שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.
כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות
פתחתי (תמר) את השיעור עם קצת אנארכיה – כלומר בבירור של האטימולוגיה של המילה ושל איזו משמעות שאפשר לתת לה בהקשר הצר מאוד של חוקרי הארכה שראינו עד כה. אם הרקליטוס מתברר כאנארכיסט שמבקש לאחד את הניגודים, "אבא פרמנידס" הוא אביר השלישי הנמנע; ובכל זאת הפרדוקסליות של העמדה הפרמינידית נבנית מתוך נק' מוצא טאוטולוגית, וגם זה רק כשמגיעים מעבר למסקנותיו, של שלילת שינוי, תנועה וריבוי, אל המפגש עם אי ההינתנות להכחשה של הניסיון החושי, של עולם התופעות כפי שהוא מתגלה מדרך החקר שהאלה שוללת. האלה גם מזהירה מפני כך שהיא "הרגל גרוע" – מושג מעניין מאוד, שלא התעמקתי בו, ואפילו טשטשתי אותו קצת כשמדי פעם התייחסתי אליה כדרך "טבעית לנו" (יהיה מעניין לחזור לזה כשנפגיש רציונליסטים עם שאלות אתיות...). היה לי קשה להעביר את הנקודה של פרמנידס בדומה לקשיים שנתקלתי בהם כשקראנו את טיעון החלום של דקארט; אולי זה קושי מסוים להעביר מי הוא פילוסוף או בכל אופן איך אני מזהה פילוסופיות באינדיווידואל; איך להבין את מי "שחי את החיים" (הוא לא היה ממליץ למשל להירגע בלב כביש סואן כי תנועה בלאו הכי איננה מן האפשר) אבל מחויב "ללכת עד הסוף" עם הלוגוס בחקר הממשות, ומתוך קשיבות למחשבותיו ולמילותיו שלו עצמו מוכן לעבור מעבר לעולם התופעות ולשערי היום והלילה ולחיי היומיום. למרבה המזל זאת נקודה שתשוב ותעלה. בהשפעת ראסל הצעתי שאולי כדאי להוציא מפרמנידס תשומת לב לעוד שכבה שמתפרדת בחקר הפילוסופי של העולם: חוץ מהתופעות והממשות שבבסיסן יש גם את המחשבה שלנו ואת השפה שלנו שדורשות שימוש מושכל, מודע וזהיר, ואפילו מונחים כמו חלל וזמן לא יכולים להילקח כמובנים מאליהם במסגרתו. משהתקשיתי להגן על פרמנידס פנינו אל שלושה פרדוקסים של זנון, שניסה כמובן לעשות את אותו הדבר. קראנו ניסוחים של אריסטו לפרדוקסים ב"פיזיקה" שלו, קשקשתי קצת על הלוח וכך דיברנו על פרדוקס הדיכוטומיה ופרדוקס אכילס והצב, שמבוססים על ההנחה שהחלל והזמן ניתנים לחלוקה אינסופית ומראים שתנועה היא לא אפשרית, ועל פרדוקס החץ, שמבוסס על ההנחה שהחלל לא ניתן לחלוקה אינסופית וגם הוא מראה שתנועה היא לא אפשרית. נתנו את הדעת על החוזק של הטיעונים האלה שנלקחים יחד, בפרט כשהם נלקחים ביחד עם ההנחה שחוק השלישי הנמנע הוא נכון (כי אז שלושת הפרדוקסים מכסים את כל המקרים האפשריים ומראים, כביכול, שבכל מקרה תנועה איננה מן האפשר). גם התחלנו קצת לדבר על תגובות אפשריות לפרדוקסים שבשונה מהפרדוקסים של זנון הם לא פתירים, או בכל אופן לא פתירים באותו מובן שהפרדוקסים של זנון הם פתירים: על ידי ויתור על הנחה שגויה שמבטלת את כוחו של הטיעון או על ידי כינון שפה מתמטית שבאמצעות מושגים כמו אינסוף, גבול ורצף יכולה לחמוק מתוצאות פרדוקסליות שנוגדות את עולם התופעות. נמשיך את הקו הזה כשנדון בתגובות אפשריות לסיפור על הספינה של תסאוס.
בשיעור פילוסופיה תמר דיברה על פרדוקס הדיכוטומיה של זנון, ואני נזכרתי פתאום בקטע הקצר של קפקא, ״הכפר הסמוך״. ״סבי היה אומר: החיים קצרים להפליא…״. אז בשיעור ספרות קראנו אותו יחד, ואני ניסיתי להראות שהנה דוגמה לאופן שבו רעיון פילוסופי ננטע בלב סופר, קיבל לבוש מסוים וצורה, ובמקרה של קפקא ממש הופיע כרעיון מרכזי ביצירה שלו, אי האפשריות של כל הוצאה לפועל, של מימוש מכל סוג. בשיעורים הקרובים אני מקווה לחזור לנקודה הזאת עם כמה דוגמאות נוספות של קפקא.
אחרי זה חזרנו לתכנית המקורית, המשך המקהלות בטרגדיה. הרבה תכננתי אבל מעט הספקתי, ובכל זאת קראנו כמה דוגמאות. הראשונה, הפרודוס של ״אגממנון״. מקהלה מכובדת של זקני ארגוס, שגם מספקים מצב דרמטי של מתח וחרדה וגם נותנים הקשר מיתי-מוסרי למעשים שמרחפים מעל הדמויות, על ידי הנכחה ברזולוציה מאוד גבוהה את הקרבת איפיגניה לטובת היציאה למלחמת טרויה. לעומתם, זקנים שמושלים ברוחם, קראנו גם קטע מהפרודוס של ״שבעה נגד תבי״ שבו מקהלת נשים מבועתת לא יכולה להביא הקשר מיתי באופן סדור, כי היא יותר מדי טרודה במצור שמתהדק סביב העיר תבי, בצרחות ובקריאות לאלים שיושיעו. בתכנית המקורית רציתי להגיע גם למקהלת ״אדיפוס המלך״ שמעלה לבמה מגפה שלא שונה מזאת שאזרחי אתונה סבלו ממנה חמש שנים לפני שההצגה הוצגה. אבל לא הספקתי. בדקות שנשארו מהשיעור שמענו קצת על הקונפליקטים שהתלמידות התחילו לנסח בצורה של אגון, ובכמה רעיונות או מחסור ברעיונות לגבי המקהלות שמלוות אותם.
כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל
(יעל) בחלק הראשון של המפגש המשכנו בקריאת המחזה "מקבת" עד סוף המערכה הראשונה. דיברנו על ההיצד (סולילוקווי) ככלי תיאטרלי, ועל החיבור שלו למשחקי ההסתרה והגילוי במחזה. התעכבנו במיוחד על הסולילוקווי שבו מקבת מתלבט אם לרצוח את דנקן, וביקשתי מהתלמידים לכתוב במחברת את הטיעונים שהוא מעלה בו נגד הרצח. נפתח בזה את המפגש הבא. וגם, הכרנו לראשונה את דמותה של ליידי מקבת ואת מושגי הנשיות והגבריות הפרדוקסליים שהיא מחזיקה בהם (מצד אחד) ומגלמת (מצד שני). מחכה להמשך.
(נוריאל) לאחר השיעור של יעל על מקבת' ועבורי, במיוחד התמונה השביעית הנהדרת המעלה התחבטויות לגבי מוסריות וחובות אנושיות בסיסיות, אנחנו התחלנו עם הפילוסוף הראשון של החטיבה השנייה "מי לחיים ומי למוות", עמנואל קאנט ותורת החובות והקריאה בהנחת היסוד למטפיזיקה של המידות. אך לפני כן, הכנתי את הכיתה לכך שאנו "עולים רמה" ויש חשיבות לנוכחות רציפה והטמעה עם הזמן רעיונות מופשטים.
אם כן, התחלנו בקריאה בפרק א' וקביעתו של קאנט לגבי הרצון הטוב, שהוא-הוא הטוב היחיד האפשרי. אך ניסינו להבין מה רצון בעצמו מניח בבסיסו? דרך ציטוט של ויקטור פרנקל מ"הרופא והנפש" על היבדלותו של האדם מבעלי החיים בכך שיש לו חירות, לא רק ממשהו, אלא גם למשהו. הבנו שרצון חייב להניח חופש/חירות. רגע, למה חייבים להניח חירות? אחת התלמידות עלתה על זה יפה מאוד, חירות היא היחידה שמטילה עלינו אחריות למעשינו, ובלי אחריות אין מוסר או תחום שעוסק בו.
לאחר מכן, התקדמנו לצד השני, רצון טוב אומר למעשה כוונה, וכוונה היא הנותנת ערך מוסרי לפעולה. הכיתה הקשתה, איך אפשר להתעלם מהתוצאות? ההתנגדות הייתה רבה, אנחנו נהניתי לומר שוב ושוב "שלאט לאט נבין" אין תשובות כאן ועכשיו. ברור שקאנט לא מתעלם מתוצאות ותועלת, רק שזה לא רלוונטי לקריטריון האם מעשה הוא מוסרי או לא. מעבר לכך, כוונה היא התנאי ההכרחי, ואילו הפעולה היא רק התנאי המספיק.
למה כוונה היא המכריעה? הבאנו דוגמאות להמחשה, אמון בין בני אדם (למשל מישהו לא קורא יומן של אחר רק בגלל הפחד, אבל היה קורא אם היה יכול, איזה אמון אפשר לתת בו?), ולתת כסף לעניים רק כדי להשוויץ או לשווק את עצמך.
המבנה של חירות-רצון טוב-כוונה מביא לנו את עיקרון האוטונומיה. הסברנו מהי אוטונומיה וכמה קאנט היה חדשני בכך (כמו לגבי הרבה דברים ששגורים בפינו ובתרבות שלנו כמובנים מאליהם), איך נולד הצורך בחתימה על הסכמה רפואית? השימוש בעיקרון האוטונומיה בטיעון בעד הפלות? הפרדוקס הליברלי ביחס להפלות (לחץ חברתי להפיל למרות שהאישה מגיעה עם הטענה שהיא רוצה להפיל, איך האוטונומיה מתקיימת כאן ואיך בוחנים האם היא מתקיימת כאן?), וכך הלאה.
נו-נו, היה קצב לא רע בכלל, וגם בסוף אמרתי שלא היה כזה קשה, כולן הנהנו לאישור. מצוין. אז עד לחפירה הבאה.
כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד
את שני השיעורים שלפנינו חילקתי לשלושה חלקים:
הראשון, בדיקת מצב הכתיבה והשלב של עבודות החקר. כפי ששיערתי, לאחר מיקוד השאלה וכתיבת תמצית הנושא עליו כתבו והגישו, הםן טרם התפנו לכתיבה עצמה. מאיה, קרן ואורלי שכותבות עבודת גמר החליטו שלא לכתוב גם עבודת חקר. שוהם לעומתן רוצה להגיש גם חקר בנוסף לגמר. הזכרתי את הדדליין שהולך ומתקרב כלחץ מתון ובתקווה שיהיה אפקטיבי.
השני, בניית תוכנית ללמידה משותפת כהכנה לקראת המתכונת והבגרות. העלינו בכתב על הלוח את הנושאים שלמדנו מכיתה יוד. הם התחלקו לזוגות וכל זוג בחר מהרשימה שעל הלוח את הנושאים שהוא רוצה ללמד אותנו. את הרעיון הזה קיבלתי מיעל אייזנברג באחת מפגישות צוות המורים, ולאחר טבילת האש הנהדרת של התלמידים (בעקבות משימה בספרות שאור נתנה להם) השתכנעתי שכך יאה ואף נאה לעשות. הם העלו חששות אך הטיעון המרכזי שלי נגד החשש היה "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד", וטוב היות האדם אקטיבי. הם הנהנו "טוב בסדר", ועשינו רשימה מפורטת.
החלק השלישי התחיל בהצהרה שאני הולך לשתול בתודעתם המלצה לקריאת ספר שיש בו קטע שנחשב לאחת מפסגות הספרות העולמית. המוטיבציה הזו הגיעה בעקבות נושא האושר שעסקנו בו בשיעורים האחרונים ומכיוון שהקטע עוסק בהגיגים פילוסופיים על היחס בין חירות לאושר. הספר המדובר הוא "האחים קרמאזוב" לדוסטויבסקי, והקטע נקרא "האינקוויזיטור הגדול". סיפרתי להם בתמצית על הספר ועל ההקשר של הפרק שעניין אותם מאוד, והם הוסיפו מחשבות משלהם על היחס הזה. עברנו לחלק המרכזי: קריאת סיפור העונה לשם "דג" מאת אלי פיטקובסקי (מרצה לפילוסופיה בתל חי שפרסם בהוצאת פרדס סיפורים קצרים, ספר חכם מתוחכם ויפה שמזכיר את הסגנון של יואל הופמן). הסיפורים בספר מחולקים לשערים, ובכל שער יש בין סיפור קצר אחד לארבעה סיפורים קצרים שמסופרים במקביל, ולצדם איורים שהכותב מפנה אליהם כל פעם מפרספקטיבה אחרת של הסיפור, כך שבהקשרים שונים של הסיפור אנו רואים את האיור בזווית חדשה ובאור חדש בדומה לאשליית הברווז-ארנב של ויטגנשטיין. שמות הסיפורים הם מספרים, והמספר מדלג בין סיפור מספר אחד לסיפור מספר שתיים וכן הלאה. שאלתי את התלמידים איך הם מעדיפים לקרוא את השער הזה העונה לשם "דג": האם כשני סיפורים או שניענה לדרישת הצורה האמנותית ונדלג בין הסיפורים? הם טענו כמעט פה אחד – אור הייתה אומרת שחייב להיענות לצורה שהיא חלק מהתוכן והממד האסתטי של היצירה, וכך היה. לאחר הקריאה חלקם טענו שזה בלבל אותם והיה קשה להם לעקוב, ואחרים טענו שזה מעניין לדלג בין שני הסיפורים שכן יש ביניהם קשר תמטי, ומה שקורה בסיפור האחד משפיע בחלקו על הסיפור השני. לאחר מכן ביקשתי שיקראו בעצמם רק את סיפור אחד ואחר כך יעברו לסיפור השני, ושיתכוננו למשימת הכתיבה: לבחור סוגייה פילוסופית שעולה מאחד הסיפורים ולכתוב עליה בזיקה לסיפור. נושא פילוסופי ברור שעלה מהסיפור הראשון קשור לאפיסטמולוגיה וכיצד "מתגברת התודעה על חריגה מעולם הברואים". מעניין יהיה לראות על מה הםן בחרו לכתוב.
Comments