רגע מתוק וארוך של נורמליות לשמה חווינו אמש כולנו במפגש הפיזי הראשון, פנים אל פנים, אחרי 8 שמונה חודשים. פארק הסופרים הנפלא של ב"ש התמלא המולת רוח מפעימה :
מחזור ב' (יב')
היסטוריה (ד"ר ערן בוכלצב) - המשכנו ללמוד את רעיון הלאומיות והגישות השונות אליו. הכרנו את תפיסתו של ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון אודות ה"קהיליות מדומיינות" והשווינו אותה עם הגישות הקודמות שלמדנו.
כאמצעי המחשה עסקנו בסרט התיעודי החדש "בעקבות ארון הברית" שבוחן את היחס בין המחקר הארכיאולוגי לקריאה ביקורתית של המקרא. נושא זה שימש אותנו הן להתמודדות עם מקומו של המקרא בצמיחתן של תנועות לאומיות שונות, והן בהצגת משמעותו כטקסט מכונן קהילה.
ספרות (ד"ר מורן פרי) - אתמול נפגשנו פנים מול פנים לראשונה, מאז ימי תחילת הסגר, כלומר: מסוף השנה שעברה. אחרי חצאי החיבוקים וקריאות ההפתעה, נגשו התלמידות לקחת את המקראות וישבנו בצל אילן בפארק הסופרים.
המקראות החדשות היו פתוחות ופנלופה בדיוק ניאותה ללכת אחר האמנת הזקנה, להביט בפני אודיסאוס. זה היה בדיוק השלב בו הפיות נפתחו אט אט ואז ללא הרף ונראה שהלמידה הופכת פחות טבעית בנסיבות המפגש המחודש והרצון האמיתי הוא להתרגש, לשתף ולשוחח. ואכן, כך בדיוק התנהל המפגש; קריאה ושיחה, משפט והערה אישית. נקודת מבטה של האמנת, נקראה מתוך יחסי אימהות ובנות. תחושותיה ותגובותיה של פנלופה הושלכו על עולמן של התלמידות
וכך גם שתיקתה לנוכח אודיסאוס ויחסי המשפחה בתקופת הסגר ובכלל. לא דחקתי בבנות ללמוד הפעם. אודיסאוס המתין עד כה ויחכה עוד קצת. הרי סופו נכתב ודובר.
הגיע כעת זמנם של סיפורי התלמידות והשיבה המתחדשת לבית הספרותי שלנו, גם אם אינו במרחב אליו אנחנו רגילות.
פילוסופיה (יותם שטינבוק) – אתמול, לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, נפגשנו פנים אל פנים. כיוון שהאוני' עדיין סגורה בפנינו, נפגשנו בפארק הסופרים וישבנו בכיף על הדשא. אחרי ההלם הראשוני מהאופי התלת-ממדי שלנו התיישבנו והתחלנו בשיעור. בשביל קצת להתרענן שיחקנו משחק קלפים ולאחר מכן "נכנסנו לעניינים". התחלנו בהצגה של מבנה המבחן. לאחר מכן חזרנו על סיפור המשפט של סוקרטס וממנו "חילצנו" את העקרונות המוסריים שסוקרטס ניסח, עקרונות שהם חלק מתכנית הלימודים. ה"שיעור" היה קצר וענייני, אבל המפגש היה מרענן ומשמח. הלוואי שלאט לאט החיים יקבלו אופי יותר אנושי.
מחזור ג' (יא')
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - היה כיף גדול לראות את כולןם (שגדלו לא מעט מאז שהתראינו בפעם האחרונה) סוף סוף מחוץ לריבועי הזום, בגוף בשר ודם, אמנם אתגר הריכוז בפארק הסופרים אתמול לא היה קל לכולןם, אבל היה ניכר שהןם ציפו מאוד להיפגש. בשל האופי של המפגש לא המשכנו בסדר הרגיל של השיעורים, ועברנו להתחיל בלימוד של טקסט שעתיד למלא תפקיד חשוב בדברים שנלמד על סין בהמשך השנה - המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס (1848) - הן בהיותו בסיס מרכזי של המחשבה הקומוניסטית, והן כבסיס להבנת פרשנותו הייחודית של מאו דזה-דונג, שחרגה מן המחשבה המרקסיסטית המסורתית ומפרשנותה הלניניסטית.
למעשה הספקנו רק להתחיל את המניפסט. דנו בעיתוי ההיסטורי של פרסומו - המהפכה התעשייתית, עליית הלאומיות ובייחוד, הדבר הקשור לעניינינו - התרחבות רשתות הסחר הקולוניאליות ועוצמתן הכלכלית, וחדירתן האלימה והנצלנית אל שווקי מזרח אסיה, ובייחוד מלחמת האופיום שהתרחשה כתשע שנים קודם לפרסום המניפסט. דנו במתח שבין העמדה ההיסטורית הכוללת שמציגים מרקס ואנגלס הפותחת בהצגתה של ההיסטוריה העולמית כ"דברי ימים של מלחמת המעמדות" לבין התובנה המרכזית שלהם לגבי ייחודה של תקופתם, עם עלייתה של הבורגנות ויצירתו הראשונית של הניגוד הכולל, הדואלי, שבין בורגנות ופרולטריון כניגוד הבסיסי של מדכאים ומדוכאים.
המשכנו בתיאור של מרקס ואנגלס את מקומו של הסחר הקולוניאלי וחשיבותו בהיווצרותה של הבורגנות ובשינוי הכולל שערכה בדפוסי הייצור והצריכה העולמיים, ובקביעתם של מרקס ואנגלס כי למעשה הגוף הפוליטי של המדינה איננו אלא "ועד פועל המנהל את העניינים המשותפים לכלל המעמד הבורגני". את הקריאה של אתמול סיימנו באופן שבו המשיגו מרקס ואנגלס את עיקרה של הבורגנות בהמרת כלל היחסים החברתיים מיחסים "רבגוניים" שאפיינו את החברה הפאודלית ליחסים שמעתה לבשו צורה חדשה - המבוססת באופן מוחלט על שאלת הערך ועל הפיכתו של האדם, כוח ידיו ומחשבתו, לסחיר, שבהם נותר מקום לשיח חירויות המבוסס על חירות אחת ויחידה - "חירות-המסחר נטולת המצפון".
ספרות (ענבל המאירי) - סופסוף נפגשנו, אחרי שמונה חודשים שלא, ותוך כמה דקות הרגשנו כאילו לא עבר זמן, אותה קירבה משמחת, עם הרבה צחוק ורגישות ותשומת לב האחת לשנייה. התחלנו בתרגיל "5 דקות של 'אני" שבו כל אחת הביאה משהו שרצתה לשתף בו את הקבוצה.
אז היו לנו: טאיצ'י, כתב הגנה על אנימה (כי הרוב לא אוהבות דמויות מצוירות), חלום צבעוני שמתרחש בעיר אפורה, זיכרונות שהתעוררו בעקבות הליכה פתאומית במחוזות רחוקים של ילדות, מדיטציה, רשמים מספר מפחיד והספד משותף על היעלמו של מקום מפגש אהוב. אחר כך קראנו כמה פרגמנטים של קפקא והתחקינו אחר המהלך של כל אחד מהם: איך דבר שלא שמנו לב אליו מתגלה פתאום ומעורר פחד אבל מתברר כמשהו טוב (בדירתי יש דלת), איך המוכר והמובן מאליו הופך לזר (זו הייתה אסיפה פוליטית) ואיך הדבר שמפריע לך הופך לדבר שאתה מפריע לו (מה מפריע לך?).
הפרגמנטים עוררו אסוציאציות אישיות, תהיות על המובן מאליו של כל אחת וגם תשומת לב לפיתולי השפה. התחלנו לדבר גם על משפט בודד מעמוד ביומן מסע שכתב קפקא: "הצופים קופאים, כאשר הרכבת חולפת". הדרמה הייתה ברורה כמעט מיד, הרכבת המהירה שמשתקת את הגוף, את העומדים בתחנה או בסמוך למסילה הנאלמים דום אל מול המכונה (חוויה שהייתה מוחשית לכולן), אבל אז נהיה קצת קר ומאוחר אז עצרנו פה ועם שאלה למחשבה לפעם הבאה - מה במשפט הזה גם יכול ללמד על עמדה אחרת שהיא לא שיתוק אלא אפילו ההפך ממנו.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - מפגש שני באוויר הפתוח, והפעם עם כל כיתות בית החינוך והמורים וסיגל וליאור. חגיגה נפלאה! פארק הסופרים והרבה ספרים. התלמידים מבקשים להתרחק למקום שנפגשנו בו בפעם הקודמת. צועדים למקום, יוצרים מעגל באותה פיסת דשא כדי לשחזר את השמחה של המפגש הקודם. "שמתם לב למהלך הפסיכולוגי של הרצון שלכםן לחבר זיכרון של חוויה למקום פיזי?". ברור, רוצים שוב. יאללה מתחילים.
כמנהגנו פתיחה חופשית, והפעם זה מתבקש – שיר של נתן זך: "אהבה של שני אנשים". איך הוא מצליח לכתוב על אהבה עם המון רגש מבלי ליפול לרגשנות? אמנות. אני מחלק דפים, ונשמעות קריאות התרגשות "דפים ממשיים, איזה כיף הרחש של הדפים האמיתיים, לא קובץ ולא לינק".אחר כך עברנו לקרוא קטע שמתאר "כל פילוסוף אמיתי" לפי ניטשה, ואת הדחפים היריבים בתוכו: מצד אחד שאיפה אל חיים נשלטים על ידי המחשבה, נקיים מדעות קדומות ומכוונים אל ספקות תבוניים, ומצד שני (באופן פרדוקסלי ובו זמנית) שאיפה לסוג מסוים של אינטואיציה מיסטית, חוויה שתעורר משהו כמו קפיצת אמונה. חתמנו את החלק הלימודי על ניטשה עם עבודת בית להגשה. את החלק האחרון של המפגש הקדשנו למאמרו של ריצ'רד טיילור "אלוהים". התחלנו לקרוא יחד את המאמר, וכולנו נסיים אותו בבית – לקראת דיון במפגש הבא.
ד' (י')
ספרות (עידו פלד) - היה מרגש וכיף. אף אחת מהבנות לא נראית כמו שהיא נראית בזום -- ממש הייתי צריך לנחש כדי להתאים שמות לפרצופים. חלקן כבר מכירות אחת את השנייה וחלקן לא מחזור מכירות אף אחת. אחרי שהתאספנו בטפטופים עשינו חזרה בע"פ על "אבא אני כובשת", ואז הסתבר שרבות מהן כבר ממש זוכרות את השיר בע"פ -- אז ביקשתי מכמה מהן להעביר אותו לנו בעצמן (אחת אומרת שורה בע"פ וכולם חוזרים אחריה...), ומסתבר שהן גם זוכרות את "כל הנהרות" של ישורון בע"פ, אז שיחקנו גם איתו.
זה שהן לומדות באמת את השירים בע"פ מחייב גם אותי ללמוד עוד שיר בע"פ כדי להעביר להן...אח"כ ביקשתי מהן לכתוב מהזיכרון את "אבא אני כובשת" ואז בפעם הראשונה דיברנו על התוכן של השיר, בעיקר בעקבות עבודת גמר על דמות האב אצל וולך שכתבה ליזי וויינברג, תלמידת 'דרך רוח' מבית חינוך תל אביב בשנה שעברה. זאת גם הייתה הזדמנות לספר להם קצת (ממש רק קצת) על עבודות גמר ומה זה אומר.
אז חילקתי להן את המקראות וביקשתי שיבחרו יצירות שמושכות את תשומת לבן, מה שאיפשר לנו לדבר קצת על איזה מין דברים נעשה השנה. אחרי ההפסקה כבר החשיך, וכשחזרנו דיברנו על "נמוך קרוב לרצפה".
התחלנו מהשוואה קצרה בין היחסים בין הבת לאב בסיפור של הנדל ובשיר של וולך. כשכבר ממש החשיך ונהיה קר חילקתי אותן לקבוצות של 3, וכל קבוצה היתה צריכה לחפש ולסמן בסיפור כמה שיותר אלמנטים שקשורים לאחד המאפיינים הצורניים שדיברנו עליהם (חזרתיות, משחקי זמן, ודימויים מטורפים). הבנות עבדו עם פנסים ועזרו לבנות שעדיין לא מכירות את הסיפור בזמן שאני קצת התרחקתי. כשחזרנו כל קבוצה הציגה את כל מה שמצאה ודיברנו על מה הדברים האלה עושים בחוויית הקריאה. זה היה הרגע הכי יפה בשיעור, וחבל לי שלא התחלנו אותו מוקדם יותר כדי להקדיש לו יותר זמן. העבודה עם המקראות והפנסים גם הייתה יעילה -- הן הצליחו למצוא הרבה פריטים שלא חשבתי עליהן בעצמי והעלו מחשבות מעניינות מאוד -- וגם מרגשת, הייתה תחושה של איזו התגייסות להצליח לעשות את זה גם בתנאי שטח.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - אתמול נפגשנו לראשונה פנים מול פנים. מוזר להכיר אנשים בזום ואז לפגוש אותם, מוזר ומרענן. התחלנו בסבב בו כל אחד אמר את שמו, סיפר משהו על השם וסיפר מתי ואיך הוא נתקל בפילוסופיה לראשונה.
ההקדמה הזו בהחלט עזרה לאווירה להתגבש. חזרנו לדבר יל הסיפור ״המפנים עורפם להומלאס״. התלמידים והתלמידות שיחזרו את הסיפור לטובת החדשים ומשם חזרנו למאמצים לשחזר את התפיסה האתית העולה ממנו וזו אותה הוא מבקר.
חזרנו לנקודה הראויה לתשומת הלב- אותם אלה ההופכים עורפם להומלאס. מה הם עןשים בדיוק? האם הם מכירים בתלות האכזרית בין סבל הילדה (ההכרה בסבל הילדה!) לבין חדוות העיר? והאם הם מוצאים הכרה זו בלתי נסבלת?
תוך כדי הדיון נזכרתי בסרטון קצר של ורנר הרצוג שמצאתי מתקשר עם רגע הסיום בסיפור. רציתי לשמוע את דעתםן של התלמידים/ות: https://youtu.be/uBk9lLFWGcI
חזרנו לדבר על עולמנו, על כמה הוא דומה או לא להומלאס.
דיברנו על תועלתנות, על בעלי חיים ועל אי צדק בעולם. משם, עברנו לדבר על סוקרטס, על המשפט, על כך שאיש אינו יכול לפגוע בו. רצינו לקרוא אבל היה חשוך מדי ולא נוח והתחיל להיות קר אז הלכנו.
Kommentare