28 שבועות בבית החינוך באונ' ב"ג בנגב. ערב לא קל בכלל היה אמש בבית החינוך. אזעקות רבות ליוו את השיעורים השונים, לחץ וחרדה ☹ ובכל זאת ניסינו לשמור על הגחלת ולחזק את אלה שיכלו להיות איתנו:
מחזור ב' (יב')
ספרות (ד"ר מורן פרי) - זהו, מריחים את הסוף. לקראת המתכונת בשבוע הבא, עברנו על מבחני בגרות משנים קודמות, הדגשו עניינים טכניים חשובים ושוחחנו מעט על יצירות לריענון: "גנרל, הטנק שלך", "אודיסאה", "הכיסאות".
למדנו שהשאלות נשאלות באופן דומה, כמעט זהה. לא, אין למשרד החינוך מה לחדש לנו. לבנות שלי, יש בהחלט מה לחדש להם. מחזיקה אצבעות לקראת המתכונת וזכרו שהן דור העתיד של הרוח, גם דרך הזום – הרגשתי את משב האוויר המרענן.
פילוסופיה (יותם שטיינבוק) – המרנו את שיעור הזום בפגישה קצרה שנועדה בעיקר לעדכונים ולחיזוק הדדי. למעשה, אנחנו מתכתבים ביננו כל הזמן, מחליפים חוויות, מתכונים, מחשבות ותסכולים. זנחנו קצת את הפילוסופיה ושקענו בחיים ובאקטואליה, וזה בסדר...אף אחד לא חושב על פילוסופיה כשהוא רץ למקלט, חושש לחייו או לחיי יקיריו. במסגרת המפגש אתמול חשבנו קצת על מפגש הסיום המתקרב ובכלל, על הפרידה. תקופה משונה...
מחזור ג' (יא')
ספרות (ענבל המאירי) - בין הבגרויות (אתמול אחה"צ ומחר בבוקר מתמטיקה) לרקטות הנוכחות מצומצמת, התחלנו ארבע ואז הגיעו האזעקות לנתיבות ונשארתי עם ליהיא לשעה האחרונה. התחלנו עם השיר "בגרות" של אמרי קצף, תלמיד י"ב מעמק חפר שכתב על המדינה שעולה בלהבות, 7 שעות לפני המתכונת בלשון. כולן התלהבו ("שיר מעולה!"), הזדהו ("זאת בדיוק ההרגשה").
דיברנו גם על החריזה והחזרות שמדייקות את התחושה שעוברת, ושמענו גם חלק מ"שיר העמק" של אלתרמן שהשיר מתייחס אליו. אחר כך עברנו לשקספיר, לקראת "מהומה רבה על לא דבר". עשיתי סקירה קצרה על התקופה והשינויים הגדולים שהתחוללו בה (הרפורמציה, תחילת הקולוניאליזם, תחילת ההמצאות והשכלולים המדעיים, ההתפתחות של לונדון, אהבתה של אליזבת לתאטרון...) שמהווים את האקלים התרבותי שהצמיח יוצרים גאונים כדוגמת שקספיר (וסרוונטס).
המשכנו עם התיאטרון האליזבתני והמקורות שמהם הושפע (וכיצד המקורות הללו שכללו את יכולת הקשב של הקהל - שהיו בו גם אצילים וגם פשוטי עם), והסתכלנו על רישום של תיאטרון מהתקופה ודרכו (בהינתן הקירבה לקהל ובהיעדר אפקטים של תאורה ותפאורה) על מה שנדרש משחקן בן המאה ה-16 (להיות אקרובט, רקדן, סייף, ולפעמים גם זמר ונגן). דרך וירג'יניה וולף דיברנו גם על למה "לא הייתה כל אפשרות שאישה כלשהי תכתוב את המחזות של שקספיר בתקופתו של שקספיר". אח"כ יצאנו למשימת "Fun Facts" - כל אחת חיפשה 5 -6 עובדות על שקספיר. רון הספיקה לשתף בעובדות שמצאה, אבל האזעקות בנתיבות הוציאו את התלמידות מנתיבות מהזום אל הממ"ד, ונשארנו ליהיא ואני לשיחה אישית, וגם למסע קצר בהדרכתה של ליהיא, שתחילתו בקטעים מצחיקים על שקספיר שרצים בטיקטוק והמשכו בעולם הפאנפיקים, שם חיפשנו כמה פאנפיקים על "מהומה רבה על לא דבר".
פילוסופיה (אילן בר דוד) - פתחנו בשיר היידי "על הדרך עץ עומד" שכתב המשורר, המחזאי והסופר איציק מאנגר בשנת 1938. קראנו את תרגומה של נעמי שמר, ולאחר מכן הקשבנו לשני ביצועים: המקור ביידיש ששרה חוה אלברשטיין, ואת התרגום לעברית ששרה צילה דגן. השיר של מאנגר הוא בלדה לירית, ובה ילד מבקש להיות ציפור ולעוף לעץ שננטש אפילו מציפוריו כדי לנחם אותו בשיר עליז. אך אימו של הילד דואגת לו פן יתקרר ומבקשת שיתלבש בהתאם.
אהבתה החונקת והבגדים שהיא מציעה הופכים את גופו לכבד "כמה לי קשה עכשיו איך כנף ארימה", והעץ נשאר מיותם. דיברנו גם על הרובד הסמלי ועל אווירת הפחד והשואה שנמצאת מעבר לפינה "או חלילה בין מתים תבוא להתארח".
צלילי השיר עדיין בראשנו עברנו לקרוא קטעים נבחרים מתוך "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" – קראנו על כך שהאדם אחראי לחלוטין למעשיו, על כך שבבחירותיו הוא בוחר לאנושות כולה בכך שבעצם בחירותיו הוא יוצר "תדמית מסוימת של אדם אשר ברצוני להעניקה לכל אדם. בעיצוב דמותי – אני מעצב את דמות האדם". קראנו גם את הסעיף על דוסטוייבסקי והאקזיסטנציאליזם ודנו באמירתו "אם אלוהים אינו קיים, הכל מותר".
את חלקו השני של השיעור הקדשנו, כפי שהובטח בשבוע שעבר, למה שאנו מכנים "מבדקחן" – הלחם של המלים "מבדק" ו"מבחן" כדי להרגיע את אווירת הלחץ באמצעות מילה חדשה ומצלולה המבדח. היו שנלחצו, היו שלא הספיק להם הזמן – אך כולםן נתנו הכל והתמודדו בגבורה, ואף הרגישו סיפוק מה.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - עסקנו במהפכת התרבות. התחלנו בדיון על שיקומה של סין לאחר הקפיצה הגדולה קדימה ועל מאפייני הביורוקרטיזציה שלה, ועל חזרתו של מאו אל קדמת הבמה לאחר שנות השיקום, וחרדתו מפני אובדן החיוניות המהפכנית. המשכנו בתיאור המטרות שעמדו בבסיס ההתססה האלימה של הצעירים הסינים במסגרת מהפכת התרבות, ובאופיין של הפעולות שהובילו המשמרות האדומים.
המשכנו בתיאור מאבקי הירושה לאחר סיום שלב המשמרות האדומים ב-1969, במאבק בין 'המתונים' ו'הרדיקלים', ובמאסר 'כנופיית הארבעה' לאחר מותו של מאו, שסימנה את עלייתו של דנג שיאופינג. סיימנו את השיעור בקריאה של כמה פסקאות מהרומן של ג'יאנג רונג טוטם הזאב, שמספר את סיפורם של ארבעה סטודנטים מבייג'ינג, בנים למשפחות שהיו מושא התקיפה של מהפכת התרבות, שנטשו את העיר בתקופת המהפכה למונגוליה הפנימית.
עסקנו במשמעות של הפנייה אל אזורי הספר, מחוץ לסין גופא, וליחסים הבין-אתניים המתוארים ברומן בין הסטודנט הצעיר הסיני, בן חאן, לבין הזקן המונגולי, והעמדת הקשר בין הזקן לצעיר, והחפצים המסורתיים המונגולים, כנגד הדחף המהפכני כנגד 'ארבעת הישנים' שאפיין את מהפכת התרבות.
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) – עיקר השיעור הוקדש לחשיפה לעבודות הגמר: מעין ביקרה וסיפרה על העבודות, לתלמידים היו הרבה שאלות שהפנו למעין ואח"כ אלי. תלמידה אחת כבר כתבה לי שהיא רוצה לכתוב עבודה ולא יודעת על מה, ואני מאמין שעוד תלמידים יכתבו בקרוב... שמחתי מאוד מההתלהבות שלהם, והקלטתי את השיחה גם בשביל שתי התלמידות שלא הגיעו היום.
חוץ מזה קראנו שוב קטעים מתוך "אורפאוס ואורידיקה" מהמטמורפוזות, ודיברנו על היחס בין שירה לנוכלות ולמרמה שעולה גם מתוך הטקסט העתיק וגם מתוך השיר של זך "אורפאוס מפנה את ראשו". לבסוף ביקשתי מהם לבחור איזה שיר שהם רוצים מהשירים שלמדנו השנה ולנסות לתאר בכתב את "המהלך" של השיר - מה המצב שהשיר מתחיל בו, איך הוא מסתיים, והאם יש איזה תנועה, תהליך, כיוון כלשהו בין לבין. אני מקווה שההנחיה היתה ברורה ומפרה מספיק, אקרא בקרוב💪🏼
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - בשיעור אתמול, בצל האזעקות והחשש מאזעקות, הגיעו מעט יותר ממחצית התלמידים. בכיתה ערכנו תרגיל בו התלמידים בחרו לכתוב על אחד משני נושאים: החיים של נער/ה במציאות המורכבת עמה אנו התמודדו השנה, או לחילופין, לתאר את הימים האחרונים מנקודת מבטו/ה של נערה/ה ישראלים החיה באחד מיישובי הדרום, ומנקודת מבטו/ה של נער/ה פלסטיני/ת בן/ת גילם בעזה.
התלמידים התמסרו למשימה והיה קשה להפסיק אותם עם תום הזמן המוקצב. מה שהיה מעניין הוא שברוב תיאוריהם הם הציגו את הנער/ה, בין אם הוא ישראלי ובין אם הוא פלסטיני, כמי שהמציאות הקשה נגזרת עליו מבלי שהוא יבין בדיוק מה קורה ולמה. הנער הפלסטיני, למשל, שאימו ממהרת לארוז את החפצים ולהימלט מהבית חושב שהם עומדים לעבור דירה ואינו מבין את הבהילות. גם הנערה הישראלית אינה מבינה, בצל האזעקות, מדוע אימה כה עצובה ומבוהלת.
כך, המציאות מוצגת כגזירת גורל אליה הנערים נדרשים להסתגל, ואין הם שחקנים פעילים או אפילו שותפים פוטנציאלים (בינתיים, לפחות) לכוחות המשמרים ומזינים אותה. אולי יש בכך מידה של אופטימיות.
בהמשך השיעור ביקרה אותנו מעיין והציגה בפני התלמידות את ההזדמנות לכתוב עבודת גמר במסגרת הלימודים.
Comments