש טליה שאלה את הכיתה איך מסכמות שלוש שנים – של לימוד, קריאה, כתיבה, היכרות, ואיך יצירת ספר עשויה לאצור משהו מהתקופה הזאת. היא הזמינה את הכיתה לחשוב על צורות שונות של ספרונים שיכולים להכיל משהו מהשנים האלה. אילו טקסטים ייכנסו, ואיך? בשלמותם? כקטעים? כציטוטים בלבד? דרך תרגילי כתיבה של התלמידות, או דרך איורים? עם השאלה הזאת ועם הספרונים שיצרנו סיימנו את המפגש הנהדר הזה.
פילוסופיה (שי זילבר) - ניסינו לעשות משהו שונה, שיעור קצת יותר חוויתי. על השולחן פוזרו ציטוטים של פילוסופים שלא פגשנו בשנתיים האחרונות או מקורות שלהם שבהם לא נגענו; לייבניץ, הגל, רוסו, הובס, לוק, מיל, מקיאבלי, קאנט, ראסל, מרדוק ונוסבאום.
בשלב הראשון על התלמידות היה להקדיש 5 דקות להתבוננות בציטוטים סביב השולחן בלי להוציא הגה. השלב הבא היה 3 דקות של הסכמה בדבר הפסקה שכל אחת לוקחת לעצמה ומכאן יצאנו לתרגיל אישי: 1. להסביר את הפסקה במילים שלך. 2. לשאול שלוש שאלות על הטקסט. 3. להמשיך אותו בכתיבה יצירתית.
לאחר מכן התכנסנו בחזרה יחד וכמה תלמידות הציגו את מה שמורים מעצבנים נוהגים לכנות "תוצרים". הללו היוו כר פורה לדיונים על מוסר, הנאות, דיבור, המצב הטבעי והמצב החברתי.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
פתחנו את השיעור בשאלה של אחת התלמידות בדבר קיומו של אלוהים והשיחה התפתחה לשאלה משנית כיצד משפיעה עלינו עובדת קיומו או קיומו של אלוהים. היה נראה ששאלה זו נגעה באופן אישי בכמה תלמידים ותלמידות ששיתפו כי עניין זה יכול להיות משמעותי מאוד בחייהם. מכאן קצת גלשנו על מדרונות המשמעות החלקלקים של קיומנו האנושי עד שהאורלוגין דפק דקארט, ותודה לאורלי שהסבה את תשומת לבנו.
חזרנו לחלק האחרון של ההיגיון השני לדקארט. בהצעתה של סשה כתבתי על הלוח תרשים זרימה להקלת ההבנה: משל השעווה מניח את קיומו של עולם חיצוני – ואם יש כזה (וטרם הוכחנו) אז מהותו החללית היא מתמטית – משל השעווה הוא על טיבו של החלל ולא של ה"אני" – ה"אני" הוא דבר חושב ונבדל קטגורית ממתפשט בחלל – כלומר ממשל השעווה דקארט מגלה לנו מהו חלל, וחלל הוא לא "אני" בהגדרה. התרשים החזיר אותנו לטקסט, עשה סדר בהבנה ואף גרם לתגובה רגשית ודמעות לאחת התלמידות שהסיקה שאם האני החושב כלוא בתוך עצמו הוא בודד בעולם מנוכר ולא יכול להכיר "אניים" אחרים. כולן חיבקו אותה והבכי הפך לצחוק רם.
בשיעור השני חזרנו אל בארטלבי. התלמידות שיתפו בתרגילי הכתיבה שלהן. יותר ויותר מהן כותבות ומשתפות ואנחנו שמחים על כך. לאחר מכן המשכנו בקריאה בסבב, עד לנקודה שבה תוהה המספר על פשרה של אותה "התנגדות סבילה" המאפיינת את צירוף המילים החוזר בפי בארטלבי "אני מעדיף שלא". סימנו בטקסט צירופי מילים, דימויים ומשפטים שעשויים לרמוז על אופייה הייחודי והשפעתה של התנגדות זו. ביקשתי מהתלמידות לחזור ולקרוא את אותם העמודים ולכתוב חיבור בנושא צורת הסירוב הייחודית של בארטלבי. בציפייה לבאות.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
יעל - החצי השני של המפגש הוקדש למושג ה"הזרה" שטבע חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי בשנת 1917. בהמשך לניסיון להטיל ספק בדברים שנדמים מובנים מאליהם, נזכרנו שהרוב המוחלט של חוויית המציאות שלנו הוא מובן מאליו עבורנו.
לדברי שקלובסקי, לאורך החיים הקליטה שלנו נשחקת, אנחנו מתרגלים לדברים ומפסיקים לחוות אותם בצורה חיה ("מי שגר ליד הים מפסיק לשמוע את רחש הגלים"). "האמנות קיימת כדי להשיב לתיקנה את קליטת החיים שלנו, להפוך דברים למורגשים, להחזיר לאבן את אבניותה" - דיברנו על הקשר בין הטענה הזאת לבין התהליכים האמנותיים שאפיינו את התקופה שבה נטבע המושג הזה – על פריצת אמנות האוונגארד, על יצירות אמנות שמאתגרות את השאלה "מהי אמנות", על הפניה לכיווני "מטא", על השאלה עד כמה אמנות פונה אל הרגש וכמה אל השכל, ואם יש אמנות גרועה ואם כן לפי מה מודדים.
לסיום קראנו סיפור של חוליו קורטאסר בשם "הוראות לעליה במדרגות" שעושה בדיוק את זה: לוקח נושא פשוט כמו עלייה במדרגות ומסבך אותו למוות כדי שנחווה מחדש מה קורה "כשהרצפה מתקפלת". נמשיך לדבר על הזרה בשבוע הבא.
נוריאל - היום נמצא הגביע הקדוש! נר השעווה! את השיעור התחלנו בחידוד האני אצל דקארט, החשיבה כתכונה מהותית ובכך ההיפוך הלא תקף שדקארט עורך לטיעון הקוגיטו. מתחילת דרכנו עם דקארט אני מבקש למסגר את העת החדשה תחת תנועת הנאורות ולהבהיר לכיתה כמה מהפכנית ומעצבת את חייהם שלהם בימים אלו, כל המובן מאליו היום, לא היה לפני כמה מאות שנים. זה מתחיל בין השאר מאותו דקארט בעל השיער המוזר.
ההבנה שכל אדם הוא סובייקט ולא תכונה מהותית משותפת לבני מינו, היא בעלת השלכות אתיות לעומק; החל מהיחס לאינדיבידואל ככזה, זכויות פוליטיות ותרבותיות, ועד בעלי חיים ואקולוגיה (כשהאדם הוא בציר שעליו הם נסבים כישויות בעלות זכויות כלשהן). לשמחתי תובנה זו התקבלה יפה וגם עם שאלות וערעורים, בול כמו שצריך. בין השאר זה המחיש לנו את ההבדל בין עצם לתואר אצל דקארט.
משם עברנו לאובייקט. ניתן לכיתה לקרוא את החלק על נר השעווה ולנסות להבין מה הטענה והמהלך שדקארט עושה . עלו הסברים יפים שכמעט קלעו במדויק: החשיבה היא הכלי לדעת גם את הנתון החומרי, והחומר משתנה כל הזמן. מכאן זה שימש לי להראות את ההליך היפה שדקארט עושה? החשיבה לוקח נתון מהחומרי, השינוי, וההסקה שלה שתכונה המהותית של החומר היא התפשטות, תפיסת מרחב.
מכאן הגענו לנושא האהוב על הכיתה, כך מסתבר: הפלות. דנו מה מגדיר אדם וכסובייקט, מכאן מהו עובר? האם יש לא זכויות? מה הקריטריון המפריד בין אם לעובר? לתינוק? עקרונות רעיוניים אלו, משליכים כעקרונות גם ביחס לבעלי חיים, נכים, מונשמים ועוד. ובכלל, ביחסים שבין בני אדם, קרי סובייקטים.
השיעור היה כיפי (לפחות עבורי), כי הוא היה מה שמכוון להיות לרוב: אנליטי, בלאגן, בדיחות, סרקזם, עימות, מורכבות, מלא נושאים אבל תמיד חוזרים ומקושרים לנושא הנלמד, המחשה דרך פרקטיקות בחיים שלנו, הבנה היסטורית וערעור וספק רעיוני, פרישת רעיון וגם דיון.
Comments