מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – הכיתה זכרה יפה את "איש החול" שהתחלנו לקרוא בשבוע שעבר. לייל שרטטה על הלוח תרשים מפואר שמציג את הדמויות ואת הקשרים ביניהן, אלא שהיא ושאר התלמידות שקעו ישר בעבר, בסיפור של נתנאל הילד ואיש החול קופליוס, ושכחו לגמרי את העובדה שכל זה מסופר בהווה, סביב אירוע עדכני שהזניק את העלילה ואת ההיזכרות. הדגשתי את המישור הזה, ופרשתי בפניהן את אופן העבודה שלנו על הסיפור: אנחנו נקרא אותו קריאה צמודה, ובסוף הקריאה נבחן גם אותו, וגם את הפרשנות של פרויד. שני מושאי התבוננות, כל אחד מהם חשוב לנו בשיעור הספרות. המשכנו בקריאה. כל תלמידה קראה בקול עמוד ואחריו עצרנו להבהרות. היה מעניין לראות איך הקוראות בטחו לגמרי בנקודת מבטו של נתנאל וממש כעסו על קלרה וטענו כנגדה שתמיכה בנתנאל משמעה קבלה מלאה של הסיפור שלו ופרשנותו. יש בזה משהו גם מטריד וגם ברוח ימינו, חשבתי, ופתחנו דיון סביב השאלה אם כל מה שחשוב הוא החוויה האישית, או שבכל זאת אי שם יש גם עובדות מוצקות שצריך להכיר בהן. אולי זה האופן שבו קלרה מתבטאת שנדמה קשוח, עלתה האפשרות.
ולמה כל הפרטים האלה שהופמן כולל ביצירה, האישים שהוא מאזכר, האלוזיות, למה כל זה? רימון אמרה שלדעתה זה סתם ככה, לפעמים את כותבת משהו פשוט כי זה מה שעולה. אריאל אמר שכלום זה לא סתם. הצעתי הפרדה בין תחושה אפשרית של היוצר/ת, שמשהו פשוט "יוצא", לבין המוטיבציה הפרשנית שלנו למשמע את הפרטים ביצירה, והוספתי לדיון את פרויד ואת מחשבתו ב"על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום" ששום דבר הוא לא סתם, אפילו מה שנדמה כמקרי הוא בעצם בעל סיבה ופשר. איך זה יכול לשמש אותנו בסיפור הזה, גם בניתוח הטקסט וגם בניתוח הגיבור ועולמו?
ברבע השעה האחרונה התלמידות היו עייפות והריכוז היה קשה יותר, אז ביקשתי מהן להתחיל לעבוד על תרגיל כתיבה. לא הרביתי בהנחיות, רק אמרתי שיכתבו משהו שקשור למושג, לדבר, לרעיון – "תת מודע" או "לא מודע". נעתי בין הרצון לתת הנחיה קצת יותר ספציפית, לבין אי הרצון לתקוע אותן בכיוון מסוים. קרה דבר מעניין. סתם ככה, בלי שהנושא דובר, פתאום, ללא סיבה, בערוץ שיחה חרישי – דריה וקמילה התחילו לדבר על המלחמה.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
בעקבות השיחות האישיות הבנו שצמאה נפשם של התלמידות לפתיחת שיעור כבימי קדם – נושא נבחר ועליו דיון חופשי. אז פתחנו בדילמת הנדבה, הקבצן ברחוב, הצדקה – זכות או חוב? פעולה מוסרית או הטרדה כספית? לשם כך קראנו את "הבית שאינו משמש לדבר", משל קצר המיוחס למשורר המיסטיקן הפרסי רומי. תוכן הסיפור מתריס ואף מפתיע. קבצן מקיש על דלת בית ומבקש לחם, בעל הבית הודף אותו בתשובות שמעידות מבחינתו על מופרכות הבקשה: "הבית שלי הוא מאפייה?". הקבצן לא מרפה ומבקש דברים נוספים אך בעל הבית ממשיך להודפו. לבסוף מגיע הקבצן למסקנה שאם אין במקום הזה כלום אזי ודאי הוא חורבה, ואם כך בחורבה "מותר לעשות צרכים". היבטים שונים השלכנו במחשבתנו לעבר הסיפור, תהינו על האגרסיביות, על היצמדות הקבצן לצד המילולי, על מסקנתו, על המהלך הלוגי שעשה ואפילו על הטלת הספק של הקבצן בדבר זהותו של המקום.
ואם בספק עסקינן חזרנו לדקארט. המשכנו וסיימנו לקרוא את ההיגיון הראשון. קראנו ברצף ללא עצירות ביניים וניסינו לסכם את מהלך הספק. דקארט מחפש ודאות כדי להציב את הידע על בסיס איתן. הוא לוקח על עצמו פרויקט אפיסטמולוגי של בניית הידע מחדש על יסודות מוצקים. כדי להגיע לאותה ודאות נכספת הוא נזקק לכלי שיתפקד כמו מסננת. הכלי הזה הוא הטלת הספק והוא משתמש בו בכמה שלבים, כאשר בכל שלב עוצמת הספק גדלה: השלב הראשון מבוסס על כך שהחושים שלנו מטעים אותנו לפעמים. אמנם כן, אך ברוב המקרים אנחנו יודעים להבחין בין אשליה למציאות. השלב השני מחמיר יותר ודקארט שואל אם ייתכן שהוא בעצם חולם, שכן ישנם חלומות כל כך מלאי חיים שקשה להבחין בינם לבין המציאות, ואם כך כיצד נוכל לדעת שאיננו חולמים ברגע זה ממש? דקארט מציין שגם בחלום אין לנו סיבה להטיל ספק באמונות הקשורות בהיגיון ובמתמטיקה (שתיים ועוד שלוש הם חמש גם בחלום). בשלב השלישי דקארט רוצה להטיל ספק חזק עוד יותר ולשם כך הוא נזקק לטיעון האל הרמאי והשד המתעתע. הוא מניח שאכן קיימת ישות כזאת כל יכולה שמטרתה לגרום לנו להטיל ספק גם בוודאות המתמטיקה.
בנקודה זו שאלה קרן בחכמה מדוע דקארט בונה טיעון על סמך קיומו של אלוהים רמאי (או של שד מתעתע) ללא הצגת טיעון להוכחת מציאותם. שכן, עוד באיגרת הוא הצהיר שכוונתו להוכיח את קיומו של האל, וכאן הוא פשוט מניח את קיומו. לאחר דיון פורה וארוך הגענו להבנה שאי אפשר לבנות טיעון כזה בשלב הזה של ההגיונות וכי זאת רק הנחה בעלמא לשם הגדלת הספק. זאת ועוד, הנחה זו כשלעצמה לא כרוכה בסתירה פנימית ואם היא נכונה הרי שהיא מספיקה לערעור תקפות משפטי המתמטיקה ולמעשה ברעיון שהאדם מסוגל להכיר את המציאות באמצעות שכלו בלבד. כך או כך סיימנו נסערים חצי שעה לפני הזמן למען שתי שיחות אישיות אחרונות שנותרו לנו. היה או לא היה – הפשר לא נודע לנו.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - נראה לי שאפשר לומר שהיום היה כיף ומעבר לציפיות. התחלנו את השיעור בהמשך לאמצע השיעור של המפגש הקודם, וזה בטקסט שביחס אליו ביקשתי שהכיתה תכתוב את האסוציאציה או המחשבה הראשונה שעולה בראש עם ההיתקלות בטקסט; ולאחר מכן לשתוק 10 דקות ולכתוב מה שעולה להם ביחס לטקסט עצמו. השבוע גיליתי להם שזה טקסט של קירקגור בצורת מכתב של איש צעיר ותחת ממיני שמות העט שקירקגור נהג להשתמש בהם. אך התוכן לא היה המטרה, אלא הצורה. הסברתי שבחרתי בתרגיל הזה כדי להראות מהו תהליך כתיבה ואיך היא מתפתחת (כולל מרחק השבוע מהטקסט שהם כתבו), וכמה חשובה ההבנה שזה תהליך ולא סתם מקיאים מחשבה על הדף ומציגים לעולם. לשמחתי, הכיתה נדלקה מכך ואהבה, וזאת תוך כדי הסבר על קירקגור והטקסט עצמו.
לאחר מכן התחלנו ללמוד סוף סוף את דקארט. מעבר לציפיותיי זה הפך לשיעור מעניין עם דיון ער, רב משתתפים והרבה חיוכים וצחוקים. בשיעור עלו נושאים שונים, החל מסכיזופרניה ועד יחסים עם הקרובים לנו. לאחר הצגת רקע על דקארט עצמו והתקופה בה הוא חי, התחלתי בארבע הכללים במאמר על המתודה. זה היה נפלא לראות איך הכיתה מחברת את הכללים הללו שנכתבו עבור מציאת מתודה מדעית-פילוסופית, אל החיים הפרקטיים ולהראות להם ולחבר לבעיות שונות ומצבים שונים בחיים שלנו, ואיך לגשת לכל אלו ולהתמודד עמם.
לאחר מכן, דנו בהטלת הספק כמתודה וכמה היא לא פשוטה. מכאן כבר התחלנו לקרוא בהיגיון הראשון והצגת חמשת טיעוני הטלת הספק בהיגיון זה. עסקנו בטיעון הראשון המטיל ספק במהימנות החושים. שמות הטיעונים והמהלך הקרטזיאני מאוד עניין את הכיתה. שוב, הרבה מעבר לציפיותיי. הדיונים והשאלות גלשו גם להפסקה, ואף נעשה חיבור נפלא בהמשך על ידי תלמיד בשיעור של יעל, עד כדי כך שתלמידה שאלה אם יעל ואני תכננו זאת.
יעל - אנחנו ממשיכים בקריאת "הגלגול", והפעם קראנו כמעט עד סוף הפרק הראשון. דיברנו על היחסים בין גרגור ומשפחתו, על יחסו למנהל של בית המסחר (שהזכיר לנו את המנהל מן הפסקה של קירקגור), על הניתוק של גרגור מגופו (שדומה שהתחיל עוד לפני אותו בוקר בו התעורר מחלומות טרופים וגילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי), על דימויו העצמי, על דמותו הרודפנית של סגן המנהל ומה שהיא מעוררת בכל בני המשפחה, ובעקבות תובנה מפתיעה של התלמיד איתי - על הקשר בין כל זה לבין האני החושב של דקארט.
לקראת סוף השיעור, התלמידות התעכבו על רגע שבו מתחוללת תפנית משונה: מסתבר שהמונולוג האפולוגטי של גרגור נשמע מבעד לדלת כסדרת ציוצים חסרת פשר, והמשפחה מגיבה בהיסטריה, אך בהלתם דווקא מרגיעה את גרגור, והוא מרגיש ש"הוחזר לחברת בני האדם". מתי בעצם עזב את חברת בני האדם? מה זה אומר לעזוב אותה? והאם יש דרך חזרה? נגלה בהמשך.
コメント