13 שבועות בבית החינוך בדרום. עם כל הכבוד לנגיף ולסגר (ואין הרבה כבוד 😊) תראו תראו מה קורה אצלנו? (ותארו לכם מה היה קורה אם היינו נפגשים פיזית...)
מחזור ב' (יב')
היסטוריה (ד"ר ערן בוכלצב) – ממשיכים לעבוד על עבודות החקר המבשילות לאיטן.
ספרות (ד"ר מורן פרי) - מתחילת השנה ותחת הצל הכבד שמטילה בחינת הבגרות על התלמידות, חשתי בחרדה שאחזה בהן בכל פעם שהזכרנו את בחינת הבגרות. כאן המקום להזכיר עד כמה שונה הפדגוגיה של "דרך רוח" מהפדגוגיה החינוכית בבתי הספר ובתיכונים. שלוש שנים תמימות, אנחנו מנסות יחד להפיל את כל האיומים הפדגוגיים בדרך לבחינה; אנחנו פורמות תפרים, פותחות פצעים ונוברות בהם מחדש. כאן אין תהליכים מובנים, פלקטים, תבניות. יש טקסט, נפש ורוח.
למרות זאת, הן תוהות. ואני? מוכיחה להן מחדש, איזה היכל של ידע עוטף אותן. איך? אז ככה: פתחתנו מסמך כתיבה שיתופי. העליתי שאלת בגרות על תהליכי התבגרות וחניכה של דמויות ביצירות. ללא הכנה מוקדמת, בלי סיכומים או חזרה על החומר.
והן? כתבו, שאלו, ערכו והעמידו שלד ראוי לתשובה נהדרת. עבדנו קשה וביקשנו לנוח. איך נחות? קוראות! מה קוראות? את הפתיחה ל"מנזר השתקנים" של עמוס עוז.
קראנו פעמיים. בקריאה הראשונה הבנו ובשנייה התעכבנו על סימני הפיסוק החותכים, הדיווח המקוצר, הצבאי, ההצדקות למגננה והסיוד שיכסה תכף על הכל. בסיום השיעור ולקראת מחצית השנה, ביקשתי מהבנות לשלוח לי הערכות עצמיות בגוף שלישי. את רובן כבר קיבלתי: בשירה, בחריזה בלשון פיוטית. בזמן הקרוב יקבלו ממני התלמידות הערכה אישית לצד הערכתן העצמית. והן מוערכות, כמה שהן מוערכות כאן!
פילוסופיה (יותם שטינבוק) – המשכנו לעבוד על הצעות המחקר. התלמידים משיגים חומרי קריאה, קוראים וממקדים את שאלות המחקר שלהם. רוב העבודה היא עבודה עצמאית, ולכן הקדשנו את רוב השיעור לשיחות אישיות ומעקב אחרי ההתקדמות של כל אחד.
מחזור ג' (יא')
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - דנו בתנועה להתחזקות עצמית בסין ובאימפריאליזם הגובר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. התחלנו בביקורת השימוש במונח "שקיעה" שרווח בכתיבה ההיסטוריוגרפית ביחס לדיון במסגרות האימפריאליות השונות במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, בבעייתיות העולה משימוש במושג הזה - המניח תהליך ליניארי המוביל להתפרקות. בהקשר הזה דנו ברפורמות שהונהגו על ידי החצר הקיסרית לאחר מלחמת האופיום השניה במטרה להוביל להתאוששותה של סין, ונתפסו הן כהשבת הסדר הקונפוציאני על כנו, והן בהנהגת גישה דיפלומטית פייסנית ביחס למעצמות הזרות ובאימוץ נורמות דיפלומטיות וטכנולוגיות צבאיות ותעשייתיות אירופיות ואמריקאיות.
דנו בהפיכה הקיסרית ובעלייתה של צה-שי והנסיך גונג כדמויות פוליטיות מרכזיות, כמו גם עליית כוחם של המנהיגים החבליים דזנג גואו-פאן ולי חונג-ג'אנג במסגרת ההתחזקות העצמית. עסקנו גם במגבלותיה של תנועת ההתחזקות העצמית, בהתרכזותה ברפורמות צבאיות ודיפלומטיות שנועדו לחיזוקו של הסדר הקיסרי הקיים ולא ליצירתה של רפורמה פוליטית כוללת, ובייחוד במגבלות שנבעו מהכרסום המתמשך בריבונות הקיסרית נוכח האימפריאליזם הגובר במהלך התקופה, שהוביל להעצמת התלות של סין בכוחות האימפריאליים ובריקון הקופה הקיסרית. המשכנו בתיאור התהליך הזה - במהלכים של יפן בפורמוסה ובריוקיו; במשא ומתן עם האימפריה הרוסית באילי בשיאן-ג'יאנג ובמלחמה כנגד צרפת באנאם (וייטנאם).
סיימנו במאבק הסיני-יפני בחצי האי הקוריאני ובהכרעתה של סין על ידי יפן במלחמת סין-יפן הראשונה ב-1894-1895 ובהשלכותיה על הפיכתה של סין לנתונה לשלטון קולוניאלי למחצה, הפגיעה האנושה בכלכלה המקומית הסינית והפיכתה של יפן לכוח המרכזי במזרח אסיה, ועלייתן של תנועות פוליטיות חדשות בסין.
ספרות (ענבל המאירי) - חזרנו ל"אנבל לי" ול"שיר הפגישה האחרונה". בהתחלה הקשבנו לדורי מנור מקריא את "אנבל לי", קריאה שהכניסה אותנו לאווירת הדרמה והמסתורין והפנתה את תשומת הלב גם למצלול. אח"כ קראנו שוב אנחנו, כל אחת בית. עברנו שוב על "עלילת השיר" וקצת על מאפייני הבלדה, והתחלנו לסמן תיאורים של זמן ואח"כ של מרחב. כשחיברנו אותם ראינו כיצד הם בונים את האווירה - המסתורין, האגדה, הרומנטיקה - ולאורה את המשמעויות העולות מן השיר ובהן ניצחון האהבה על המוות, או התגשמות האהבה במוות. תשומת הלב לחזרות ולמצלול - כמו למשל החזרה על "לי" (שליהיא הצביעה עליה ואמרה שגם באנגלית יש הרבה חזרה על me), המחישה את הדגש על הסיפור האישי והאהבה הפרטית שלבשה ממדים קוסמיים. אביב תהתה למה המלאכים בחרו להרוג דווקא את אנבל לי ולא את הדובר, ועלו מחשבות שאולי זה קשור למעמד שלה, שכנראה גבוה משלו.
ליהיא, שתהתה למה כל המלאכים בשיר שותפים למעשה רע, שיתפה אותנו בשיר ש"אנבל לי" הזכיר לה, שעוסק באהובה שמתה וחוזרת לחיי האוהב כרוח רפאים. משם עברנו ל"שיר הפגישה האחרונה". סימנו גם בו תיאורים של זמן ומרחב.
זיהינו את המרחב והזמן הריאליסטיים והקונקרטיים מאוד של השיר, השונים כ"כ מ"אנבל לי", וקראנו אותו קריאה צמודה ממש, מהכותרת - המכריזה על כך שמדובר בשיר (מה שמאפשר התבוננות מרוחקת מהפרידה שקרתה ברגעים אלו ממש, או כפי שליאל הציעה - מעביר את השיר למעמד של הקדשה), והמשכנו דרך התחושות, הפרטים הקונקרטיים, הרגשות שאינם נאמרים במפורש אבל מסומנים ע"י מצבים, ויחסי פנים וחוץ - עם היציאה מחוץ לבית בתחילת השיר והמבט אליו מבחוץ בסיומו.
דיברנו על האדישות כסממן המובהק של מות האהבה, של פרידה אחרונה באמת. אח"כ השווינו בין המטען הרגשי ואופן ביטוי הרגש בשני השירים, ודיברנו על ההבדלים ביניהם ביחס לפרידה (אם יש או אין בה השלמה ואם יש או אין סיבה מובהקת לפרידה), ולמוות. הדיאלוג של הדוברת עם רוח הסתיו, שנתפס כחריגה מהבהירות האקמאיסטית, עורר שאלה על עצם האפשרות לחרוג מהחלטות ובהן החלטות אמנותיות.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - לעתים קרובות במהלך לימוד של נושא כלשהו טורחים התלמידים ושואלים שאלות נוסח: אז מה התשובה? או: למה הפילוסופים לא יכולים לומר את הדברים בצורה קצרה ובהירה? והתחושה היא שהחיפוש אחר קיצורי דרך וחוסר הרצון להתאמץ בקריאת הטקסט נמצא בעוכרם. הצעתי שלפני שאנו מגיעים למחוז החפץ הנכסף – הבנה – כדאי ללמוד איך מחדדים את השאלות, איך שואלים שאלה שנשענת על הבנה רחבה יותר של הסוגייה, הצעתי שנלמד לפחות חלק מהז'רגון, את התשתית שעליה טורח הפילוסוף כדי לתת לנו כלים להבין את השאלות שהוא חוקר. כמנהגנו, הצעתי שיר ידוע של תרצה אתר, שיש לו גם ביצוע נהדר של חווה אלברשטיין, "כשתגדלי תביני".
דנו במשמעות המלים "גם כשגדלים לא מבינים רק פשוט יום אחד מפסיקים לשאול", ומתחנו את התובנה הזו למחוזות אחרים, כשהחלטנו שחלק מהותי מכל המסע הפילוסופי הזה הוא השארית של החידה, ואילו ההבנה היא תהליך של התבהרות ללא סוף פסוק. מרוצים מעצמנו עברנו לטקסט קצר ונפלא של עמוס עוז מתוך "סיפור על אהבה וחושך", בו הוא משתף אותנו שלמד ספרות כי היה צריך, ופילוסופיה משום שהוא התעקש.
עוז סיפר לנו על המורה המיתולוגי מהאוניברסיטה העברית שמואל הוגו ברגמן, שספריו משמשים אותנו עד היום, שהיה בן כיתתו של פרנץ קפקא, שהיה פוגש תלמידים גם לאחר הרצאותיו ושהטרידה אותו מאוד שאלת הישארות הנפש עד כדי תרעומת: "מה, כל גרגר אבק וכל טיפת מים יוסיפו להתקיים לנצח, אם גם בשינוי צורה, הכול – מלבד הנפש שלי?". טקסט זה התחבר לנו לשיר של תרצה אתר כשעוז מסיים במלים: "יום אחד יתברר גם לנו. ובינתיים אנחנו נמשיך לאסוף כאן פרטים שונים.
שיהיו". מזדהים עם ברגמן ועוז, עברנו לחפש נחמה אצל הסקוטי דייויד יום – למדנו את כל הפרק הראשון של חלק א מתוך ספרו "מסכת טבע האדם" – על הרשמים ועל המושגים, מקורם, הרכבם, קישורם וכו'. פרק זה הוא התשתית של ספרו, והנושא של המסכת, שילווה אותנו גם בחקר שאלות נוספות שנלמד בשיעור הבא: על המושג של סיבה ותולדה.
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) - קראנו כל השיעור את "אמן הצום" של קפקא. כהכנה לקריאה ביקשתי מהם בתחילת השיעור לדבר בחדרים על משהו שהם אוהבים לעשות אבל שהיה להם יחסית קל, או לא קשה מדי, לוותר עליו.
חששתי לפני שזו תהיה שאלה מופשטת מדי, אבל בעצם עם הקורונה כולם נאלצו להפסיק לעשות דברים שהם אוהבים, אז דווקא היה להם הרבה ניסיון בנושא... משם, אחרי מעט רקע על קפקא, התחלנו לקרוא את "אמן הצום".
הייתה לנו קריאה קצת מתזזת – קראנו פסקה אחת בכיתה, ואז פסקה אחת הם קראו בחדרים וענו בקבוצות על שאלות ששלחתי, אז חזרנו לפסקה אחת יחד, ועוד פסקה בחדרים עם שאלות, ככה כמעט עד סוף הסיפור (כל פסקה היא בין עמוד וחצי לשני עמודים, אז זה פחות גרוע משזה נשמע...). זה היה תרגיל מעניין, אני עדיין לא בטוח אם זה עבד כמו שרציתי, או איך רציתי שזה יעבוד. המטרה הייתה שאני אדבר פחות והם ידברו יותר, ולאפשר להם גם מפגש עם הסיפור שלא מיד צבוע באופן שבו אני קורא אותו. בסוף השיעור ביקשתי מהם לכתוב 20 דקות על השאלות שעולות מהסיפור והטקסט לא עונה עליהן, ומה לדעתם עוד יכול לקרות בסוף הסיפור.
בישרתי להם גם שהחל משבוע הבא אנחנו מתחילים לראות סדרה יחד: ביקשתי מהם לראות את הפרק הראשון של "הפוליטיקאי" לפני המפגש הבא, כחלק מהשיחה שלנו על בחירות :)
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - פתחנו את השיעור בצפייה בסירטון ״ראשים מדברים״ על האתיקה של אריסטו. הסירטון היה באנגלית אך היה בהיר ומרווח והתלמידים לא רק שהבינו אותו היטב אלא גם העלו נקודות ביקורת הן לגבי הצגת תפיסת אריסטו והן לגבי הביקורות שהעלה הסירטון לאתיקה של אריסטו. משם, פנינו לקרוא טקסט בו שזרתי קטעים מהאתיקה של אריסטו במעין פאזל והוספתי מילות פרשנות ביניהם.
הדבר אפשר דיון מצוין ורציני אולם נסיים אותו בפעם הבאה. לאחר ההפסקה, מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה כללית על אריסטו בה ביקשתי לטעון שאני מוצא את זה אתגר חשוב ולא פשוט איך אריסטו, גם באתיקה וגם במטפיסיקה מציע אלטרנטיבה רצינית וחשובה לתפיסות פילוסופיות מודרניות ואפילו, בנות זמננו. התלמידים (שחלקם בעלי עניין קודם וידע עשיר בפילוסופיה) גילו עניין רב וביקשו שאדגים את הטענה ואת זה עשיתי באמצעות דיון במחלוקת בין הדואליסט לפיסיקליסט.
ביקשתי להציג עמדה הדוחה את שתי העמדות ולמעשה, דוחה את עצם היומרה של הפילוסופיה לספק תאוריה מטאפיסית. למעשה, אריסטו שימש אותנו רק כנקודת מוצא לדיון, כמישהו המאפשר לחשוב על מטאפיסיקה אחרת מבני שני מחנות אלה אבל מהר מאוד הדיון נסוב לעסוק בויטגנשטיין וה״אנטי-פילוסופיה״ שלו.
בכיתה השתררה סערה. התלמידים התווכחו בלהט, גם כשבהדרגה החלו להבין את כוחה של התפיסה. הם ניסו להשיב לה הן מנקודת מבטו של הפיסיקליסט, ולשם כך פנו להנחות שחשבו שאנו חייבים לקבל על סגירותו של העולם הפיסיקלי, והן מנקודת מבט של תופעות מנטליות כמו התודעה. היה קצת קשה לדמיין שהדיון הסוער מתנהל בכיתה שברובה שהחלה ללמוד פילוסופיה לפני חודשים קצרים, ועוד בזום.
Comentarios