מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) - מפגש אחרון לפני פסח והערנות - לא בשמים. המשימה בשיעור היתה בסך הכול פשוטה: להמשיך לקרוא את ״פיתול כפול״. הנובלה מרתקת ונראה לי שרובן בכל זאת מאוד עוקבות אחרי ההתפתחות. כן התבאסנו קצת ממשפטים מסוימים, שלדעתנו קשורים לתרגום, שערפלו והקשו.
בסוף השיעור עלה נושא נחמד: ספוילרים. הם אמרו שזה לא פייר שאני כבר יודעת את הסוף ואם זה אומר שאני נזהרת לא לעשות ספוילרים. במקום להמשיך את הקריאה, בעשר הדקות האחרונות דיברנו על זה. לא רק על השאלה אם ספוילר הורס את הקריאה או לא, אלא גם על הפער שיש בין המורה לתלמידות כשלה יש כבר ידע מוקדם על היצירה. זה פתח אפשרות לדבר בכלל על היררכיה בתוך השיעור, על היתרונות של היררכיה כזאת אבל גם על החסרונות שלה, על מה מסמיך אותי כמורה לכוון קריאה, לשתול רמזים, להציע פרשנות, ומתי הסמכות הזאת עלולה גם לחבל. דיברנו גם על הגישות השונות שאפשר לנקוט בהן בשיעור ספרות, על היתרונות וגם החסרונות שבקריאה משותפת בכיתה לעומת קריאה ביחידות בבית, ושמחתי על ההזדמנות לשקף את העובדה שכל שיעור נשען על איזו בחירה של המורה, כלומר אפשרות אחת מני רבות לעבוד על יצירה. ניסיתי להציג בגלוי את הטעמים (מוצדקים או לא, מוצלחים או לא) לבחירות: מדוע ב״פיתול כפול״ ו״איש החול״, למשל, קראנו יחד ועצרנו לדיונים תוך כדי, איך זה קשור גם ליצירה עצמה ולמסגרת שלה, ומדוע ביצירות אחרות, ״ירח מלא ופרידה הקטנה״, למשל, השיעור התנהל אך ורק על ידם.
פילוסופיה (שי זילבר) - מהו ערך? מהי קדושה? מהי תפילה? מה ההבדל בין אמונה לשמה לבין אמונה שלא לשמה? את אלו ביקשנו להבין באמצעות ההבחנה הגורפת והדיכוטומית של ליבוביץ בין מדע, צרכים ומסקנות לבין ערכים, רצונות ובחירות. המושגים טיילנו לנו בין רעיונותיו לבין אקטואליה ופוליטיקה, באמצעותם הבנו את דרישתו להפרדת דת ממדינה ואת קריאתו למלחמת אזרחים. כחצי כיתה לא הגיעה ולכן הדיונים היו אינטימיים יותר, אך אחרי שהתפיסות הללו החליקו בגרון, הן היו קשות לעיכול החומרים היו קשים לעיכול, לא רק לדתיות שבכיתה, ולמרות שלקראת הסוף נראה לי שהתלמידות "איבדו את זה", משהו חלחל.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
פתחנו את השיעור הראשון בקריאת כמה סעיפים מהפרק שנקרא "גורל", גם הוא מתוך ספרו של טיילור, והתמקדנו בסעיף "סיפורו של אוסמו". חשבנו כי נושא זה ילהיב ויעיר את התלמידים, שהרי גורל מניח איזשהו פיקוח חיצוני על חיינו ומנתב אותם בדרך בלתי נמנעת – כל מה שקורה לנו היה חייב לקרות. אך משום מה, ואולי זה היה גורלו של השיעור, חזינו במבטים מזוגגים ובצחקוקים פה ושם. למרות זאת צללנו לסעיף "סיפורו של אוסמו". הסיפור הזה, שנכתב על ידי טיילור באמצע ניסיונו להסביר באופן פילוסופי מהו גורל, החל להפעיל אצלם את הדמיון ולהמחיש חוסר אונים או מנגד שלווה עמוקה של העמידה מול הגורל.
עצרנו לרגע להביט ביחסים שבין פילוסופיה לספרות. נדמה כי האופן שבו הפילוסופיה מתמקמת במרחב הספרות אינטואיטיבי לנו יותר. כבר יצא לנו לראות כיצד מושג פילוסופי או רעיון תיאורטי מוזמנים לשיחה וכתיבה על אודות טקסט ספרותי. אבל סיפורו של אוסמו זימן אפשרות לראות כיצד הפילוסופיה קוראת לספרות, לצורת הסיפור, כדי לחשוב ולכתוב את מושגיה שלה – שבתורם חוזרים ומתגלגלים לקריאת סיפור.
בעקבות רמת ההתלהבות של הדיון בשיעור הראשון חשנו שעלינו לעשות משהו אחר בשיעור השני ולנער את האנרגיות שהצטברו בדפנות הכיתה. התייעצנו עם רותם שיעצה לנו בחוכמה להפעיל אותם. "כולם החוצה אל הדשא". מה? למה? קר בחוץ, לא? "החוצה לדשא!". אור חיכתה לנו למטה וליוותה אותנו לחלקת דשא נעימה. היא הציבה באמצע קופסת קרטון שנשאה את הכותרת המאולתרת "תיבת הגורלות". ביקשנו מהתלמידות לקחת שני פתקים ולכתוב על אחד אירוע שמעמדו גורלי, ואירוע נוסף של גילוי הגורל. ערבבנו את הפתקים בתיבה וכל תלמידה שלפה לעצמה את גורלה ואת מעמד גילויו. ביקשנו מהתלמידות לכתוב סיפור על-פי סיפורו של אוסמו, כאשר הפתקים שהוגרלו יופיעו בו כנתון שיש לארוג את העלילה על צירו. תיבת הגורלות הצליחה לחלץ את הכיתה מהפיהוק הארוך שהפגינה בשיעור הראשון, וכולן התכנסו לכתיבת סיפורים. בסוף השיעור הקריאו התלמידות את תרגילי הכתיבה שלהן. החיבורים היו יפים יפים ומשעשעים מאוד. הם גם זימנו במה לסגירת חשבונות ועקיצות אוהבות, ויצרו הזדמנות לחברויות חדשות.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
(נוריאל) - בטיימינג לא רע, באנו לסיים היום את סדרת השיעורים על בודהיזם ופילוסופיית השחרור שלה ושל המזרח, בדיוק עם היציאה לחופשת הפסח. האם מותר לי לומר כבר על ההתחלה שהיה לי כיף? ושמסתבר שגם לכיתה?
הפעם הגענו כבר לפרקטיקה הבודהיסטית. לדרך 8 השלבים הנקראת דרך האמצע. עברנו שלב-שלב ותהינו מהו ולמה הכוונה בו; למשל מהו מאמץ נכון? או כוונה נכונה? או תשומת לב נכונה? מה ההבדל בין כל אלו? ראינו ש"דיבור נכון" זה למשל לא לשקר ולא לרכל, אז שאלנו את עצמנו מה הבעיה ברכילות ואיך היא בדיוק יוצרת סבל עבורנו ואחרים? לא סיפקתי תשובה לכיתה, וביקשתי מהם לתהות לבד. מפה לשם, הגענו לפסיכואנליזה, איך בדיוק? מישהו (אני), זרק לאוויר שמה שקורה בסשן הפסיכואנליטי הוא למעשה רכילות, אדם מספר על עצמו ו"אוכל את ראש" ולמעשה מרכל על עצמו, עד הפרטים הכי קטנים. מה יש לבודהיזם לומר על זה? מה זה אומר על יחסי מטפל-מטופל? האם המטפל באמת מקשיב? האם הוא חייב להקשיב? בשורה התחתונה, שלחתי את כולנו לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. זה יותר קצר ויותר יעיל כנראה.
עם השלב השמיני, "ריכוז נכון", ביקשתי לעשות תרגיל מדיטציה. לאחר הסבר קצר מה זה מדיטציה ומה המטרה בה וגם שהיא לא עובדת עבורי, ביקשתי מכולם לעצם עיניים ל2 דקות, ולהתרכז בלבד ביד ימין. אחרי דקת הכנה והסתגלות ומחיקת הצחקוקים מפנינו, התחלנו בתרגיל. הרשמים והדיווחים היו מעניינים: אחת חשבה על הכול חוץ מעל יד ימין, אחת חשבה האם היא יושבת בתנוחה הנכונה ומי מסתכל עליה, נוספת חשבה על לחשוב על יד ימין, עוד אחת הרגישה פיזית את היד ודמיינה את ההליך הפיזי המתרחש בה, אחר אמר שזה גרם לו להבין את הערך במדיטציה ושבא לו לנסות להמשיך וזה אולי גם מתאים לחייו האישיים, מישהי אחרת רטנה שתקתוק השעון באולם הטריד אותה לאורך כל 2 הדקות, אחרת כמעט נרדמה. לפני התרגיל היססתי שזה יהיה קצת קלישאתי ו"קרינג'י", אבל מסתבר שזה היה מוצלח.
הבנו את החלוקה לשני הזרמים העיקריים בבודהיזם שהאחד מדבר על מוכנות לשחרור והשני מדבר על האפשרות להיות משוחרר כבר בחיים האלו, ואיך זרם אחד מכנה בכינוי גנאי זרם אחר, והאירוניה בכך. דיברנו על כך שבכל אחד יש נפש בודהה ובכך הפוטנציאל להשתחרר, אבל לא כל אחד יממש פוטנציאל זה, וההבנה שגאולה, קרי שחרור אינה מובטחת בבודהיזם, גם אם הכול ייעשה נכון עד לרגע האחרון. לבסוף דיברנו על שני הפרדוקסים העיקריים בבודהיזם; פרדוקס ההיאחזות: הרצייה לא לרצות, ופרדוקס הבודהיסטווה: אם אין אני והכול וכולם אשליה, איך יש מעין חובה לעזור ולהפחית את סבלו של האחר, כלומר "אני" שלמעשה הוא אשליה?
זהו, אפשר לשחרר. אפשר לחזור למערב ולצעוד לעבר קאנט. אה, עדיין לא, יש גם שיעור על זן בודהיזם אחרי פסח.
(יעל) - אתמול אירחנו את תמר רות מהחוג לפילוסופיה באונ' ב"ג, שהעבירה בכיתה שיעור על שפת הפילוסופיה של המוסר. היא פתחה את השיעור עם שיר הגבריקא מתוך "מבעד למראה" - שכל מילותיו המומצאות היו כמובן זרות לתלמידינו ועם זאת הם הבינו ממנו המון. תמר הפנתה את תשומת לבנו להבנה הזאת - איך גם כאשר המילים עצמן חסרות מובן, התחביר שלהן קריא עבורנו, והשיר מצליח להיות אירוע תקשורתי.
משם המשיכה תמר למבט על שאלה פילוסופית - לא לדיון בשאלה פילוסופית ספציפית, אלא לשאלה איך אנחנו יודעים לגשת בכלל לשאלה פילוסופית, איפה נמצא הפשר שלה.
התלמידים התמסרו לשיעור, אירחו את תמר בנדיבות והסבו לנו גאווה.
תודה רבה לתמר!
אחרי הפסקה קצרה עשינו מיני שיעור ספרות שבו חזרנו לנושא של סיפורי בריאה. קראנו את מיתוס הבריאה ה"מלאכותי" שיצרה סופרת המד"ב אורסולה לה גווין בספרה "צד שמאל של החושך" עבור יושבי כוכב שבראה בדמיונה. הסיפור הזכיר במגוון דרכים מיתוסים שונים שעליהם קראנו בשבוע שעבר, ובהשראת השיעור של תמר ביקשתי מהתלמידים לנסות לזהות את התחביר, את ההיגיון הפנימי של הסיפורים שקראנו, ולהמציא סיפור בריאה משלהם שדובר באותה "שפה". התרגילים של מי שבחרו להקריא היו מלאי מעוף, ולא פחות משלוש תלמידות הצהירו שבכוונתן להמשיכם לכדי סיפור ואף רומן! נחיה ונראה.
Comments