22 שבועות בבית החינוך בדרום. ככה בדיוק צריך לצאת לחופשת הפסח:
מחזור ב' (יב')
ספרות (ד"ר מורן פרי) - חברה שואלת: "אם רופא בעל מעמד, שהוא גם בעלך, מבטיח לחברים הקרובים שאין לך שום בעיה ממשית מלבד דיכאון זמני – נטייה הסטרית קלה – מה עלייך לעשות?"
מה הייתם עונים?
ואם בנוסף, מבודד אותה הרופא המכובד מחברה, תעסוקה וטבע? האם הוא מטפל בה או שולל את חירותה?
השאלה בדבר הקשר בין אבחנתו של הרופא לבין חירותו של המטופל מתחדדת לאורך הסיפור "הטפט הצהוב" של שרלוט פרקינס-גילמן. המספרת כותבת בגוף ראשון יומן מסע אל תוך תודעתה המשובשת והמבריקה גם יחד, תוך העמדת פנים מתמשכת שמצבה הולך ומשתפר, כלפי מי שנתפס חברתית כבעל מעמד וסמכות. בפועל – אומדן גופה ונפשה של רעייתו אומללים ומאמללים. והרי כבר קאנט טען, כי את תשושי הנפש, יש להפנות אל הפילוסופים ולא אל הרופאים, שכן לאחרונים, אין עניין בשאלות ערכיות- פילוסופיות.
הרופא מספק אבחנות שווא, ומהלכיה של רעייתו עולים עליו ומציגים אותו כהדיוט, כלי ריק ומכאני, מול האינטליגנציה הנשית. המספרת מצליחה לשלוט בהתקפיה בפניו ולממש את תחושותיה הפסיכוטיים הרחק מעינו. "ג'ון רופא", היא מציינת וממשיכה: "אולי זאת סיבה אחת לכך שמצבי אינו משתפר מהר יותר".
הקריאה בסיפור הובילה לדיון מעניין בכיתה על הפונקציה התבניתית של רופא – גבר, מול מטופלת - אישה. שאלתי את התלמידות, אם יעדיפו להיבדק על ידי גבר או אישה, התשובה הייתה חד משמעית – רופאות מועדפות מבחינתן על פני רופאים. בדיקה נשית פחות מאיימת על חירותן או פולשת לגופן.
את החירות, לא ניתן לשלול מתשושי הנפש, מלמדת אותנו המספרת. הסורגים, החלונות, האיסור להתהלך, תוכנית שעתית יומית מסודרת ופיקוח מתמיד, לא יכלו למנוע את חירותה הנפשית והתודעתית. שגיונותיה פורעות את הסדר, הבקרה והניטור התמידי.
משחקי האור והצל מרמזים לנו כי את צל הלב העייף וגופה הפגוע, לא ניתן לפתור על ידי הרפואה, והבחירה בחופש ופריעת הסדר, נתונים אך ורק לה, עד לעילפון. עלפונו של הרופא כמובן.
פילוסופיה (יותם שטיינבוק) – אמש בשיעור עשינו משהו חדש: בחרנו ספר שאף אחד מאיתנו לא מכיר והתחלנו לקרוא בו ביחד. הספר הוא "מאמר לוגי-פילוסופי" של ויטגנשטיין, ואף אחד מאיתנו, כולל אותי, לא קראנו בו בעבר.
הקריאה המשותפת היתה מפרכת. עברנו סעיף סעיף בנסיון להבין את הטיעון של ויטגנשטיין, התקדמנו בקושי רב מהגדרה להגדרה. מדי פעם סטינו לשיחות צדדיות ואז חזרנו. השתמשנו בכל הכלים שמצאנו - שרטוטים על הלוח, תרשימי זרימה או תרגומים של הספר לשפות שונות. הצלחנו לקרוא 4 עמודים עד כה.כמורה, היתה זו חוויה מיוחדת במינה. לבוא כתלמיד בין תלמידים, בלי ידע מוקדם, בלי הכנה ובלי הבנה מיוחדת בתחום. כך, ערום מכל יתרונותיי, הופשטתי גם מסמכותי וממעמדי ויכולתי להיות פשוט קורא בין קוראים, אדם בין אנשים. כנראה שזה רגע השיא של התהליך החינוכי, כשאתה כבר לא נחוץ במיוחד.
מחזור ג' (יא')
ספרות (ענבל המאירי) - "קריאה", העלון לתרבות מחאה, שחילקתי לקבוצה בתחילת השיעור עורר דיון על מה זה פוליטי, החזיר אותנו למפגש עם שושקה ולקח אותנו לשיחה גם על הבחירות הקרובות וגם על הזרה ועל תפקידה של אמנות בכלל בשיבוש המובן מאליו. קראנו שירים של ויסלבה שימבורסקה ("ילדי התקופה") ואדריין ריץ' ("איזה מין זמנים אלה"). דיברנו על המחאה הפמיניסטית של שנות ה-70 בארה"ב שבה נטבעה הטענה ש"האישי הוא הפוליטי".
דפנה הציעה שנקרא שוב את השיר של שימבורסקה בלי המילה פוליטי ונגזרותיה (ליהיא אמרה שזה הופך את השיר לאוסף של משפטים שאין ביניהם קשר) ושנוסיף את המילה פוליטי למשפטים שונים בשיר של ריץ'. כל אחת התייחסה להיבטים שונים בשירים, למחשבה חדשה/מפתיעה שכל אחד מהשירים מעורר בה. אחר כך חזרנו ל"אודיסאה".
דיברנו על מיתוס ובמה הוא שונה מסיפור רגיל, על הערכים שמגולמים בו, על ההנאה שחוו היוונים בעצם שמיעת השירים המיתיים, ועל שאלת האמת שביצירת אמנות בהינתן השקר של סיפור העלילה, או בלשונן של המוזות בפתיחת "תאוגניה": "אנו יודעות לעצב כעובדות הרבה דברי שקר, / אך יודעות, כשאנו רוצות, אמת להביע". דיברנו על הנשים באודיסאה (עפ"י איימי קאס).
מצד אחד - העולם הפטריאכלי שבו הגברים חיים בפומבי והנשים בבית, והסיפור שהוא של אודיסאוס ושל שיבתו לאיתקה. ומצד שני - לכל אורך העלילה יש נשים שמכוונות אותו, מייעצות לו, כאשר אתנה היא הבמאית הראשית ומחוללת השיבה דרך אותה מועצת אלים שפותחת את היצירה. דיברנו על הסיבות לכך שזהו האירוע המחולל ועל האופנים שבהם שיבתו של אודיסאוס תלויה למעשה בפנלופה. קראנו את ברכתו של אודיסאוס לנאוסיקאה היפה, "ושייתנו האלים את מה שנפשך מבקשת, / בעל ובית, וגם אחווה מעולה יעניקו, / משום שאין בעולם דבר טוב ויקר ערך / מאיש אישה אשר מקיימים יחד בית בהסכמת הלבבות", ברכה שמייצגת למעשה את מה שאודיסאוס מבקש לעצמו (בשיר השישי, אחרי שאודיסאוס עוזב את האי של קליפסו). קראנו ביחד חלקים משיר 23, עמדנו על העיצוב המוגדר מבחינת זמן ומקום והמחשבות והרגשות המובעים במפורש, על התיאורים הממשיים כל כך, האפקטיביים והמשכנעים, וגם למה פנלופה מסויגת, למה היא נזקקת למבחן המיטה אחרי שברור לאוריקליאה ולטלמכוס ובעצם גם לה שזהו אכן אודיסאוס. התעכבנו על הדימוי שבו הומרוס משווה את ריצתה של פנלופה לחבק את אודיסאוס לצעדם הראשון על האדמה של אלה שספינתם נטרפה, תמונה שקשורה למסעו של אודיסאוס אבל דימוי שמוסב על פנלופה, מה שיוצר השוואה בין גורלם. אביב אמרה שפנלופה לא הרגישה כל השנים האלה בבית, ליהיא אמרה שלמעשה על פנלופה עברו שנים קשות יותר כי אודיסאוס חי עם קליפסו שבע שנים ועוד שנה עם קירקה, שמונה שנים שבמהלכן חייו היו סה"כ טובים. דפנה אמרה שהשיבה הביתה צריכה להיות גם שיבה פנימית ושמבחן המיטה חשוב בשביל אותה "הסכמת הלבבות" שבלעדיה הבית לא יכול להיות באמת בית.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - פתחנו באחד השירים הידועים והאהובים בשירת העולם: לורליי להיינריך היינה. דיברנו על אגדת לורליי, על גבעת הסלע, על הנערה שבורת הלב והטרגדיה בעקבות אהובה שעזב ועל שירתה שגרמה לספנים לטבוע.
דיברנו על היצירות הרבות בעקבות האגדה וכמובן על היינה שהתנצר, על הסיבה המרכזית שעשה זאת ״כרטיס כניסה לתרבות האירופית״ ועל הקושי שלו להשתלב. וכשמורהו הגל הפילוסוף הנודע שאלו מדוע התנצר השיב כי עדיף שיהודי אחד פחות ימות.
המשכנו עם מיל, הבהרנו את ההבדל בין תועלתנות של פעולה לתועלתנות של הכלל. סיכמנו נקודות עיקריות וסיימנו עם מיל. עברנו לפילוסוף מהרווארד ג׳ון רולס. התחלנו לקרוא את הטקסט צדק כהגינות
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - המשכנו את הדיון במלחמת סין-יפן השנייה, או החזית המזרח אסייתית של מלחמת העולם השנייה. עסקנו בתהליכים שהובילו לתמורה בחשיבות שיוחסה בזירה הבינלאומית למאבק כנגד יפן, תמורות שהובילו אף לעלייה במעמדה הבינלאומי של סין, שהשתקפו מאוחר יותר בהיותה אחת מן החברות המייסדות בארגון האומות המאוחדות החדש. קראנו את הצהרת מוסקבה ודנו בוועידת קהיר מ-1943 ובהשלכות של סיום המלחמה על מאזן הכוחות במזרח אסיה מחד, ושיווי המשקל הפוליטי בתוך סין בין הגואו-מין-דאנג לבין המפלגה הקומוניסטית מאידך. בחלק השני של השיעור התחלנו לעבוד על עבודת סיכום שכללה ניתוחי רוחב בשלושה נושאים בתקופה שבין מלחמת האופיום השנייה למלחמת סין-יפן השנייה.
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) – המפגש התחיל באנרגיות גבוהות מאוד. היה כיף להיפגש שוב בבית יציב, והתחלנו עם חזרה על 4 השירים שלמדנו בע"פ - והתלמידות זכרו את כולם בעצמם. החצי הראשון של המפגש העברנו "כמו בזום" - קראנו בכיתה כמה פרקים מתוך "הקייטנה של קנלר", ואז שלחתי אותם לקרוא כמה פרקים "בחדרים", בקבוצות קטנות בחוץ עם שאלות להתייחסות, ואז חזרנו לכיתה וקראנו עוד קצת, ואז שוב התפזרנו לחדרים אחרים וכו'.
בהתחלה הצטרפתי לכמה מהקבוצות, ואז הבנתי שזה בעיקר מפריע וצפיתי מרחוק. אחרי ההפסקה היה קשה לשחזר את הקצב והדינמיות של החלק הראשון - כבר החשיך ונהיה קר יותר בשביל להתפזר בחוץ, ולתלמידות (וגם לי) כבר קצת נמאס להתקדם עם אתגר קרת.
עשינו משימת כתיבה - לכתוב סיפור בעקבות תמונות שהם שלחו בוואצאפ, ודיברנו על מספר בלתי מהימן, וניסיתי לקרוא להם קטע מ"נבאדה", הרומן של מיטל זהר, כדי להדגים עוד על סוג כזה של מספרים אבל הרגשתי שהן כבר לא איתי. אז ב40 דקות האחרונות של השיעור החלטתי שנעבור לסיפור אחר - קראנו את "האישה שילדה תאומים ועשתה בושות" של אורלי קסטל בלום, שהוא קצר ומצחיק והזכיר סיפור שאחת התלמידות כתבה במשימת כתיבה.
אחת הבנות אמרה שהסיום של הסיפור מזכיר לה את קפקא - ולגמרי הסכמתי איתה, ומשם בסיום הסיפור דיברנו קצת מודרניזם לעומת פוסט-מודרניזם. יש כמה מסקנות מהמפגש הזה:
1 , לא לתזז אותם יותר מדי בשעה וחצי הראשונות, זה מעייף; 2, גם כשמחשיך, עדיין אפשר לחלק אותם לקבוצות קריאה אם יש כיתות ליד פנויות (להתחלק לקבוצות באותה כיתה זה פחות נעים) - או, לתת להם להמשיך לקרוא לא בהנחייתי בכיתה כקבוצה אחת; 3, אולי לתכנן מראש אפשרות לדבר על 2 יצירות במקביל כל שיעור: תהיה לנו היצירה המרכזית שמלווה אותנו כמה שיעורים, וכשצריך ריענון או שינוי נקרא סיפור אחר או שיר ונדבר עליהם.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - המשכנו לדון בתפיסת המוסר של קאנט. התלמידים קראו יחדיו, זיהו את הטענות שמעלה קאנט בסעיפים שקראו, את הטיעונים בהם ביקש לבסס טענות אלה ושאלות שמצאו פתוחות.
לדוגמא, האם קאנט טוען שפעולתו של אדם בעל נטייה כלשהי, לדוגמה אהבה או אמפטיה לאחר, היא פחות ראויה לשבח מוסרי מזו של קר הרגש או שפשוט יש לנו פחות אפשרות לדעת האם מדובר בפעולה מתוך חובה? בהמשך, שאלנו אם פרויקט ביסוס האתיקה על ההיגיון הוא פרויקט סביר או שהוא מופרך כפי שהוא נראה לרבים ממבט ראשון. תלמידים ותלמידות טענו שהוא לא מתיישב אם המציאות בה יש בין בני אדם מחלוקות מוסריות. מה יש לקאנט לאמר על זה?
אולם, כשניסינו להדגים מחלוקות כאלה ראינו שהדוגמאות הראשונות שעולות בדעתנו אינן מציגות מחלוקות מוסריות אלא מחלוקות על השאלה האם עלי להיות מוסרי.
Comments