שבוע שלישי של לימודים בבית החינוך שלנו באונ' ב"ג. הנה תצטרפו אלינו לכמה דקות, מי יודע לאן תגיעו?
מחזור ג' (יב')
ספרות (ענבל המאירי) - התחלנו בתקציר הפרקים הקודמים. הזכרנו תמות ונקודות מבט שקשורות להתבגרות (הנושא השנתי שלנו), קראנו שוב את "שדרות" של שמעון אדף (הקריאה שכבר התרגלנו אליה, שכל אחת קוראת שורה, הייתה קצת משונה למי שהגיעו בפעם הראשונה), והתעכבנו על כמה מהפרשנויות שהעלינו, ועל דברים מתוך הריאיון עם אדף שנקשרו לשיר (כמו תחושת הבדידות וחוסר השייכות) ומתוך המאמר של אסתר אדיבי־שושן (שניסח עבורנו את המושג "כפל פנים", שהפך אצל כמה מאיתנו ל"מזל תאומים", אחרי בדיקת תאריך הלידה מובן).
הקריאה הצמודה שעשינו בשיעור הקודם (שהייתה ברוח הניו קריטיסיזם),חשפה גם צורך בהיכרות מעמיקה יותר עם שדרות - כמקום ממשי (המעברה, עיירת הפיתוח, העולים שהקימו אותה...) וכסמל (המושג "מסעודה משדרות" - נתפס מיידית כסוג של שבירת שיאים בחשיבה סטריאוטיפית). אז הפעם הלכנו לכיוון הזה, עם "חלוצים", סרטה התיעודי של סיגלית בנאי (ותודה גדולה לטליה לוי על הקישור) שעוסק בסיפור הקמתה של שדרות מנקודת מבטם של העולים הראשונים שהגיעו אליה באישון לילה. לפני הצפייה דיברנו קצת על מושג החלוצים (אליס אמרה שחלוצים הם מי שעולים ראשונים על הקרקע, ליהיא, אביב וליאל אמרו שלרוב התייחסו לחלוצים כאל עובדי אדמה, בעיקר קיבוצניקים ומושבניקים, אבל ברור ששני הדברים נכונים), וגם על שאלות שהשיר של אדף העלה ושננסה לזהות בסרט (כמו יחסי כפל פנים למקום, עיצוב זהות או מחיקת זהות...).
אחרי הצפייה כל אחת רשמה 5 - 6 דברים שהיו מפתיעים או מחדשים וסצנה שזוכרה לה במיוחד (עלו דברים כמו העובדה שעולים הגיעו ממעמדות מבוססים בעיראק ובמרוקו, שהורידו אותם בלילה והמשאיות מיד נסעו, שפלסטינים מעזה היו מגיעים לבית הקפה לשיר ולנגן, הדמיון בין סיפורי המרואיינים משדרות לסיפורי הסבים וסבתות של רובנו.. סצנות זכורות במיוחד היו הסיפורים על שריפת לשכת העבודה, הקמת בית הקברות והעובדה שהעולים לא ידעו מה זאת הפגנה, גניבת המים ותגובת הקיבוצניקים כלפי מי שנתפס, הטבעיות שבה מתקבלים הקסאמים...). שאלנו גם אם ובאיזה אופן הסרט משפיע על הקריאה שלנו את השיר. רון אמרה שכמו בשיר גם בסרט לעולים לקח זמן לאהוב את שדרות.
כמה שורות בשיר, כמו "פקעות הכותנה הפיצו להבה לבנה" ו"עשרות שנים של שחיקה / לימדו את הילדים ללטף את המים באבן", קיבלו משמעויות חדשות (הכותנה נקשרה לעולה שהגיע ממרוקו ולבש חליפה עם עניבה בצאתו ליום עבודה, השחיקה נקשרה לחיים הקשים של קיפוח וצנע, ליטוף האבן במים נתפס כחלק מהפנמה של דיכוי). דיברנו גם על המוזיקה בסרט, הזמן נגמר מהר מדי... נמשיך עם השיר והפרשנויות גם בשבוע הבא.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - פתחנו בשיר ארוטי של פול ורלן "פנימיית הבנות". השיר ספג ביקורות למיניהן: גבר כותב על נערות לסביות, מה הוא יודע? למה התיאור אידילי-בנאלי? השיר ברור מדי וכד'.
משם עברנו לקריאת שני משלים: "שוק של דעות" (עפ"י סיפור פרסי); ו"החלוקה על פי אלוהים" (אגדה הינדית). הראשון ניסה להבין איך אנו מנכיחים את הרצון שלנו חרף הפחדים ממה שאנשים חושבים עלינו, השני תהה על שני סוגים של מושג הצדק אחד "על פי משפט האדם" והשני "על פי דין שמים".
חזרנו לניטשה. סיימנו לקרוא את הקדמת זרתוסטרא וסיכמנו בכתב.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - המשכנו בקריאה של בלוך,ועסקנו בביקורת שלו על "דיבוק המקורות". דנו באופן בו הוא קושר בין התשוקה אל המקור בתחומי ידע שונים ותולה אותה ברומנטיקה הגרמנית, ובביקורת שלו על ייחוס הטוהר
אל המקור,כבסיס לשיפוט ההווה דרך ההלימה שלו אליו. המשכנו בקריאת הכיוון שלו לשאלות שעולות ביחס לתופעות היסטוריות- לא שאלת האירוע או המקור, אלא שאלת מכלול היחסים החברתיים והתרבותיים שהעניקו לדברים את משמעותם.
בזאת סיימנו עם בלוך להפעם, בדרך לניסיון לכתוב מתוך הרשמים שהוא הותיר, בשבוע הבא.
מחזור ד' (יא')
ספרות (עידו פלד) – התחלנו בחזרה על "דברים שאין להם שיעור", השיר הכי מאתגר לזכירה שלמדנו עד כה בעל פה. אחרי חזרה על האודיסיאה הם חיפשו בקבוצות תמונות בגוגל של אודיסאוס ופנלופה, וכל קבוצה הציגה את התמונה שבחרה והשווינו בין הייצוגים הויזואליים ליחסים ביניהם בטקסט עצמו.
אחרי ההפסקה המשכנו לקרוא באודיסיאה. לסיום התחלקנו שוב לשתי קבוצות - כל קבוצה היתה צריכה להביא טיעונים לגבי למה אודיסאוס לא סיפר לפנלופה מי הוא כשהגיע הביתה, למה הוא חיכה.
הקבוצה של ירין, אלון, שלי וטל - שהעלתה יותר טיעונים מקוריים ומשכנעים - ניצחה. היה כיף, היו גם ענבים. גם גדלנו בתלמידה! היא הגיעה אמש לשיעור ראשון והשתלבה טוב.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - אמש נעדרו חמש תלמידות חלק עקב טיול שנתי והאחרות עקב מחלה. החלטנו לא להתקדם, כדי שלא ליצור פערים, ולהקדיש את השיעור לקריאת פרק בספר מבוא של הפילוסוף פיטר סטרוסון, בשפה האנגלית.
הבטחתי לתלמידים שהחשש הראשוני שחשו חלק יחלוף ככל שנתקדם בטקסט. הפרק מבקש לאפיין את הפילוסופיה בכלל ואת הפילוסופיה האנליטית בפרט, על פי הוגים שונים, באמצעות סידרה של אנלוגיות ואנקדוטות ספרותיות והיסטוריות.
הפרק, כפי שמעיד הכותב הנפלא, הוא בסיסי אך לא אלמנטרי. ״לבריכה הפילוסופית אין צד רדוד״, הוא כותב. הרחבנו בדיון של סטרוסון על תפיסתו של גילברט רייל של הפילוסופיה כגאוגרפיה של מושגים ואחריו על תפיסתו של ויטגנשטיין את הפילוסופיה כתרפיה. משם, סטרוסון פונה לתאר את תפיסתו שלו את הפילוסופיה כחשיפת מערכת המושגים העשירה המשותפת לבני האדם ומגולמת בקשר שלנו עם הזולת ועם העולם. אמנם לא סיימנו את הפרק אך הניסוי, קריאת משותפת של מאמר בשפת המקור האנגלית, הוכתר בהצלחה והתלמידים היו מרותקים מהפרק המרתק ומעורר הפולמוס ושמחים בהצלחתם.
מחזור ה' (י')
ספרות (עדי חבין) – פתחנו את השיעור בדוגמה מ״חברים״ לפוטנציאל הקומי של שיבושים (לעומת האפשרויות הקודרות יותר של אסונות למיניהם). דרך הדוגמה הזאת, לתקלה שמתרחשת במישור העלילתי ומזניקה את הפעולה, עברנו למישורים נוספים שבהם תקלות עשויות לעניין אותנו. קראנו פסקה מתוך מניפסט של יוצרי תיאטרון האוונגרד, שקראו להציק ולהטריד את הצופים בשאיפה להחזיר לתיאטרון את כוחו הפוליטי, ודיברנו על הצורך התמידי של אמנות
לשבש את המוסכמות כדי לבחון מחדש את הקשר עם הקהל שלה ולהגדיר מחדש את עצמה ואת תפקידה.
קראנו יחד את הסילבוס של דיוויד פוסטר וואלאס לסדנת כתיבה עיונית יוצרת מתוך הספר ״טבעו של הכיף״, ודיברנו על מסגור אמנותי שיכול להפוך גם שוליים אדמיניסטרטיביים מבאסים לתוכן. בהמשך לזה שאלנו מה מגדיר יצירה, למשל, שיר, וקראנו קטע מתוך ספרה של רות לורנד ״על טבעה של האמנות״, שעוסק בקושי להגדיר שירה, ואת שירו של אבידן ״תרומה צנועה לתיאוריה של הפואטיקה״. לסיום, התלמידות נשלחו לפשפש בטלפונים שלהן, לשלוף התכתבות סתמית ולחשוב מה אפשר לעשות לה כדי למסגר אותה מחדש כיצירה קטנה. קיבלנו דיאלוג אוהב בין חברות, מונולוג תהייה קיומית וסצנה בדיונית של שיחה עם פרסי ג׳קסון בנושא דיסלקציה.
פילוסופיה (שי זילבר) - לקום לקשישים באוטובוס, לחסל מחבל במחיר של פגיעה בחפים מפשע, לצרוך אומנות של יוצרים שחטאו - הדילמות האתיות עוררו ויכוחים ולעיתים קשה היה להרגיע את הרוחות.
האם למשל, הידיעה שהחפים משפע הם "עניי עיר אחרת", או בלשון פחות מכובסת, ערבים, משנה את העמדה המוסרית?
כמה מהעמדות שהועלו הוצגו בחשש, תוך רגשות אשמה. מצד אחד, היו התלבטויות והתעוררו למחשבה, מצד שני, היו תשובות נחרצות מדי. דווקא בשאלות שיש להתחבט בהן, ועל אף החשיבות של קבלת החלטה בזמן, לא תמיד ניתנה הבמה הדרושה לעצם השאלה.
Comments