1.
21 שבועות בבית החינוך בדרום. זה מה שהתרחש אמש בין כתלי הכיתות בבית יציב:
מחזור ב' (יב')
פילוסופיה (יותם שטיינבוק) – המשכנו בקריאת המניפסט הקומוניסטי עד תומו. הקריאה היתה מעניינת, ביקורתית ולוותה בדיונים היסטוריים ופילוסופיים על הטענות השונות שמופיעות בו.
אחרי שסיימנו את המניפסט, חיפשנו טקסט לקריאה לשעורים הבאים. כרגע אנחנו מתלבטים בין "מאמר לוגי פילוסופי" של ויטגנשטיין ובין מאמר כלשהו של אסכולת פרנקפורט. יש תחושה של חירות אינטלקטואלית אמיתית במפגשים, כשמתאפשר לנו לנוע בחופשיות מוחלטת מטקסט לטקסט, לקרוא, להעמיק ולדון. גם האופי של המפגשים השתנה - יותר נינוח ושיתופי ולא מחכים לאיזו בשורה שתגיע מהמורה אלא מחלקים את האחריות. אפילו התחלנו להביא כיבוד, ככה באופן ספונטני ובלי הכנה מוקדמת. כיף.
מחזור ג' (יא')
ספרות (ענבל המאירי) - המסע שלנו עם "אודיסאה" התחיל עם המחשבה על עצם זה שאנחנו מחזיקות ביד יצירה שנכתבה במאה ה-8 לפנה"ס ועם ההצהרה ש"הספרות האירופית מתחילה עם איליאדה ואודיסאה".
דיברנו על שירה בע"פ (ועל השירה כחוויה ציבורית ביוון וגם אצלנו) ועל הצורה החדשה של כתיבה שהגיעה לאחר תקופה אפלה שבמהלכה נשכחה אמנות הכתב. קראנו קטעים מ"וריאציות על הכתב" של רולאן בארת, שמדבר על הקשר בין הכתב לכלכלה, על הכתב כעניין מעמדי ועל המחיר שנדרש אי אז ביוון העתיקה כדי לקנות למשל טופס של ה"אנאידה" (24 דינרים. "שני דינר כלכלו חייל בלגיון [והללו השתכרו היטב, יחסית] עשרה ימים.
כסחורה כתובה, ערכה של האנאידה היה שווה לארבעה חודשי צום"). דיברנו על מה זה מיתולוגיה, על הניסיון שלה לאורך השנים לענות על שאלות שהעסיקו אנשים כמו איך נברא העולם, ועל מיתוס בריאת העולם במיתולוגיה היוונית. דיברנו גם על כוחם של מיתוסים, על מה אפשר ללמוד מהם, ועל השינוי בחקר המיתוסים שהחל מהמאה ה-19 - על פרויד שהבחין בין המודע והלא-מודע ואיך הלא מודע מהדהד במיתוסים (התעכבנו קצת על אדיפוס, התסביך, וכמובן - חידת הספינקס), ועל יונג שהרחיב את הלא מודע של פרויד שהיה אישי אל לא-מודע קולקטיבי, ועל מסע הגיבור שהוא מיתוס מרכזי בעיניו. המשכנו למאפיינים של גיבור ולמה אנחנו חוזרים לסיפורי גיבורים, ואז נכנסנו ל"אודיסאה" עצמה.
קראנו קטעים מכמה שירים כדי להכיר את תחבולת האריגה-פרימה של פנלופה ולגלות איך אוריקלאה זיהתה את אודיסאוס (וגם איך איים עליה שלא תגלה), ודיברנו גם על העולם הפטריאכלי שבו התרחש כל זה.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - היה רצון לדבר על ספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה". דיברנו על מערכות יחסים מורכבות וקשות שיכולות להתפתח בין הורים לילדיהם בזהירות המתבקשת, שהרי על כל נושא אפשר לדבר מכיוון של מידת הדין ו/או מידת הרחמים , וכן על ממד השיפוט מחוץ לסיטואציה . לאחר מכן קראנו את השיר של האקטיביסטית פאט פארקר Lady No t'Ain Lady My שהלכה לעולמה ב-1989 .
קראנו את המקור באנגלית וגם את התרגום שיצא בספר "איפה תהיו", מבחר שירים. עמדנו על ההפתעה בסוף השיר , ועל האינטרטקסטואליות המובלעת לשקספיר למשל. ובכן, קראנו את סונטה 130 לשקספיר באנגלית וגם שני תרגומים
שונים כדי לראות את הקשר בין השירים, והנה כי כן ראינו שגם שקספיר כותב על אהובתו שאולי לא עולה בקנה אחד עם אידיאל היופי של תקופתו ועדיין – "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה" )אלתרמן(. חזרנו למיל.
התפתח ויכוח סוער בשאלת ההנאות "הגבוהות" וההנאות "הנמוכות" מבחינת איכותן המוסרית. בנתאם מבחין בין הנאות במונחים של כמות )משך ההנאה ועוצמתה(, ואילו מיל מאמין כי להנאות הרוח, שמצריכות מחשבה, רגשות ודמיון, יש להעניק משקל רב יותר מהנאות הגוף והחושים. התלמידים מחו ואמרו שמיל הוא אליטיסט וסנוב. באווירה מתנשאת זו סיימנו. נסגור את נושא התועלתנות במפגש הבא ונמשיך במסענו הלאה להוגה הבא.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - אתמול היינו בהרכב חסר, אבל המשכנו לשמור על האור בכיתה דולק. עסקנו במלחמת סין-יפן השנייה או במלחמת ארבע עשרה השנים, כפי שמכונה החזית המזרח-אסייתית של מלחמת העולם השנייה בהיסטוריוגרפיה הסינית והטייוואנית.
פתחנו בדיון בשאלות של פריודיזציה ובאופן בו "עולמיותה" של מלחמת העולם השנייה משתקפת בשורה של פרספקטיבות מקומיות ובאינטרסים הפוליטיים של הכוחות שפעלו בחזיתות השונות שמספקות תמונות שונות של העולם שבו התרחשה המלחמה.
דנו בשלבים הראשונים של המלחמה, למן משבר מנצ'וריה ב-1931 וכיבושה על ידי יפן והמלחמה הבלתי מוכרזת של 1937, שבעקבותיה נכבשו הערים המרכזיות באזורי החוף הסינים והתחולל הטבח המזעזע בנאנג'ינג. המשכנו במדיניות שהוביל צ'יאנג קאי-שק של העתקת מרחב הפעולה הסיני לפנים סין ולבירה צ'ונג-צ'ינג ומאידך בבחירתו של ואנג ג'ינג-ויי, מי שהיה סגנו של סון יאט-סן, לעמוד בראש מדינת החסות הסינית בשטחי הכיבוש היפני. סיימנו בדיון במרחב הפעולה שאיפשרה המלחמה והקמתה של החזית המאוחדת כנגד הכיבוש היפני להתפתחותה של המפלגה הקומוניסטית בינאן ולהעמקת אחיזתה בקרב האיכרים.
סיימנו בקריאה של אחד מנאומיו של מאו שעסק במקומה של המפלגה הקומוניסטית במלחמה הלאומית ובניסיון לפתור את מה שנראה כסתירה בין מחויבותה האינטרנציונלית של המפלגה לפרקטיקת המאבק הלאומי כנגד האימפריאליזם היפני.
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) – נפגשנו אתמול אחרי ששבוע שעבר לא היה מפגש כי הייתי חולה. בהתחלה היה קצת מוזר להתמקם, להבין איך יושבים בכיתה (במעגל, בח', בשורות רגילות), כמה מרחק שומרים אחד מהשני, ובכלל, איך מדברים בחלל הזה.
התחלנו עם סבב שכל אחד אומר משהו שהוא שמח שחוזר ומשהו שמבאס אותו דווקא שחוזר (ואסור היה להגיד דברים שקשורים לבית ספר) - הרעיון של סבב הוא קצת מוזר בעיניי, זה מרגיש מלאכותי שלכל אחד יש תור להגיד את הדברים שלו וצריך ללכת בסדר מסוים. בזום זה לא קורה כי אנחנו עושים שיחות כאלה בחדרים - אני חושב שגם להבא, במקום לעשות סבב אני אחלק אותם לקבוצות קטנות ושידברו בפינות שונות של החדר או בחוץ, בלי "ניהול" שלי.
אחרי זה דיברנו קצת על המפגש עם שושקה, כי בעצם לא נפגשנו לשיעור מאז, ובעקבות הדברים שהם העלו דיברנו באופן כללי על שמרנות מול ליברליזם. קראנו את העמודים האחרונים מהמאמר של יובל נח הררי שהתחלנו פעם קודמת, על זה שקהילות מתגבשות סביב סיפורים, מה שהוביל אותנו ישר לדיון בבחירות - כל מפלגה מבקשת לספר סיפור מסוים ובאופן מסוים. דיברנו קודם על פרק 6 של "הפוליטיקאי", שמציג במפורש את המהלכים הפוליטיים של הגיבור כניסיון לספר סיפור מאוד ברור, ואז צפינו בסרטוני תעמולת בחירות של גדעון סער ושל גלית דיסטיל-אטרביאן. זה היה לא קל - ביקשתי מהם לכתוב מילות מפתח מכל סרטון, ואז ניסינו להבין מה הם מנסים "למכור" לצופים, למי הם פונים, ומה האמצעים הרטוריים שהם מגייסים.
הרבה תלמידים מיד זיהו כל מיני בעיות ודברים לא רציונליים בנאומים שלהם, או נקודות עיוורות - אבל ניסיתי להסיט משם את הדיון, כי העניין הוא לא איפה זה לא הגיוני - אף אחד מהדוברים לא מנסה להיות הגיוני - אלא להבין למה הם מדברים בפרדוקסים, מה הם מנסים לעשות. בקיצור, עשינו קריאה צמודה לשני הנאומים, והרצנו וחזרנו ושמענו שוב ושוב את אותם המשפטים. זה היה לא פשוט, בעיקר כי לא נעים לשמוע תעמולת בחירות אף פעם, וגם כי ניסיתי לא להיכנס לדיונים על נטיות פוליטיות של התלמידים. בגדול אני חושב שזה הלך בסדר, אבל לפעם הבאה דווקא אנסה כן להתייחס לדעות הפוליטיות שלהם, גם אם זה יביא לוויכוחים וחיכוכים. נראה מה יקרה.
בשעה האחרונה של המפגש התחלנו את הנובלה "הקייטנה של קנלר", שזו יצירה שאני מלמד בעקבות עבודת הגמר שכתבה אליה פלח מבית חינוך תל אביב לפני שנתיים על אתגר קרת. זו יצירה ארוכה, אבל השפה הקלה מאפשרת לנו לקרוא כמה פרקים ברצף בלי להתעייף מדי. בהתחלה היתה קצת אי נוחות כשהם הבינו שכל הדמויות בסיפור התאבדו, וגם השימוש החוזר בפועל "לגמור" ו"לזיין", אבל הרגשתי שזה השתחרר די מהר.
בסוף ביקשתי מהם לכתוב מה לדעתם יקרה בהמשך - עצרנו לפני שהתחילה העלילה של הסיפור, אז זו הזדמנות בשבילם לדמיין איך הסיפור יכול להתפתח.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - שמחנו שוב לראות אלה את אלה, מבעד מסיכות אך ללא מסכים. השיעור התחיל בשיחה על הבחירות, או יותר נכון, על השאלה מהו טבעו של המעשה הפוליטי בצל העובדה שגדל כאן דור צעיר החי במדינה בה לא קיים שילטון יציב ומערכת בחירות אחת רודפת את השניה. שאלנו מה החשיבות של המעשה הדמוקרטי- ההצבעה, שהשפעתה על המציאות זניחה. הדבר החזיר אותנו לדיון בגיבור שלנו- קאנט.
יש ערך בהצגה של תפיסת המוסר של קאנט בניגוד לזו הטלאולוגית והתוצאתנית. הרי אנחנו מדברים על ״איש עקרונות״, אדם ״ערכי״, זה שעומד מאחורי ערכיו ומוכן לשלם את המחיר של זה, נאמן לעקרונותיו ונוטה לבחור בחירות הנאמנות לעקרונות אלה. ״טוב״ במובן המדוייק, ניתן לאמר רק על הרצון, כלומר רק על מה שנמצא בתחום שליטתו המלא של הפועל. הרצון הטוב הוא תנאי מספיק והכרחי לכך שאדם ראוי להערכה מוסרית. הערכה זו תלויה בכך שאדם פעל מתוך חובה בלתי מותנית, אין די בכך שהוא פעל בהתאם לחובה כזו. אך מה מקור חובה זו? קאנט טוען שחובה כזו נגזרת מההגיון וכל יצור תבוני יכול להשיגה מכוח תבונתו בלבד, כלומר כדי לדעת אותם אנו נדרשים לבירור בלבד, לא ללימוד של משהו חדש.
כך, החובה משותפת לכל היצורים התבוניים באשר הם, היא אינה תלויה בהבדלים הפסיכולוגיים, התרבותיים, הגנטיים והדתיים המפרידים בינהם. כך, מצייד אותנו קאנט בתפיסת מוסר קרה ונקיה מסנטימנטים, ומספק אלטרנטיבה אמיצה לתפיסות תוצאתניות ותועלתניות, המעמידות. אולם האם אנו שלמים עם תפיסת מוסר כזו? האם ראוי להרחיק את המוסר מהסנטימנט? האם כל חיבור בין השניים יוביל אותנו במידרון התוצאתני? ביקשתי להציע אלטרנטיבה לעמדות בהקשר של דיון על מעמדם המוסרי של בעלי חיים. עבור קאנט, בעלי החיים אינם מושאים לחובות מוסריות כיוון שאינם יצורים תבוניים, בעוד עבור מי שמבסס את החובה המוסרית על הסבל וההנאה, הם אינם שונים מאיתנו.
הצעתי לתלמידים תפיסה הצועדת בין שתי העמדות, מאפשרת מנעד מוסרי רחב על פני הדיכוטומיה החדה.
Comments