שבוע שמיני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת ב"ג
כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות
התחלתי (עדי) בכמה נקודות שעליהן רציתי להצביע לגבי הקריאה ב״המלט״ שסיימנו בשבוע שעבר. רציתי שישימו לב שלצד היכרות עם היצירה המסוימת התוודענו דרכה גם אל הצורה ״מחזה״ ואל כמה מושגים דרמטיים כסצנה, מונולוג, דיאלוג וגם סולילוקווי ותיאטרון-בתוך-תיאטרון שבמחזה הזה במיוחד מילאו תפקיד מהותי, מעבר לטכני, שנוגע ללב הרעיונות שהיצירה עוסקת בהם. הצבעתי גם על זה שהתחלנו את השנה עם דקארט ועם מושגים או שאלות שהוא מעלה, וראינו איך סוגיות דומות - גם אם דמיון כללי בלבד - יכולות לבוא לידי ביטוי בצורה של יצירה אמנותית. מילות הפרידה של הכיתה להמלט: ״הוא מדבר יותר מדי״.
בנקודה הזאת עברנו ליוון העתיקה. הגדרנו את המונח ״מיתוס״ (בין היתר לעומת מעשייה ואגדה שעלו בין התשובות), ובאופן ממוקד יותר את המיתולוגיה היוונית והמושגים ״היבריס״ ו״ארטה״ המרכזיים בתפיסת העולם שמשתקפת/מתעצבת בסיפורי המיתולוגיה. התמקדנו בעובדה שהמיתוסים עברו מפה לאוזן, וכדי לא להסתפק במחשבה שהם סופרו בחדרי חדרים ופה ושם, קראנו מתוך אחרית הדבר של אהרן שבתאי, המביא פסקה מאת אפלטון בה מתואר אחד הכוכבים הגדולים של עולם הרפסוידים. המשכנו לקריאת מיתוס הבריאה היווני, וניסינו להשוות בין העולם שנוצר כך לבין העולם שנוצר בספר בראשית. עם הפוליתאיזם והאגון שכרוכים זה בזה נמשיך בשבוע הבא.
אחרי ההפסקה התכנסנו לפרידה מדקארט בעיקר על ידי איסוף רשמים על פילוסופיה, ומרכזיותו של רעיון הטיעון. הזכרתי (תמר) שבשבוע שעבר דיברנו מעט על אריסטו. לפני שנעמיק בתפיסות מטאפיזיות והבדלים מתודיים בינו ובין דקארט, נניח את היסודות של הדיון כפי שאריסטו עצמו עושה במטאפיזיקה, על ידי פנייה אל פילוסופיית הטבע של הקדם-סוקרטיים. דיברנו על הקושי בהתעסקות עם טקסטים ורעיונות עתיקים בעיקר באמצעות תרגיל כתיבה קצר: ביקשתי מהתלמידות.ים להסביר את המשפט "דע את עצמך" (בלי הקשר). הדגשים של התלמידות.ים היו שונים, ובחוויה שלהן.ם מכריעים: בהתחלה מעטים.ות רצו להקריא אבל המתנדבות.ים עוררו תגובות וסחפו את כולן.ם להגיב.
אחרי איסוף של התשובות על הלוח – למשל: קריאה לפתח את עצמי, להיבדל מהאחר, להכיר את הרצונות האמיתיים – זיהינו בכל זאת שהייתה כאן התכנסות ברוח אחת (חוץ מתלמידה אחת, שהבינה את המשפט יותר כמו קריאה להצטנע). ההקראה, אגב, לא הייתה הקראה; רובן.ם ניסחו את עצמן.ם מחדש למרות שביקשנו מאוד שיקריאו. אז נמשיך להפציר. אחרי הדיון שאלתי: בזכות מה מצאנו תכנים דומים במשפט קצר וכללי שמככבים בו מושגים מופשטים? דיברנו על עצמינו כבני תרבות מערבית שמניחה "עצמי" במובן אינדיווידואליסטי וגמיש ועל המחשבות שחלקנו בשבועות האחרונים, ועל מושגים שנמצאים אולי בנו פנימה, "בתת מודע", ומציעים את עצמם כמצויים במשפטים שאנחנו מהרהרים בהם מבחוץ.
אמרתי שמקובל לחשוב שהמשפט הזה, שהתנוסס על המקדש בדלפי, מהווה תזכורת לדעת את מקומך בחברה המעמדית של יוון. דיברנו בקצרה על הפרשנות מחדש האפלטונית שהתוכן שלה דומה יותר לשלנו המודרנית, ושהיא לגיטימית מעצם זה שהיא מודעת, מושכלת, ומוצהרת. אחרי אזהרה שקרוב לודאי שגם אריסטו קורא לתוך הקדם-סוקרטיים שהוא מציג לנו את ההבחנות המטאפיזיות שלו עצמו, הגענו אל הנושא של היום! הספקנו לקרוא פסקה ממטאפיזיקה א' ולהעמיק במשפט שמקדים את דברי אריסטו על תאלס ממילטוס. התרשמנו מהקונספט של ארכה שממנו הדברים נוצרים "ולתוכו" נהרסים. נמשיך לנסות לפענח את השפה הזאת של חקר של העולם בשבוע הבא.
כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל
(נוריאל) – היום היה כיף ממש, והיה שווה לבוא עם דלקת ריאות, אנטיביוטיקה ושיעול שחפת. אנחנו המשכנו באריסטו, ולאחר המפגש קודם שתהיתי איך להנגיש ולמסגר את הטקסט ושנוכל לקרוא בו כראוי, החלטתי שצריך עזרים ויזואליים וטקסטים אחרים שיאפשרו צוהר שיהפוך לשער להגותו של אריסטו, במקרה דנן, אתיקה.
התחלתי את השיעור בחיבור לשיעור האחרון של יעל מן השבוע שעבר, בראשית ג' וחטא עץ הדעת. לקחתי את הפסוק שבו הנחש אומר לחווה שהיא ואדם יהפכו כמו האל ויידעו להבחין טוב ורע. שאלתי את הכיתה, מה ההליך הטכני שקרה בין הנגיסה בפרי, ולאחר מכן יכולת/ידיעת ההבחנה בין טוב ורע? איך זה קרה? האם כמו איזה סרט דיסני כזה נהיה אור גדול וקיבלו הארה, כאילו הידיעה הושתלה במוחם, או שאולי הם הבינו זאת מהניסיון, איסור שהושת עליהם, עתה הופר, כלומר היא הסיקו זאת מהחוויה וההתנסות. שאלה זו באה לחדד את ההבדל בין התפיסות של סוקרטס (אפלטון) ואריסטו, וגם לראות איך טקסט מעלה שאלות אפיסטמולוגיות ואיך זה רלוונטי לשאלות של מוסר וביסוס מוסר.
לאחר מכן, לפני המשך הקריאה באריסטו, הקרנתי לכיתה סצנה מהסופרנוס (לאחר מסע תלאות להפעיל דיסק DVD כדי שיהיה תרגום בעברית). בסצנה זו טוני נמצא בסשן פסיכולוגי אצל מלפי, ומדבר על רצונו לעזוב וכך הטיפול הפסיכולוגי הוא פשוט "עינוג עצמי" ותו לא, אבל הוא תקוע שם עכשיו כי גם בנו בדיכאון ואובדני, והוא מעלה איך אמור בנו להתמודד עם זה ולהיות "מאושר", לשכב עם כל מה שזז, ולהתאבד על החיים (סליחה על משחק המילים), ולבסוף, הוא שואל, לאחר כל הטיפולים והבכי והעצבים וכו', האם זה כל מה שיש?! הסצנה הותירה את הכיתה קצת בשוק, מהורהרים ומדוכאים. עברנו לאריסטו, נחזור אחר ונבין איך כל זה קשור אליו.
עם אריסטו המשכנו בהנחה שיש צורך בתכלית אחת סופית (שמעניקה משמעות לכל המטרות ותכליות שהיו למעשה אמצעים לעוד מטרה ועוד תכלית וכך עד לאפשרות של אינסוף). משם לאיזה תחום עוסק בשאלת הטוב העליון, קרי התכלית "הגדולה", שהוא המדע המדיני כי הוא-הוא עוסק בטוב האנושי. היה צורך להסביר מה הכוונה במדע המדיני, ולהזכיר שאריסטו טבע את המונח אתיקה. ואז, למי מיועד החקר הזה, ומי לא יכול לעסוק בו, למשל צעירים וחסרי ניסיון חיים, זה פתח דיון יפה על השאלה למה צריך ניסיון? מה החשיבות של ידע "לא שימושי", והעליתי את השאלה למה בכלל צריך פילוסופיה או ספרות או מדעי הרוח בכללי. פיתוח החשיבה והבנת המורכבות של הקיום האנושי הן חלק מהתשובות האפשריות. מפה לשם, זה הגיע להבנה של מושגים כמו הסכמה ובר דעת. דבר ששוב הדגים לכיתה כמה דברים אנו זורקים לחלל האוויר ואומרים בלי שאנחנו בעצמנו יודעים מה הביסוס והנימוק שלו, ואז כשנתקלים בשאלות, אנחנו נתקעים, במקרה הזה: איך עונים למי ששואל ותוקף מה ההבדל בין פדופיל למי שבעל נטייה חד מינית? איך יודעים שאסור להרביץ לתינוק, שהרי הוא לא יודע להביא הסכמה או לא, אין לו מושג כזה בכלל. תשובה שעלתה, תינוק בוכה, והמעצבן שאני אמרתי שהנה התינוקת שלי בוכה גם כשלוקחים לה צעצוע, אז מה ההבדל? וואלה, הכיתה נתקעה. אני מתחיל להרגיש כמו משמר הצניעות, הצניעות האינטלקטואלית.
הגענו לקטע שאריסטו טוען לחשיבות המעשה ולא רק הידיעה, ולבסוף שהטוב העליון הוא האושר, קרי חיים טובים ומוצלחים. כאן התחברנו לסצנה מהסופרנוס שלמעשה מבטאת לנו את זה שידיעה אינה מספיקה, דיבורים לא מספיקים, ידיעה לא מספיקה, תפיסת אושר מטריאליסטית לא מספיקה, למה טוני אובד ומה הוא לא מבין? שהוא למעשה בסוף שואל על אושר, ועל המילה האהובה על הכיתה, על משמעות.
(יעל) - בחלק השני של המפגש המשכנו בפרק הלימוד שלנו שמוקדש לעסקאות שטניות. הפעם התקדמנו אל דמותו של השטן בספר איוב. לכבוד המאורע השקנו בכיתה את שיטת הלימוד החדשה שמשגעת את דרך רוח - הצפת שאלות. קראנו את שני הפרקים הראשונים בספר, כשבמהלך הקריאה התלמידים התבקשו לכתוב במחברת שאלות שעולות להם מהטקסט - פילוסופיות, ספרותיות, היסטוריות, פסיכולוגיות, כל שאלה מכל סוג. האתגר המרכזי בשיטה הזאת הוא להימנע באופן מוחלט מהערות, ולהגביל את הכתיבה לשאלות בלבד. אחר כך כל תלמידה שיתפה בשאלה והיה מעניין לראות איך זה משנה קצת את צורת השיחה בכיתה - מצד אחד פותח להמון כיוונים שונים ומונע תקיעות, ומצד שני מקשה קצת על התלמידים להגיב זה לזו.
זה כן עורר לתחושתי מחשבות רעננות שהתלמידים לא היו מגיעים אליהן בדרך אחרת, וגם עשה חשק להמשיך לחקור. זה גם השתלב באופן נפלא עם הטקסט החידתי והמטריד. כרגיל, לא הספקתי להגיע לתרגיל הכתיבה שתכננתי (אני צריכה כנראה לכוון את התרגילים לאמצע השיעור ולא לסוף). סיימנו עם הקריאה של צ'סטרטון, שנוריאל כבר הביא לכיתה לפני כמה שיעורים. צ'סטרטון מצביע כך שהטקסט שכולו שאלה אנושית מזעזעת ומטרידה נענה, במקום בתשובה, במטח של שאלות אלוהיות: "משורר פָּחוּת היה מזמן את אלוהים, במובן זה או אחר, כדי להשיב על השאלות. המחבר המקראי, בחסד השראתו, מזמן את אלוהים כדי להציג עוד כמה שאלות מצדו־הוא. בשיאה של הדרמה הנגולה בפנינו, האל בכבודו ובעצמו מגלם את תפקיד הספקן. הוא עושה מה שעשו מגִנֶיהָ הגדולים של הדת מאז ומעולם. הוא עושה מה שעשה, למשל, סוקרטס. הוא מפנה את הרציונליות נגד עצמה."
איזה תפקיד זה משאיר לשטן? נמשיך לשאול במפגש הבא!
כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד
(אור) - בשיעור הראשון המשיכו התלמידות בהכנת השיעורים בקבוצות, לאחר שהגישו טיוטות וקיבלו משוב בכתב. תלמידות רבות הגיעו שוב באיחור, והכיתה שוב הפכה את פניה -- כמה וכמה מאלו שנכחו בשיעור שעבר לא נכחו בשיעור הזה, וכמה וכמה מאלה שלא נכחו בשיעור שעבר הגיעו לשיעור הזה. כך הקבוצות נכנסו לסחרור כסאות מוזיקליים וכל קבוצה התגבשה כמעט מחדש. נראה היה שהעבודה הקבוצתית התחילה כמעט מהתחלה, ולא הרחיקה הרבה מהנקודה שבה סיימו בשיעור שעבר. בזמן שעבדו בקבוצות עברתי ביניהן לצוטט לשיחה ביניהן, להחליף מחשבות ולחדד את השאלות. הנטייה להגיע לפרשנות ממצה גם היא הרימה ראש אתמול, כשהתלמידות שמחו לקבוע שילדה מאושרת מאד הוא שיר על אישה משוגעת שלא יכלה להביא ילדים וגידלה בובה בתור ילדה. ניסיתי להחזיר את המחשבה מתחום הפסיקות אל תחום השאלות מהשיעור שעבר, שבו לא נכחו. לא כולן השתכנעו. הייתה איזו עיקשות שפרשנות היא בכל זאת ולמרות הכל סגירה ממצה, פענוח סופי. ניסיתי לעודד אותן להכין את השיעור מסביב לשאלות, מבעדן, ולא לספק תשובה, בוודאי לא כזו מהתחום הרפרנציאלי, ולפחות כתרגיל מחשבתי.קבוצות אחרות עמלו יפה על למידת האינטרטקסטים, או הרחיבו בשאלות ומחשבות מסביב לשאלות שהעליתי אני במשובים. הן גם התחילו לחשוב איך יביאו את המחשבות לכיתה, ואיך יעוררו דיון בעצמן מתוך המחשבות שיציעו.לאחר דבר התברר שגם בשבוע הבא לא יגיעו חלק מאלו וכן יגיעו חלק מאלו, וסחרחרת הכסאות המוזיקליים, סוכם, תיושב לאחר החג, אז נלמד יחד ארבעה שיעורים בספרות, שיעבירו ארבעת הקבוצות. עד אז הן עוד יגישו את הטיוטות המתקדמות ויקבלו משוב נוסף.
(אילן) - את השיעור השני הקדשנו לקריאת הסיפור "עולם ללא מוטות סלפי" של אתגר קרת ולקראת ערב לכבודו. אך לפני שהתחלנו לקרוא דיברנו על עבודות החקר. סיכמנו שאשלח להם את ההנחיות, וכן את סריקת הספר של טיילור כך שיוכלו לקרוא את הפרקים הרלוונטיים שדיברנו עליהם בכיתה ויתחילו לנסות לגבש נושא לעבודת החקר.
אחר כך קראנו את הסיפור. נדמה שהוא דיבר אליהם גם מבחינת תוכנו וגם מבחינת שפתו הדיבורית-יומיומית.
לאליה הפריע הלוקיישן – ניו יורק. ניסינו להבין מדוע והעלינו כמה סברות.
גם האבחנה של דייוויד יום בין מושגים לרשמים עלתה בשיחה משום שבעולם של לא-דבי ממנו היא הגיעה נדמה היה שיש בו רושם חושי של אלוהים, ואילו לאנשים בעולמנו יש רק את המושג שלו ולכן אפשר לומר שאין בעולם שלנו אלוהים, בניגוד לעולם של לא-דבי.
לאחר מכן הלכנו יחד למפגש. רוני קובן הגיע לראיין את קרת באוניברסיטה. רק ארבעה נותרו לכל אורכו ולאחריו הם טרחו לחכות ולומר שמאוד נהנו. ובאמת הייתה שיחה מעניינת ומצחיקה שהקיפה נושאים רבים לצד הקראת כמה סיפורים חדשים.
Comments