משמח כל כך היה לשוב ולהיפגש למרות המצב הזופת שמסביב ואולי דווקא בגללו. זה מה שהתרחש אצלנו אתמול:
מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – כולן הגיעו, כל אחת בעיר אחרת, בתנאי עבודה אחרים ועם סיפור אחר ברקע. היה מאוד מאוד משמח, נוגע ללב, לראות אותן (כן, חצי מצלמות פתוחות, חצי ריבועים שחורים). הן כולן אמרו שמה שהן רוצות זה שגרה, וזה כולל לחזור לעבודה, ללמוד חומר חדש ולהיפגש.
אז שאלנו את השאלה המטא-ספרותית על הרלוונטיות או הפוטנציאל של ספרות, קריאה וכתיבה, בזמנים שבהם צרכים קיומיים הופכים דחופים במיוחד. המשתתפות הציעו כל מיני: אפשרות לעיבוד רגשות, דרך לשמור על שגרת עבודה, אמצעי לדמיין ולברוא צורות קיום חלופיות. עלה גם ה"אסקפיזם" המעצבן, שאליו נטפלתי קצת כדי לבדוק אם להיבלעות בבדיון יכול להיות גם, בסופו של דבר, ערך אקטיביסטי כלשהו, של חזרה למציאות עם אבחנות, כוונות, ביקורת וכלים.
בהשראת ענבל המאירי, הסתכלנו על הקשר שבין שתיקה למבע. קודם כול בשני ציורים: "שתיקה" של אודילון רדון, ו"הצעקה" של מונק. בתשומת לב יפה כל כך התלמידות הצביעו על היבטים ביצירות, על משיחות מכחול, על בחירת צבעים, על מחוות גופניות שמיוצגות על הדף. את כלי ההתבוננות שבדקנו תחילה על הציורים, התקנו אל השירה, וקראנו יחד את "פואטיקה קטנה" של דן פגיס, "שלוש סיבות" של חזי לסקלי, "פקודת יום" של ט. כרמי (תודה לקבוצת ספרות). בשירים האלה ניסינו לשרטט יחד את האופן שבו המילים ממסגרות שתיקה כלשהי, מצביעות בנוכחותן על משהו אחר שלא נאמר, וניסינו לחשוב מהו הדבר הנעלם הזה. הן הצביעו על סימני פיסוק, על מילות קישור טעונות במיוחד, על הארגון הגרפי של הטקסט על הנייר, ונתנו לרעיונות לנוע משיר לשיר ולהשפיע על הפרשנות.
מה אפשר להגיד? ישבתי בשקט והקשבתי.
סיימנו את המפגש בתרגיל כתיבה, טקסט שעוסק ב־ או מתאר שתיקה, מבלי להשתמש במילה הזאת או בנגזרותיה.
פילוסופיה (שי זילבר) - במהלך השבוע התקשרה אלי בוגרת של "דרך רוח" המשרתת באחד מבסיסי הדרום, כדי לדבר ולשתף במחשבותיה. היא חובשת ובין השאר עלו לה מחשבות על נקמה, על חשיבות המורל של החיילים ועל מוסר מלחמה. היא הציגה שאלות וניסינו לחשוב עליהן יחד. השיחה התארכה, והיא נקטעה כשנאלצתי לרוץ לממ"ד.
בשיעור אתמול לא דיברנו על המלחמה. לא ישירות. לא ביקשתי מהתלמידות לשתף ברגשות שלהן, שיערתי שעשו זאת כבר די והותר. דיברנו על הסטואים, על האמונה שלהם שיש לחזק את הנפש כדי להתמודד עם הגורל. קראנו את אפיקטטוס וההבחנה שלו בין דברים שעליהם לאדם אין שליטה, המאופיינים בשעבוד, אל מול דברים הנתונים לשליטתו, המאופיינים בחירות. אמנם חצי כיתה לא הגיעה, אבל הצמא ללמוד, ההשתתפות בדיון, למרות המדיום הווירטואלי הארור, היו משמעותיים.
לאחר השיעור, ביקשה לשוחח שוב הבוגרת ועדכנה אותי שמה שדיברנו עליו קרה. שאלתי אותה למה כוונתה והתברר שהיא נתבקשה לטפל במחבלים, כאלו שהגיעו מהרצועה והשתתפו בטבח הנורא. שאלתי אותה מה היא הרגישה והיא סיפרה שהיו שהודו לה על הטיפול והיתה בטוחה שתזדעזע מכך אבל לאחר הרהור אמרה לעצמה ש"פשוט עצוב כל העסק הזה". אחד המחבלים היה בן 14. היא שיתפה אותי שגערו ברופאים וחובשים אחרים לאחר ששמעו על כך ושהיו שסירבו למשימה. היא בחרה לא לספר זאת ליותר מדי חברים או למשפחתה. "הפתעתי את עצמי, חשבתי שלא אהיה מסוגלת", הוסיפה.
"זה בדיוק מה שלמדנו", אמרה, "אני בתוך השאלה".
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
למרות שהמפגש היה בזום הייתה שמחת מפגש שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בנוכחות גבוהה (מי שלא הגיע עדכן). ליאור ורותם נכנסו להגיד שלום, ואחר כך גם חן הצטרפה לומר מילות פרידה. סיפרתי להם על השינויים הנרחבים בבית החינוך שלנו בבן גוריון וגם כמובן על אור פיינר שתחליף את חן. לאחר שיבושים בזום ואינטרנט עייף, ביקשתי מכל אחת ואחד שיספרו באופן חופשי מנקודת מבט אישית-רגשית על מה שחלף וחולף עדיין במחשבותיהם נוכח האסון. לא רציתי לדלג על השלב הזה גם אם הם דיברו והביעו במקומות אחרים.
ובאמת השיתוף היה כן, מרגש ועורר שיח. בין היתר הועלה הרעיון שתחושת הביטחון שלנו כבני אדם עטופה באשליה משום שברגע אחד הכל התערער ונשמט תחת רגלינו. הזמן חלף במהירות ושאלתי אם הם רוצים הפסקה לפני דיון קצר על תפיסתו של סוקרטס שהאדם לא עושה עוול מרצונו, ואם הוא כן עושה עוול זאת רק משום שאינו מכיר את הטוב. להפתעתי כולם העדיפו שכבר נמשיך את השיעור ונברר את הסוגייה.
אז המשכנו: ואם האדם עושה עוול משום שלא מכיר את הטוב אז אין לו אפשרות לבחור בין טוב לרע. חוסר הידיעה (אי היכולת להבחין בין מעשה טוב ומוסרי למעשה רע ושאינו מוסרי) היא זאת שגורמת לאדם לנהוג באופן לא מוסרי. בנקודה זו התחברנו גם למה שלמדנו באפולוגיה שהמכשול העיקרי לפי סוקרטס לידיעה (ולכן גם לטוב), הוא שבני האדם לא יודעים שהם אינם יודעים, ולכן הוא ראה את תפקידו כמי שמעורר מודעות זו אצל האחרים. הרעיון הזה שאדם לא עושה עוול מרצונו עורר מחלוקת ודיון נרחב: הייתכן גם שמבחינת החמאס לא נעשה עוול משום שמבחינתם הם משרתים מטרה עליונה וטובה של שחרור עמם? מחשבה זאת הולידה פיצוץ שנאלצתי לעצור. כך מצאנו עצמנו במפגש של יותר משעתיים וחצי ברצף. נפרדנו לשלום כשמעלינו מרחפת המטפיזיקה בשיעור הבא.
מחזור ז' (י')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
בציפייה ואף התרגשות קלה התחלנו את המפגש בהנחת תשתית להבנה מהי פילוסופיה. חלק זה של המפגש עסק במה פילוסופיה היא לא, מה היא כן, מה התחומים שלה ואיך היא רלוונטית לקיום שלנו, מה הם תחומיה, ממה היא נולדת, מה שלבי תהליך פעולת הפילוסופיה, מה הן חולשותיה, ולבסוף איך היא מבטאת עיקרון שהופך את חיינו לכאלו הראויים לחיות. בתוך המצב שבו אנו נמצאים, הזוועות שהיו ועדיין מבטנו מוסט עליהם לאחור, ומנגד הצורך להסתכל קדימה לאיום שממול, אחת המטרות הייתה לחבר בין מה שנלמד לבין המציאות הנוכחית מחד מבלי לדבר על כך בצורה מפורשת כדי לא לבלוע את נושא הלימוד וערכו בפני עצמו, ומאידך גם לא לתת לנושא הלימוד בצורה כזו אחרת לשכך ממה שבאמת קרה. לפיכך הבחירה הייתה ללכת סחור-סחור עד שכל אחד יגיע לנקודת הממשק בעצמו ולהותיר לכל אינדיבידואל למצוא אותה כפי שהיא רואה אותה לנכון. ה"משחק" היה היעדרות שמנכיחה, ונוכחות נפקדת.
שמחנו לראות שהתלמידים נראו כחפצים ללמוד ולפיכך גם השתתפו בדיונים השונים. דבר זה מסמן טוב לבאות מבחינתנו וגם לתלמידים והתלמידות. אין יותר משמח מלראות לא רק את הגישה הנהדרת, אלא כמה ההשתתפות הייתה אינטליגנטית וחפצת חיים, דבר שלרוב חייבים ללכת יחד.
את החצי השני של המפגש פתחנו בהתבוננות בציור המפורסם "יוצקת החלב" של ורמיר.
התחלנו משאלה עובדתית: מה רואים/רואות בציור. ניסינו לתאר אותו "כמו מצלמה", עם תשומת לב לפרטי פרטים אבל בלי לערב פרשנות.
בשלב השני, ניגשנו לדיון פרשני בציור: מה נמצא במרכז ומה בשוליים? אילו תחושות הציור מעורר, ואיך הוא עושה זאת? אילו אפקטים יש לשימוש בצבעים, לאור, לקומפוזיציה? מה נראה לנו שורמיר חושב על האישה בציור (ולמה)? מה אנחנו מרגישים כלפיה?
לתלמידים ולתלמידות היו תובנות נפלאות.
אחר כך קראנו את שירה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה "ורמיר", שמתאר את אותו ציור. דיברנו על המושג "שירה אקפרסטית" או "אקפרסיס" – שיר שמתאר יצירת אמנות. שאלנו מה שימבורסקה רואה בציור הזה. נאמרו בדיון דברים מאוד יפים, על ההשראה ששימבורסקה לוקחת מהצניעות של הציור באופן שבו היא כותבת – שיר קצר, שורות קצרות, בשפה פשוטה, ללא חרוזים וסלסולים. מישהו אמר שאפילו הכותרת "ורמיר" מבטאת בעיניו צניעות, כאילו שימבורסקה ממעיטה את נוכחותה בשיר ונותנת כבוד לאמן וליצירתו. בחירתה לכנות את הדמות "האישה מהרייקסמוזאום" ולא למשל המשרתת של ורמיר או הנערה יוצקת החלב מבטאת גם כן איזשהו כבוד. ברוח הציור, תשומת הלב של הכיתה התמקדה בכזאת עדינות בפרטים שבקושי הספקנו לתת את הדעת על האפשרות הדרמטית של "קץ העולם" בסוף השיר – ובכל זאת סיימנו בשאלה מה זה אומר להיות "ראוי" לקץ.
לסיום נתתי תרגיל כתיבה (רשות): לבחור יצירה של אמנות חזותית (ציור, תמונה) ולצאת ממנה לכתיבת שיר או סיפור.
(את השיעור אתמול לקחתי מיפעל ביסטרי שמלמד בבית החינוך בר אילן, ואני רוצה להודות לו מקרב לב על השיעור הפנטסטי!)
Comentarios