מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – יצאנו בשנית "אל הרופא". ביקשתי מהקבוצה לקרוא שוב את סיפורו של עגנון ולרשום בצד מה בטקסט מעורר קושי, איפה נתקעו. בקריאה של הטקסט אני עצמי התערערתי. איך לגשת אליו בכיתה? איך "ללמד" אותו? התלבטויות שבעצמן הפכו למסע משובש, מעיק. היססתי ודאגתי, הצקתי לענבל ולשי, התכתבתי עם אודליה ונטפלתי לאור וליעל, והן עזרו מאוד להעז לצאת לדרך לכיוון הרופא השתיין הזה.
עגנון הוא הפתעה מסוימת בתכנית הלימודים שלנו, והיה צריך להציג אותו. אז עשיתי מצגת. ניסיתי שהיא תהיה יפה אבל היא יצאה לא. התוודענו אל הסופר, אל תולדות חייו, היצירות שלו, סגנון הכתיבה שלו דרך דוגמאות שונות, אל דברים שכתבו עליו, אל מושגים, עולמות תוכן ורעיונות שמלווים את גוף היצירה שלו. מכאן עברנו להתבוננות ממוקדת ב"ספר המעשים", בייחוד שלו בין סיפורי עגנון, בפרשנויות שהעניקו לו, בדברים שעגנון עצמו אמר והכחיש עליו. כבר בשלב הזה הקבוצה יכלה לשרטט קווים אל הסיפור הספציפי "אל הרופא", וכך עברנו לדבר ישירות עליו. דברים שנראו סתומים בקריאה המשיכו אולי להיראות סתומים, אבל קיבלו הקשר ממשמע, מסקרן. בייחוד דיברנו על ריבוי האפשרויות הפרשניות שהסיפור מציע, ועל אי האפשרות, ואולי גם אי הרצון, להכריע ביניהן. ניסינו להתחקות אחרי רמזים שהסיפור מגיש: מחשבה דתית יהודית, קדרות מוות, אווירה חלומית, שיבוש רעיון המסע, היעד ואפשרות קיומם. חוסר היכולת "לתפוס" את הסיפור, לקרוא אותו, לפרש אותו פרשנות מוחלטת, ללכוד אותו, שם אותנו הקוראות במצב מלחיץ ודומה לזה של הדובר בסיפור.
עם חומרי השיעור שלחתי את הקבוצה לשתי משימות בבית: האחת, לכתוב תשובה לשאלת בגרות שבחרנו, על הסיפור. את התשובות שהן יגישו נקרא יחד בכיתה, נעריך ונשפץ אותן (ותודה רבה לחיה על הצעת השיטה!). המשימה השנייה, לכתוב טקסט משלהן על מסע משובש.
פילוסופיה (שי זילבר) - בעקבות הצעתה של יעל בישיבה בשבוע שעבר, את השיעור על קירקגור פתח נוריאל, שלשמחתי נעתר ללמד את הכיתה. הנה מה שכתב: "בתחילת השבוע, שי הפתיע אותי והציע לי ללמד קירקגור את כיתתו כמורה אורח. מעבר למחמאה, היה מרשים לראות כמה אין כאן אגו ויש דאגה ללימוד עצמו, ויותר חשוב, לתלמידות הכיתה. קירקגור הוא מהאהובים עליי ביותר, כמו רבים אחרים, אני מתחבר אליו אישית. שמחתי על ההזדמנות. את השיעור ביקשת למסגר תחת מוטיבים בהגותו של קירקגור ותרומתו לפילוסופיה, לתרבות והבנת הקיום האנושי: עקרות הרציונאליות, פיתוי, אירוניה ואמונה. לשמחתי הכיתה קיבלה אותי בזרועות פתוחות והיה מהנה ביותר, ומעשיר לשני הצדדים. הייתה השתתפות, שאלות, הרבה חיוכים וצחוקים, חיבור לחיינו האישיים וההבנה מה קירקגור פורש בפנינו שרלוונטי לקיומנו כבני אדם וגם כבני הזמן הזה. התחלנו ברקע למצב החברתי בו קירקגור חי וביקר אותו, ההגות ששלטה בזמנו וביקורתו על הגל בפרט והפילוסופיה בכללי, הרציונאליות והפסבאדו השכלה שבני דורו התהדרו בה ובעצם לא חיו אותה; דיברו גבוהה-גבוהה וחיו מטה-מטה. משם עברנו למתודה של קירקגור וסגנון הכתיבה, דבר שהוא היינו הך. ראינו כמה ייחודי קירקגור בכישרונו והיכולת שלו להעביר את מסריו וביקורת על החיים הנהנתניים, הכשל האתי ולמה האמונה היא-היא חבל ההצלה עבור חיים אותנטיים ועשירים. ראינו איך הכתיבה היא למעשה פיתוי ולמה קירקגור נקט בה, בחוכמתו הרבה וכישרונו יוצא הדופן. יצאנו עם טעם לעוד, ואפשרות להשלמות על האירוניה והאמונה במפגש הבא".
אחרי נוריאל עשינו משימה אישית, האזנו לפרק על קירקגור בפודקאסט "גבוהה גבוהה". התלמידות נתבקשו להשיב אילו טעויות נפוצות עושים בני אדם באהבה ובהבנתם אותה לפי קירקגור, ומהי הדרך הנכונה לאהוב? מהם לדעתו מאפייני האהבה האותנטית? ולאחר מכן התכנסנו לדיון בכיתה, שיצא לנו מתאים לוולנטיינז.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
מנדל נותר באפרוריותו ובית החינוך התארח בשני בניינים אחרים. טרום המפגש היה כרוך במבוך המסדרונות של בנין 72, אך לבסוף חדר הסמינרים המרווח ניחש אותנו ודלתו נפתחה בפנינו מעצמה. אורות הפלורסנט האירו את עוגות השוקולד שמאיה אפתה לכבוד יום האהבה והפרחים הסגולים שאורלי אחזה. אווירה חגיגית שמקורה בקדוש נוצרי שקיומו מוטל בספק אפפה את החדר. טעמנו והיה כה טעים, אך היה עלינו להמשיך לדון בנוצרי אחר, רנאטוס קרטזיוס, ולסיים את הקריאה בהיגיון השני. לאחר סבב קריאה סיימנו את ההיגיון. ועכשיו מאמצי הניסיון להבין.
לאן דקארט לוקח אותנו לאחר שהוא גילה את קיומו של האני שלו ואת מהותו בתור דבר חושב? הפתעה! הוא פונה לדון בטיבה של חתיכת שעווה ובדרכי הכרתה. אך פנייה זו כרוכה במעין רגרסיה שכן מצבו הנוכחי של דקארט הוא מצב של "דבר חושב". השאלה שהוא מציג בפנינו היא: אם חתיכת השעווה קיימת באמת, מה היינו יכולים לומר על טיבה ועל הדרכים בהן אנו קולטים את המידע אודות חתיכת השעווה? המהלך בקיצור נמרץ כרוך בכמה שיקולי דעת מצד דקארט: אנו מכירים את השעווה לכאורה על פי תכונותיה שנתפסות באמצעות החושים. ואולם התכונות המוחשות לא מהותיות לשעווה אלא ההתפשטות. ואילו ההתפשטות של השעווה מוכרת לנו לא באמצעות החושים אלא באמצעות השכל בעצמו! ראינו למעשה שדקארט שואל בנוגע לשעווה את אותה השאלה שהוא שאל בנוגע לאני שלו: מהי תכונתה המהותית של השעווה, תכונה שבלעדיה השעווה לא תוכל להתקיים? דקארט בעצם הציג בפנינו תרגיל מחשבתי שאנחנו חייבים לעשות, והוא לבדוק מה יישאר מן השעווה לאחר שנסיר ממנה את כל הדברים שאינם שייכים למהותה. דקארט מגיע לכך שהתכונה המהותית של השעווה (וכן של כל חומר) היא לתפוס מקום בחלל, להתפשט, אך התפשטות אינה תכונה מוחשית משום שאת המבנה החללי של החומר חוקרות הגיאומטריה והפיזיקה המתמטית, תחומי החקירה של השכל בלבד. המשמעות של זה מעניינת מאוד! שוב אנו נוכחים לדעת שהחושים מטעים ולא נותנים לנו מידע מהימן על החומר (על השעווה במקרה שלנו), אבל הנימוק כאן לטענה שהחושים מטעים שונה מהטיעון שבהיגיון הראשון. כאן החושים מטעים אותנו משום שהתכונות המוחשות הן לא מהותיות לחומר, ולא משום שיש טעויות בתפיסת החושים. עצרנו. בשיעור הבא והאחרון נראה כיצד דקארט, שהציג בפנינו נפש שמהותה לחשוב מול חומר שמהותו להתפשט, מתייחס למידת הוודאות שבין הכרת העצמי להכרת דבר מה שנמצא מחוצה לי.
בשיעור השני חזרנו אל בארטלבי. התלמידות שיתפו והקריאו את החיבורים שלהן שעסקו בשאלה מה היה בו בבארטלבי שהעמיד את המספר במבוכה ופרק ואותו מנשקו. החיבורים היו מלמדים מאוד, הנה למשל זה שכתבה מאיה:
"'בבארטלבי היה משהו, שלא רק פירק אותי מנשקי באופן מוזר, אלא נגע בי באורח מופלא והביאני במבוכה'. כך המספר מתאר את תחושותיו בנוגע לבארטלבי. מה היה בבארטלבי, שככל הנראה לא היה בטרקי, ניפרס או ג'ינג'ר נאט, שפירק את המספר מנשקו ונגע בו באורח מופלא?
כדי להבין כיצד בארטלבי פירק את המספר מנשקו, קודם נצטרך להבין מהו נשקו. הנשק של המספר הוא כנראה, הכעס שלו. כך הוא אומר בעצמו: "על כל אדם אחר הייתי מתפרץ מיד בחמת זעם". כנראה שהמספר משתמש בכעס וברוגז כדי להגן על עצמו, וזהו נשקו.
מספר הסיפור הוא הבוס של המשרד- הוא מחליט על העניינים והוא מנווט את הדרך במשרד. לכן, הוא מצפה שכל עובדיו יעריכו אותו ולעולם לא יסרבו לבקשתו. זה אף כתוב מילה במילה בסיפור, כשהמספר רוצה שבארטלבי יעזור לו בהשוואת כמה מסמכים קצרים. הוא כותב- "בחיפזוני ובצפייתי הטבעית להיענותו המיידית, ישבתי וראשי רכון מעל המקור שעל שולחני…". כאן הוא כותב כי הוא מצפה שכולם יעשו מה שהוא מפציר בהם לעשות. ולכן, כשבארטלבי מסרב לו, הוא נבהל, כי לא מבין לאן הדינימיקה בין הבוס לעובדו נעלמה באותו הרגע. אבל, זהו לא הרגע בו בארטלבי פירק את המספר מנשקו. מה שהיה בבארטלבי שנגע באורח פלא במספר, אינו הסירוב לבקשתו, אלא הדרך בה סירב לבקשתו. בארטלבי אמר משפט שחזר על עצמו כמה פעמים, שהוא "הייתי מעדיף שלא". משפט זה נאמר על ידי בארטלבי לא ברוח כעס או בחוצפה, אלא נאמר ברוגע, בשלווה ובשקט. המספר מבקש מבארטלבי לעשות את המשימה כמה פעמים, אבל בארטלבי חוזר על אותו המשפט ברוגע: "הייתי מעדיף שלא". נראה כי זה עניין את המספר, כך אומר בעצמו: "במילים אחרות, אילו היה בו איזה דבר אנושי רגיל, בלי ספק הייתי משלח אותו החוצה ממשרדי." כלומר, אם טרקי, ניפרס, או גינגר נאט היו מסרבים לבקשתו, זה כנראה היה בדרך ויכוח, כעס, חוצפה או פרצופים אדומים. אבל כנראה שמשהו בשלוותו של בארטלבי סקרן אותו, ולכן נתן לו להישאר. בנוסף, נראה כי גם הביטחון שבארטלבי משדר, כלומר, איך שבטוח בהחלטתו, גרם למספר לפקפק בעצמו ובאמונותיו. הוא הרי מתאר תחושה זו בסיפור: "אין זה נדיר שכאשר אדם מוכה עד חורמה, באופן לא מוסבר וללא תקדים, הוא מתחיל לפקפק באמונתו הפשוטה ביותר?".
לסיום, אקבע כי הדבר שפירק את המספר מנשקו, הוא פליאתו בסירוב מלא הרוגע והביטחון שיש בבארטלבי. הדבר פירק אותו מנשקו, כי כנראה יותר משכעס על זה, הוא הסתקרן מזה."
לסיום ביקשתי מהתלמידות לתאר איך נראית דמותו של בארטלבי בעיני רוחן, ועלו להפתעתי דמויות שונות מאד זו מזו. ביקשתי מהן לחזור בבית אל הסיפור ולחפש רמזים ברורים יותר לגבי דמות זו, ולתאר את מראהו שוב, והפעם באופן קרוב יותר לתיאור של המספר. מצפה לבאות.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
יעל - בשעה טובה גמרנו לקרוא את "הגלגול". קראנו את העמודים האחרונים עד לסופו המר של גרגור ולנסיעה של משפחת סמסא בחשמלית אל עבר האופק. שבעה מפגשים הקדשנו לקריאה, ואני גאה בכיתה על שהחזיקו מעמד מעל למצופה, בלי לאבד סבלנות, בתשומת לב וחדוות קריאה שעלו על ציפיותיי. תכננתי לתת תרגיל כתיבה לסיכום, אבל ברגע האמת החלטתי לוותר עליו, וכעת אני קצת מתחרטת - עברה עלינו תקופה קצרה אך משמעותית עם הנובלה, ובדיעבד תרגיל היה קושר את זה בצורה מוצלחת. לא נורא. הנובלה תמשיך ללוות אותנו השנה השנה ונמצא הזדמנות אחרת להיפרד ממנה כמו שצריך.
נוריאל - לאחר היעדרות שלי בשבוע שעבר עקב נסיבות משמחות, חזרתי השבוע לכיתה. מודה, קצת התגעגעתי אליה. המשכנו בדקארט והיינו צריכים להגיע סוף סוף למה שהפך לגביע הקדוש משום מה, נר השעווה בהיגיון השני. לא הגענו אליו. התחלנו בחזרה על בעיית הגוף ונפש, והמשכנו במהירות ל"אני" והיותו למעשה תודעה עצמית. איך האני הוא תמיד הכפלה עצמית, ואיך יש את המחשבה, ויש את המחשבה על המחשבה. בעצם רפלקסיה הופכת אותנו באמת לסובייקטים, שהרי המודעות לחשיבה שלנו היא-הוא שהופכת אותנו ליצור חושב. התודעה העצמית הובילה לדיון על חומר ורוח, משם להגדרות מיהו סובייקט כגון בעלי החיים וזכויותיהם, ולמה למשל זוהי הגדרה מסוכנת, ואולי לא? משם איך נגדיר כסובייקטים ילדים, נכים, ומבוגרים אם אינם בעלי אותה תכונה המגדירה סובייקט (למעשה קאנט). משם איכשהו במורד ההר לדיון על הפלות, ההליך הרפואי של הפלה, יחסי גברים ונשים ביחס לעובר, מהו עובר? מהו תינוק? זכויותיו כעובר או תינוק וכך הלאה. חזרנו במעלה ההר לדקארט בכך שהוא-הוא פתח את ההתייחסות לאינדיבידואל, לחשיבה האישית שלו, להיות יחיד חושב ובעל מהות משותפת לכול, ובעצם מה תנועת הנאורות הולידה לנו, ואנו הם שלמעשה יונקים בחיינו עד היום ממה שהותירו לנו. הפסקה הקצרה הזו לא מסכמת כמה הדיון היה עמוק, מורכב ומעניין. שבח לכיתה על כך.
אולי, שבוע הבא סוף סוף נגיע לנר השעווה.
Comments