כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות
בחצי הראשון של השיעור סיימנו (איתי, עדי) לקרוא את הקטעים שבחרתי מתוך ״המלט״. אני מרגישה שבסך הכל זה היה ניסיון מוצלח. התברר לי שהקבוצה הזאת קוראת בקלות - גם הקריאה בקול וגם עצם העבודה עם הטקסט ופענוחו ברמה הבסיסית. גם אם יש פערים מסוימים כפי שסביר שיהיו, התרשמתי שהם לא גדולים, שאין אף אחת שמאוד מתקשה בקריאה, ובאמת, ההתעכבות על טקסט אחד, ארוך ולא קליל, יכולת הריכוז, הקשב - כל אלו היו משמחים מאוד ומזמינים להעמיק. זה אפשר לדיון לשלוח זרועות לכל מיני כיוונים שבהמשך יוגשו באופן מתודי יותר: נקודות מבט, ארספואטיקה או ״תיאטרון בתוך תיאטרון״, וההנחה ששקספיר מציג ושאשמח שתלווה אותנו, לפיה התיאטרון, ובהרחבה הספרות והאמנות, יכולים להיות כלי לחקר האמת. כלי כלשהו, אמת כלשהי.
אחרי ההפסקה נפרדנו (איתי, תמר) גם מדקארט – לבינתיים. חזרנו בין השאר אל שני אובייקטים שהעסיקו אותנו: הספק המתודי של דקארט והספק הכיתתי בדקארט. הקדשנו זמן לדיון בעיקרון החסד, ועל כך שאין סיכוי להבין משהו אלא אם נניח שיש בו היגיון; גם במובן מסוים אין טעם. מתוך כך הצעתי תובנה לגבי האופן שבו אנחנו מגיבות.ים לשותפינו לכיתה וכן לגבי האופן בו אנחנו קוראות.ים טקסטים: בזהירות ותוך ניסיון כן לחלץ מתוך האופן בו הדברים נאמרו – אבל גם מבעד לו – משהו שהדברים האלה אומרים. התחברנו חזרה אל מושגים שהעסיקו אותנו רבות ובפרט מובנים שונים של דיאלקטיקה. שמחתי לראות שהתלמידות.ים השתכנעו סוף סוף ששווה לצאת מהנחה שדקארט לא סותר את עצמו (לפחות לא באופן מפורש ומטופש). קראנו את התשובה של דקארט על תארי הנפש של אריסטו והשתמשתי בה כדי לדבר קצת על ההבדל בין הגישה של דקארט לשאלות של מהות לבין זאת שעליה הוא מגיב. אחר כך חשבנו על ההבדלים בין מהותה של ברך למהותו של אדם, ועל הגישה באמצעותה ננסה לברר את השאלות הללו (וטיפה על איך אריסטו היה עונה על שאלות מהסוגים האלה). בתחילת הדיון הקדשנו עוד זמן להתבוננות במאפיין מבני של הקוגיטו ובמעבר מהנחה אפיסטמית למסקנה אונטולוגית, ובהמשך לכך סיימנו בהתבוננות על עצם זה שדקארט מקדיש זמן לביאור של "אני" ספציפי כשם שהוא כללי, ושל טענה שהוא מחזיק אותה כוודאית אבל לא ממהר להניח שהוא מבין אותה. תהינו אם אפשר לדעת מבלי להבין. תוך כך זימננו ללא שם את לחש הלוגיקה מודוס פוננס ויצקתי לתוכו קצת נונסנס על זחלצים והברלות, כדי לעזור לנו להתרשם מהאפשרות של מעין אמת לא ספציפית, או הבנה שמשהו הוא אמת ללא הבנה של אותו המשהו שהוא אמת.
כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל
נוריאל – אז איך היה המפגש השביעי בחודש דצמבר 2024? "בסדר". למה רק בסדר? כי, ושזאוס יעזור לי, אנחנו כיתה של חופרות וחופרים (והראשון בין שווים ש"חוטא" בכך הוא אני). התחלנו את אתיקה של אריסטו. פתחתי עם קצת רקע על אריסטו וכתיבתו הישירה והשכל הישר אך האנליטי המאפיין אותו. התחתי את סעיף א' של פרק א', וזהו, נתקענו שם כמעט שלושת רבע מהשיעור! אמת, זה סעיף מהמם מבחינת דחיסות וכמות הטענות (שלוש מרכזיות). ופה נכנסנו לניסיון להבין מהי תכלית, מה זה טוב, למה כל אומנות ותחום שואפים לטוב, האם טוב זה תכלית, מה זו תכלית ראשית ומה זו תכלית משנית; השתמשתי בשלל ניסוחים, דיונים, ויכוחים, בדיחות, הדגמות, סכמות, ציורים (המילה ציור מחמיאה מאוד למה שציירתי). כן, זה עבד בסוף, וחשוב שהשתתנו חלק חשוב מהנחות היסוד לאתיקה של אריסטו, אבל בכל זאת...
ואז, כרגיל (ואת זה אני אוהב מאוד), ירדנו מהמסילה, למה? ולמה? זוהר ביקשה הוכחה לגבי תכלית ושהכול שואפים לטוב, שאלתי למה היא מתכוונת בהוכחה? הרי אין משהו לתפוס פיזית ולבחון אמפירית, אז הוא דייקה את עצמה (עם קצת דיבוב ממני), הוכחה לוגית "כמו שהוכחת לנו שאין אושר". וואיי-וואיי, ALL HELL BROKE LOOSE. נוי נזכרה איך הצגתי את זה ואני לא זכרתי שהצגתי כך, התלמידות החדשות לא הבינו מה קורה, והסתבר לי שהרבה מן הכיתה ממש השתכנעו בטענה שהצגתי בשנה שעברה. של מי הטענה? של שופנהאואר. אז למען התלמידות החדשות הצגתי שוב את הטיעון והפעם גם ביקשתי לטעון ששופנהאואר טועה, לפחות חלקית. יש אושר או חוויות שעונות להגדרה של אושר, וזה בהחלט היה מעניין ואפילו נוגע ללב.
אני אוהב ללמד בכיתה שלנו.
יעל - בחלק השני של המפגש אתמול פתחנו פרק לימוד חדש בנושא עסקאות עם השטן. התחלנו ממה שניתן לחשוב עליו כעסקה ראשונה מסוגה - סיפור עץ הדעת בבראשית ג. ניסינו לקרוא את הפרק עם המסגרת הנרטיבית הזו ולמשמע אותו כעסקה: מי הם הצדדים, מהן תחבולות הפיתוי, מה המחיר, מה הרווח. ניסינו גם לקשר את הפרק למשפט סוקרטס, לדעת ולהשחתה שהוא הציע לעם האתונאי.
צפינו בקליפ של "שירו של קא" מתוך ספר הג'ונגל ודיברנו על הפרשנות הלא ממש הוגנת שמוצעת בו לנחש הקדמוני, דרך ההיפוך בין פקיחת עיניים והיפנוזה. איתי למשל נזכר בשורות הפתיחה של נאום סוקרטס, כשהוא מספר כיצד מאשימיו הורו לקהל להיזהר מפני כישוריו הרטוריים המכשפים, ומתמודד עם האשמתו בסופיזם.
אחר כך קראנו את מחזור "הגיהנום המאושר" של לאה גולדברג, והתחלנו בכמה דקות שבהן כל תלמיד.ה כתבה לעצמה מה גולדברג חושבת על העסקה. הפרשנויות היו שונות ואף מנוגדות, והכתיבה עזרה קצת למתן את סחף הדיון ולארגן את הטענות.
בסוף השארתי רבע שעה לעבודה על תרגיל שנתנו לסיכום המחצית, שמורכב מחלק עיוני (ביקורת עקרונותיו של סוקרטס) וחלק יצירתי (כתיבת נאום הגנה מפי דמות ספרותית).
כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד
אור - את השיעור אתמול פתחתי בהזמנה להצטרף לקלאסרום שפתחתי ושיאסוף מעתה את החיבורים שכותבות התלמידות משבוע לשבוע. בהקשר הזה דיברנו שוב, עם מבט אל איזר וביקורת תגובת הקורא, על מה זה אומר להשתתף בבניית משמעות ואיפה מצוי הידע, ובהקשר הזה גם על למידה אקטיבית וקריאה אקטיבית. כך על כל פנים ניסיתי לשווק להן את תיבת ההגשה החגיגית ואת תביעת הכתיבה המתמשכת.
בצד זאת אמרתי גם שנדמה שהבשילה העת לעבודת כתיבה עם נשימה ארוכה יותר, שלקראתה פנה השיעור.
סיפרתי לתלמידות שהייתי חסרת שקט בשבוע האחרון מאז הדחייה הגדולה שהפנו אל החזרה המטרטרת ב"נמל התעופה בן גוריון", ושהתנועה האינטואיטיבית שלי הייתה להסיט במהרה את השיעור הקרוב לנושא רחוק ככל הניתן. אבל ההחלטה הראשונה הזו מרטה את עצביי מיום ליום והחלטתי לבסוף -- שוב פעם -- להישאר בתוך חזרות מילוליות בשירה, אדרבה, נקדיש לזה את השיעורים הקרובים. נתקלתי שוב בדחייה רועשת (וחורקנית!) מאוד. אורלי הגדילה לעשות ופצחה בהקראה מטרטרת, שוב, של השיר הנורא של שבתאי, ודאגה להבהיר גם לתלמידות שלא נכחו בשיעור שעבר מה רעה החזרה הזו (רק לאחר השיעור ניגש אחד התלמידים שלא נכח בשיעור שהיה וקרא את השיר בבית, ולחש לי בסוד שדווקא אהב הכי הרבה את נמל התעופה הזה, ושהחזרה שם קרתה לו בבטן).
ובכל זאת וחרף ההתנגדות העיקשת אמרתי נמשיך עם חזרות בשירה: ילדה מאושרת מאוד של הרכבי, ובחזרה לחלקן בקריאה הפעילה: ביקשתי שבזמן ההקראה יכתבו לעצמן בצד השיר שאלות. רק שאלות -- שאלות שהשיר שואל, שאלות שאתן שואלות את השיר, שאלות הבנה, שאלות סקרניות, שאלות מכל סוג ורק שאלות. שאלתי מי תקרא את השיר, וראי קרא ומיד אחריו ביקשתי עוד קריאה לשיר, ואליה קראה קריאה נוספת ברצף. אחר כך העלו התלמידות בזו אחר זו את השאלות שלהן ורק אז סביב מדורת השאלות כבתה סוף סוף ההתנגדות הרעשנית מקודם. מדי פעם הייתה איזו גלישה אל הערה שדחיתי מיד: רק שאלות! מדי פעם טענה התחפשה לשאלה וחיפשנו בה את המדרגה הקודמת למסקנה. רק לפתוח, לא לסגור.
ובאמת עלו הרבה שאלות טובות מאוד, ושאלות עוררו עוד שאלות, והוספתי עוד כמה שאלות משלי ואת השאלות כולן החזרתי להן בקלאסרום והן הופתעו מאוד לראות כמה הרבה שאלות עלו. מה תפקיד האזכורים התנ"כיים?
איך האם יודעת שהילדה כן בכתה, אך לא מול אחרים? למה לב זהב פירושו "קלה לשינויים"? אם זו ההתחלה – מה הסוף? מי הם "אנחנו"? למה חלקים מהשיר באים בסוגריים? למה דווקא הם? מה המשמעות של "טוב, אז לא"? על מה הוא עונה? מי מדברת ואל מי היא מדברת?
האם זה דיאלוג שאנחנו שומעים רק צד אחד בו? האם היא היתה ילדה מאושרת? מהי ילדות מאושרת? מה מסמלת החזרה על "מאושרת"? את מה היא מבטלת? "כמו שאני אומרת" – האם זה אומר שאחרים אומרים משהו אחר? מאיפה זה נובע, מול מה זה עומד? האם זו מציאות קונקרטית או דמיונית? מי מדברת? האם זו אותה דוברת? האם היא משתנה? האם אנחנו מאמינים לה? אלו רק מעט(!) מהשאלות שעלו.
אמרתי להן שהשאלות האלו הן הידע שצברנו כקבוצה, ושאיתן בלבד הן יצאו עכשיו לעבודה בזוגות -- ארבעה צמדים.
לכל זוג חיכתה בקלאסרום משימה אישית משלו. כל צמד קיבל מושג, מפתח מסוים לקריאה בשיר, וכל צמד התבקש ללמוד את המושג ולברר מה הוא יכול לפתוח באמצעותו: חזרות, סיטואציה תקשורתית, אירוניה ואינטרטקסטואליות. לאחר הלמידה כל זוג ילמד את הקבוצה את שלמד. הזוגות התפזרו בבניין ועברתי ביניהן להתייעצויות, התלבטויות והבהרות, והן עבדן בשקדנות מפתיעה ומפליאה שזלגה רבע שעה אל תוך ההפסקה, ורק כשהבטחתי שיקבלו זמן נוסף בשיעור הבא נחה דעתן לצאת לחופשי (ואז הן נאספו שוב על דעת עצמן והעבירו את ההפסקה יחד כולן). במהלך השבוע אשיב לטיוטות שכתבו ובשבוע הבא ימשיכו במלאכה -- מצפה מאוד לפרקים הבאים!
אילן - השיעור השני הוקדש לעבודת החקר. כתבתי דף הנחיות ועברנו עליו ביחד. דיברנו על מטרת העבודה, כיצד בוחרים נושא ואיך מנסחים שאלת מחקר, בניית טיעון, ארגון העבודה, איסוף מקורות, סגנון הכתיבה, תאריך הגשה מוסכם על כולםן ודרישות טכניות. נדמה שזאת הייתה הכנה חשובה והכרחית לקראת הכתיבה בפועל בכיתה. יוצאים לדרך!
Comments