אוניברסיטת בן גוריון 19.03.2025

שבוע 20 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות:

בשיעור שעבר עשינו את הצעד הראשון לקראת עבודת כתיבת המסות, והתלמידות ניסחו שאלה. שמחתי (אני, עדי) כי השאלות היו טובות. קיבלתי את הרושם שהן גם מבטאות עניין אישי וגם בעלות אופק ציבורי, וכנקודת פתיחה זה מצוין, כך שהייתי מאוד סקרנית לגבי המשך העבודה. פתחתי את השיעור אתמול במעין הצגה של הפרויקט הכללי: כתיבת המסה כאחת המשימות המרכזיות של השנה הנוכחית; הצגה כללית מאוד של סוגת המסה; ותיאור מקדים של שלבי העבודה שלנו. הצבעתי על כמה עקרונות שנחשיב: הפוטנציאל לחקר ממשי של משהו שמעניין אותנו. ההבדל בין מסה לבין מאמר. המעמד השווה של צורה ושל תוכן. ההיצמדות לעדות האישית, לפרטים, כנקודת מוצא לאוניברסלי ולתיאורטי. ומשפט המפתח ״הראי, אל תספרי!״ - שאני מוצאת שתמיד מומחש בצורה אפקטיבית דרך סיפור ״מפחיד״.

בנקודה הזאת התלבטתי אם לגשת מיד לכתיבה - לשלב הראשון שבו התלמידות מתבקשות לכתוב אירוע, עדות אישית כלשהי, עשירה בפרטים, שקשורה לשאלה, או להתחיל דווקא בדוגמה של מסה. התייעצתי עם הכיתה ועלה רצון בדוגמה. לשם כך קראנו כמה פסקאות מתוך המסה ״ידוע שהתימניות חמות במיטה״ מאת יונית נעמן שעליה למדתי מיעל אייזנברג, המקור הבלתי נדלה לרעיונות טובים. עוד נקרא את הטקסט הזה באופן ממוקד וצמוד יותר, אבל לעת עתה רציתי בעיקר שיתרשמו מהתנועה שניכרת בו בין האישי מאוד לבין הספרותי והתיאורטי. קראנו פסקאות נבחרות, וקיבלתי את הרושם שההבדל שבין הטקסט הזה לבין מאמר אכן עבר, אבל יותר חשוב מזה, תפס מאוד את תשומת ליבן של התלמידות ואפילו עורר את אמונן. נראה לי. ומכאן יצאנו לכתיבה. את מטר השאלות נעשה רק בשבוע הבא, כך שאני עדיין לא יודעת להעיד על הטקסטים עצמם, אבל ממה שיכולתי להתרשם משאלות של תלמידות ומהתבוננות בהן כותבות, אני סקרנית ונרגשת להמשך.

אחרי השיעור-סדנה של עדי, שהמשיך להעסיק כמה מהתלמידות גם לאורך ההפסקה, שרתה בכיתה אווירה נעימה של פעילות, חשיבה ויצירה. עדי בנתה עם הכיתה מצב מאוד קשוב, נגיש ומשתף פעולה, ולשמחתי (תמר) הצלחנו לתחזק הרבה מזה גם בחלק שלי של השיעור. החלק הראשון של הדיון שלנו היה על הצד המטא-פילוסופי ויותר חזרה על נקודות מהשבוע שעבר לגבי האופן בו הפילוסופיה האריסטוטלית נטועה בפנומנה וצומחת ממנה. דיברנו גם על מובן אחר של דיאלקטיקה מזה שראינו אצל דקארט (אחרי שנזכרנו מה זה אומר בכלל). קראנו מ"מטאפיזיקה" א' על אהבת הדעת ועל התענוג שבראייה ותהינו על ההבדל בין ההכרה המתקבלת מהחושים לבין חכמה. זכרנו יחד בסיסמא המסאית "הראי, אל תספרי" וניסינו לקשור אותה בהבדלים שראינו בין תיאור לבין הסבר בשבוע שעבר. לצורך הדגמה נפנפתי בטוש מוכר (שלא לומר "בעל שם" – טוש) ואז שלפתי מהתיק את האובייקט הכי עמום שהיה לי עלי. ממש בקושי הצלחתי לא לשאול שוב "מה זה?" – נשארתי בתמה ושאלתי: "מכירים?". האובייקט: תבניתו מתנגדת לתיאור קצר, הוא לבן למחצה ושקוף למחצה ולמראה, מרשרש לניעור, ניכר שמכיל בתוכו איזה אובייקט כסוף. שאבנו מה שיכולנו מהראייה, נזרקו לאוויר כמה ניחושים והיה גם ניסיון חביב להפעיל לחץ מתון כדי שאחשוף את זהותו. אחרי כל אלה פנינו אל השיטה שלמדנו מאריסטו כדי להשיג חכמה, או בכל מקרה הבנה, של הדברים הספציפיים שמהווים את ההוויה הגשמית ובכללם טושים ואובייקטים מרשרשים: ארבע הסיבות. התלמידות.ים פנו מיד אל הסיבה החומרית ואל הסיבה התכליתית "והמשחק" הסתיים די מהר: זאת כולה קופסא שמכילה דיסק און קי בצורה שמעלה רעיון של מפתח. משם חזרנו לקו המחשבה שנקטנו עם הקדם-סוקרטיים והצגתי את אריסטו כמי שחוקר את ההוויה באופן עשיר יותר ממה שראינו עד כה. דיברנו קצת על מושג המהות, אוסיה, של דבר, ועל הקשר בין הרעיון הזה לבין ההיתכנות של שינוי, כהקדמה להצגה קצרה של ההילומורפיזם, או חומרצוריזם, של אריסטו. ראינו איך הטענה שהממשות של אובייקט חומרי היא אחדות של חומר וצורה, שניתנים רק להבחנה מושגית אך לא להפרדה (את אלוהים הנחנו בזהירות בצד), קשורה בהבחנה בין קיום בכוח וקיום בפועל. הרעיון שדווקא החומר הוא שקשור בכוח, במה שיכול להיות, ולא במה שקיים בפועל, שקשור בצורה של הדבר, היה בהתחלה קצת לא אינטואיטיבי; אבל היה קל יותר להתחבר אל הרעיון כשראינו איך הדיון הכל כך אבסטרקטי הזה מקבל ביטוי בדברים שאריסטו אומר על הנפש ועל הגוף, על הנפש כאנרגיה וכמניעה, על כך שהאורגניזם החי חדל להתקיים כשהנפש (מילה שכנראה קרובה יותר למילה "חיים") עוזבת אותו. נקלענו לדיון משולהב על פרוקי-רגליים ועל חוסר היכולת לשלוט בתחושה שמשהו הוא פשוט חמוד, על ההתלהבות מיופיים של נמלה, סרטביש ועקרבוט וגם של ההיתכנות של תיקן מתלבט. בהקשר הזה ציטטתי-בקירוב קטע מ"איברי החיות" על היופי שעולה לפי אריסטו מעשיית הפילוסופיה – מהבנת החלקים והסיבות – גם מהתבוננות בחיות "הנחותות יותר". לגבי חיות שלדידו של אריסטו הן נחותות פחות רק התחלנו לדון, דרך כושרי הנפש והמידות בהן נפשות שונות ניחנו בהן. נמשיך בשבוע הבא.

כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:

(יעל) - שיעור לפני-אחרון על מקבת. קראנו את המערכה הרביעית, שנפתחה לשמחת הכיתה בחגיגה סוערת במאורת המכשפות. ההתגלויות שעלו מיורת המכשפות פעלו על הכיתה בדיוק כמו שצריך: הן ענו על כל שאלותיו של מקבת בתשובות מספיק מעורפלות בשביל לחזק את מה שאנחנו כבר יודעים (מקדאף הוא האויב, בנקו יהיה אב לשושלת מלכים), מבלי להבהיר דבר ממה שאיננו יודעים (ועם זאת בסוף נבין שהיינו צריכים להבין). המשכנו לתמונה המטלטלת בטירת פייף, שבה שיחה מקסימה בין אשת מקדאף ובנה הצליחה להשכיח באפקטיביות את אלימות המחזה, ולתפוס את התלמידים לגמרי לא מוכנים כשהיא פרצה שוב לבמה בטבח מחריד. סיימנו בדיאלוג המתעתע שבו הנסיך מלקולם מעמיד במבחן את כוונותיו הטובות של מקדאף, ובסבב ניחושים מה יקרה בסיום - כולם, לשמחתי, היו מוטעים.

(נוריאל) לאחר שהתחלנו בשבוע שעבר את החלק על התועלתיות ועסקנו בבנת'ם וסיימנו את החלק שלו, במפגש התחלנו עם ג'ון סטיוארט מיל על ידי קריאה בספרו התועלתיות. לשמחתי   השיעורים ממשיכים להיות מלאי עניין, ברמה גבוהה מבחינת שאלות, ביקורות ודיונים ותמיד השילוב המשעשע של קומיות וזעזוע. מגיע הרבה קרדיט לכיתה הזו, לתלמידות והתלמידים שלה.

התחלנו בטענתו של מיל שאף מדע לא יכול להוכיח את "העקרונים הראשונים" שלו, כלומר הנחות היסוד (או אקסיומות), לדוגמה האלגברה. אחד התלמידים ניסה להבין איך אפשר לומר את זה, ולאחר שהסברתי, הוא אמר שהוא ממש לא אוהב את זה בנימה של מי שמאוד מוטרד מהמחשבה שזה נכון. משם עברו לעיקרון האושר הגדול יותר על פי מיל, וראינו את הבנייה היפה של מיל ככותב מאוד לוגי ומסודר: קודם העיקרון, אחרי זה פירוט המושגים שבו, לאחר מכן הסבר המושגים הללו (מהו אושר, אושר זה הנאה והיעדר כאב, למה הם תכלית אחרונה), מה זה אומר מבחינה פרקטית. זה היה פתח עבורי לדבר על מיל והשפעתו על הליברליזם ולהרחיב גם על ספרו "על חירות". וזה הוביל מספר דיונים נהדרים באשר לחופש ביטוי וגבולותיו. שאלתי שאלת בעד/נגד לגבי מספר דברים למשל, קיום תנועה נאצית בישראל, שריפת תנ"ך, לאחר מכן שריפת קוראן, תנועה הקוראת לבטל הצבעתן של נשים, תנועה הקוראת לנשים למלא את תפקידן המסורתי; מסתבר שהכיתה המאוד מודרנית, שברובה המוחלט חילונים וינקה מהחברה הליברלית, הרבה יותר שמרנית ממני. הראיתי שחלק מהתלמידות לא עקביות בתשובות שלהן, כך גם הראיתי למה הייתי בעד כול הדברים שהעליתי (ברור שעם סייגים כלשהם) חוץ מאחד (ביטול הצבעה), ודרך דוגמאות נוספות המחשתי גם למה: ההבדל בין כפייה לבין הפצרה או ניסיון לשכנע. מפה, הוסללנו אל הפרדוקס הליברלי: לליברליזם יש "בליינד ספוט": כפייה חברתית (לחץ חברתי, ובעיניי ביטוי לאי ההבנה של מורכבות וריבוי האנושי דווקא מכיוון שהיא מקבלת אותו ככלל ומראש – הכבוד לכולם יוצר חוסר סובלנות כלפי חלקים). בשם הליברליזם (למשל נשים שמפילות בכלל שיש לחץ בחברה או בקבוצה שבהן הן נמצאות, כמו אי הרצון לעוד בנות או ילד מחוץ לנישואין וכו'). אז מה עושים? משאירים את כל הכיתה מוטרדת -  אני לא מספק תשובות בחינם.

ביקשתי לפתח דיון לגבי ההנחה שחיים מאושרים זה חיים של הנאות וכמה שפחות כאב. לשמחתי התפתח דיון נהדר, וזה עבר לשיח בין התלמידות ודיון ביניהן, וכמו תמיד אני אוהב לעשות ביאור לדיון הזה והראיתי להם שלמעשה ה"ויכוח" שלהן הוא בין שתי הנחות: משמעות מול אושר (אושר כהנאה). ובכלל בתחילת השיעור וגם בנקודה זו הסברתי שאני כל פעם מנסה להראות להן כמה השפה הרגילה שלהן מניחה הנחות יסוד ואני מנסה לחשוף להן אותן, ולפיכך כמה חשוב הדיוק בשפה ובמילים. זה הסביר להן למה אני כל הזמן בדיונים נמצא כמה צעדים קדימה או מוביל אותן לdead end.

כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד:

השיעורים הוקדשו ללימוד הסיבתיות אצל דיוויד יום. בשיעור הראשון קראנו מתוך "מסכת על טבע האדם" את סעיף ב של חלק ג העונה לשם "על הסבירות; ועל האידאה של סיבה ותולדה". יום התגלה ככותב מוכשר וחכם שיודע להעביר רעיונות מורכבים בדרך ייחודית ומתגרה, שמשתפת את הקורא בתהליך המחשבה שלו, "אם הטיעון האחרון נשמע משכנע – מה טוב. אם לא, הייתי מבקש מהקורא להתיר לי את החירות שנטלתי לעצמי במקרה הקודם, ולהניח שהוא כזה. כי הוא עומד לגלות שאין בעניין חשיבות גדולה". הסברנו מקומות מוקשים שלא הצליחו להאפיל על ההנאה מההסברים המורכבים והמרתקים של יום. לקראת סוף השיעור הראשון רותם נכנסה להיפרד מהתלמידים – אצלנו בשונה מכיתות אחרות זאת פרידה ללא פגישה בשנה הבאה – והתרגשנו איתה לקראת המסע האימהי שלפניה.

בשיעור השני ובמסגרת "לומדים על מנת ללמד", יהונתן כבר היה מוכן, טכנית ופסיכולוגית, להציג בפנינו את המצגת היפה והמושקעת שלו. הוא הסביר לנו על הסיבתיות בצורה משכנעת תוך כדי שהוא מראה כיצד יום האמפיריציסט מחסל בדרך הוגים רציונליסטים, כגון דקרט ושפינוזה. במהלך הדיונים והשאלות אור עשתה אנלוגיה מעניינת לסיבתיות בספרות והאירה אותה דרך הפריזמות של פאבולה, סוז'ט ועלילה. נוסף לכך, ולאור העובדה שאור התגלתה כמי שאוהבת במיוחד את נושא הסיבתיות, היא נתנה להם תרגיל מאתגר שעלה מהדיון שלנו על רשמים ואידאות: לכתוב חיבור יצירתי קצר מכל סוג (שיר, סיפור, שירה מדוברת, דיאלוג וכד'), שמתאר צבע אחד מסוים לבחירתםן לאדם עיוור מלידה. הכוונה היא לכתוב טקסט שמעביר את הצבע כך שאותו נמען יוכל לתפוס אותו. וברוחו של יום – להעביר את האידאה של הצבע המסוים לאדם שאין לו רושם חושי שלו. התרגיל הזכיר לראי קטע של עמית אולמן (פדרו גראס) שנקרא "שיר לאהובה חירשת". צפינו בו והוא נתן השראה גדולה לכתיבת התרגיל. חלק קטן מאוד כבר שמענו בכיתה, ואנו מצפים לשמוע בשבוע הבא כיצד זה יתפתח וכיצד יתמודדו עם התרגיל גם אלה שלא נכחו בשיעור.