מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) - בחצי הראשון של השיעור חילקתי את הכיתה לזוגות וביקשתי שיעבדו אחת עם השנייה על תשובות שהן כתבו לשאלת בגרות בנושא ״חתונתה של גליה״. זוג אחד, אין לדעת מה עלה בגורלן. תלמידה אחת בזוג מתנגדת נחרצות לכתוב תשובות לבגרות אז גייסתי אותה לעזרת האחרת. בשבוע הבא נגלה אם שיתוף הפעולה נשא פרי. הזוג השני, שתי תשובות נהדרות. שונות זו מזו אבל עם מבנה מסודר, כתיבה לא קמצנית, ברורה, והדבר המשמח ביותר היה שבשתי התשובות הופיעו מחשבות וניתוח שלא עלו בשיעור בכיתה, והוצגו באופן ברור ומשכנע.
בחצי השני חזרנו אל הסוריאליסטים. הצגתי בפניהן את לואיס בוניואל ואת שיתוף הפעולה שלו עם דאלי שהוליד את ״כלב אנדלוסי״. לא ידעתי אם מבוא שנותן הקשר לסרט יועיל או יזיק, ואחרי הצפייה המשכתי לא לדעת. מצד אחד, יש יצירות שמצריכות שביל גישה. מצד שני, משפט שאמרתי על הניסיון לזעזע את הצופים הפך לכתב אישום נגד היוצרים, שרק את זה הם רוצים לעשות.
בשבוע הבא נמשיך, ואני מקווה שאוכל לשכנע אותן שלזעזוע אסתטי יכול להיות גם ערך אתי.
פילוסופיה (שי זילבר) - כאשר לומדים פילוסוף חדש חייבים לשאול את עצמנו בזכות מה נחתם שמו בשרשרת הדורות? מה הוא הביא לעולם שלא היה בו קודם לכן?
תחילה דיברנו על הסיבות שבגללן עלולות להיווצר טעויות בטקסטים והתמקדנו בשתיים החמורות מכל: שהכותב אינו מסביר עד תום עניין מסוים מבחינה חינוכית, משום שהוא מבין שהדבר עדיין אינו ניתן "לעיכול", או שהוא שותל בטקסט טעות מכוונת, כדי שההמון לא ירגיש שלפניו רעיון מסוכן.
הקורא את כתבי הקודש של היהדות עשוי לשאול את עצמו מה מקור ההתנגדות החריפה שיש בתורה לעבודת אלילים? נכון שבאותה תקופה האמונה הרווחת היתה שהתרחשויות הטבע הן תוצאה של האל ועל כן אדם שלא קיבל את מבוקשו מאל כלשהו התפתה לעבוד אל אחר, אבל הפיתוי הזה כבר לא קיים בחברה שלנו.
ואמנם בתקופת חז"ל הכירו בכך שכבר אין את היצר הזה לעבוד אלוהים אחרים. הרמב"ם מחיה מחדש את הבעיה; הוא אומר שלא מדובר רק בפולחן של פסל באיזה מקדש אי שם אלא הדימוי הפנימי שיש לאדם בתודעתו אודות האל. ה"צלם" הוא לא איקון חיצוני אלא כזה שמופנם בתפיסה של האדם. לכן זה גרוע יותר מהמתפלל לפסל – שכן אצלו האלילות היא כבר בתוך תוכו. מלבד זאת, העובד אל הפסל עוד יכול לטעון שהפסל הוא רק סמל לאל האמיתי או שהוא מתווך (הפסל של ישו למשל הוא ייצוג לישו האמיתי). מלחמה בע"ז היא לנתץ את מה שבתודעה של האדם. שאלנו: מה אכפת לרמב"ם מה מתרחש בתודעה כל עוד האדם אינו משנה ממעשיו, ועל כך ננסה להשיב בשבוע הבא.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
שתי נסיכות נכנסות למנדל, עולות לכיתה בקומה השנייה, נכנסת חיפושית, מביטה בסופרוומן ובמלכה, ומחליטה להתיישב ליד תיירת מהודו. ג'ון בון ג'ובי הגיע באיחור עם חברו שרצה להצטרף לשיעור של כיפה אדומה פינת טיפטיפ ומטאליסט פסאודו פאנקיסט. כלום לא סוריאליסטי, הכל לא כרגיל ואווירה פורימית מנשבת על שולחן אוזני המן. שיחה נפקחת, איך היה המפגש בשבוע שעבר עם שתי המשוררות? לכולםן הייתה חוויה חיובית ומעשירה, השיחה עלתה אל על ונגעה בחוויות של יצירה בשוליים, מרחבים נשיים וגבריים, פולשנות וחוסר שוויון. אם לא הייתה תקרה בכיתה הסערה הייתה עולה השמיימה.
בשיעור השני הציגו התלמידים את החיבורים שלהם על בארטלבי. התלמידות עבדו על החיבורים משבוע לשבוע, משך שישה שבועות, כשבכל שיעור יצאנו עם שאלה חדשה על הטקסט, שאותה הם התבקשו לשכתב אל תוך החיבור. היה טוב מטוב לראות איך החיבורים מתפתחים משבוע לשבוע, עד לחיבור המוגמר. את החיבורים הם הציגו בכיתה, כאשר בזמן שתלמידה מציגה, התבקשו התלמידות האחרות לחשוב על התייחסות - שאלה, תהייה, מחשבה, מטפורה, אינטואיציה, חיבור למה שהם כתבו, בקשה לשמוע עוד, ובעצם למצוא בתוך עצמן איזו הבנה משיבה. התלמידות חששו אמנם להציג, לקרוא בקול ולהגיב לשאר המציגות, אבל הן גם עמדו יפה במשימה. אחרי דרך ארוכה עם בארטלבי, שבין השאר דחפה אותן להתמודד עם הקראה בקול, כתיבה ושיתוף חומרים כתובים, נראה שהגענו אל איזו הבשלה בשיעור האחרון, כשכולן חלקו בעל-פה את החיבורים שלהן ואת התגובות שלהן. את החיבורים ואת התגובות התלמידות הגישו גם כחיבור כתוב.
לקראת סוף השיעור תהינו האם בינה מלאכותית היא תחפושת לאינטליגנציה אנושית, הזכרנו את מבחן טיורינג וקראנו את החלק הראשון מספרו של דוד אבידן "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי: שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב". זה היה מצחיק, אך המשימה בבית לכתוב על המובן של שיקול דעת קצת פחות.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
(נוריאל) - ספינת פילוסופיית המזרח ממשיכה לשוט. היום היה המפגש עסק כבר בחלק המעשי ו"הפרקטי" של הדאואיזם, כלומר אם יש הנחות מטאפיסיות כלשהן, מה משתמע מכך מבחינת החיים עצמם? אם הכול הוא אשליה, והמקור הוא ריק, אז מה המשמעות של חיינו? מה עושים? מה ערך של פעולה בכלל? אם מחשבה היא הדבר שיוצר את הבעיה, קרי ההבחנה והריבוי של הדברים ושמירת אשליית המציאות, אזי איך צריך לעשות? מהו "מואי"? איך ואיפה ומיישמים אותו? מהי חוויה ספונטנית? מהו מעשה מוסרי ספונטני? למה חוקים וכללים הם הבעיה ומייצרים את הדברים שהם מנסים למנוע או לתקן? אם אין כללים וחוקים, אז אין משמרים את הסדר הטוב והמוסר? מה ערכו של האינדיבידואל במצב כזה שהכול אשליה ולא עומד בפני עצמו? אם הערך המיוחד והייחודי של האינדיבידואל הוא המצאה מערבית, אז מהו האינדיבידואל בחשיבת המזרח? (באופן מכליל) האם היות חלק משלם זה שחרור או רידוד של האינדיבידואל? האם נחמה או גישה מסוכנת וניהיליסטית?
שבוע הבא בודהיזם.
(יעל) - לפני הכל, בשעה טובה, סגרנו חתמנו נעלנו סופסוף את העיסוק בקפסולות הזמן. עשינו זאת בטקס חמוד של חתימה על חוזה משפטי שמסדיר את תנאי השמירה על המעטפות ופתיחתן ביוני 2026, באדיבות אביה העו"ד של התלמידה יעל, שלקח ברצינות/בדיחות דעת יוצאת דופן את המשימה של הכנת החוזה. תם ונשלם.
אחר כך, בהמשך לעיסוק במיתוס בחודשים האחרונים, הכרנו את המיתוס של אורפאוס ואורידיקי. התחלתי מסיפור של המיתוס בעל פה, בגרסה חופשית, ובתרגיל כתיבה ומחשבה: לכתוב במחברת שלוש סיבות אפשריות לכך שאורפאוס הפנה את ראשו.
אחרי שאספנו סיבות שונות ומשונות שעלו בדעתן של התלמידות, ניגשנו לגרסתו של אובידיוס למיתוס וקראנו מתוך ה״מטאמורפוזות״ בתרגום בוזגלו.
תכננתי להמשיך משם ל"גרסתו״ של נתן זך למיתוס בשיר ״אורפאוס מפנה את ראשו״, אך נקלענו לשיחה על נורמות מיניות ביוון העתיקה. נמשיך לזך בשבוע הבא.
Comments