מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – קחו עשר דקות, ביקשתי מהתלמידות, וכתבו לכן חלום שחלמתן.
מה קורה בחלומות? שאלנו. אילו מנגנונים יצירתיים פועלים בהם, שניתן לזהותם?
קראנו כמה פסקאות מטקסט שמתאר בקצרה את הקידוד שעליו הצביע פרויד ב"פשר החלומות": התקה, עיבוי, ייצוג חזותי, עיבוד משני.
ומה לגבי יצירת אמנות? האם משהו ממנגנון החלום עשוי להזכיר טכניקות שמפעילות יצירת אמנות? כך חזרנו שוב לבחון את הנושא השנתי שלנו, "לא הכול ריאליסטי". קראנו יחד את תיאור הנושא כפי שמוצג במסמך של משרד החינוך. מה הוא כולל, למה הוא מתייחס, אילו סוגי יצירות עשויות להיכלל בו. רגע לפני שאיבדתי אותן בגלל רשמיות המסמך, התקנו את הדיון אל אמנות פלסטית. התבוננו על כמה דוגמאות של ציורים ריאליסטיים יחסית, ואז, לעומתם, על ציורים אחרים. מה ההבדל, שאלנו, בין הציור "אולגה יושבת על כורסה" לבין "אישה יושבת על כורסה", שניהם של פיקאסו. לייל אמרה שהציור השני הוא פירוק והרכבה. אריאל העיר שמעניין לחשוב אם כבר בציור המוקדם יותר, ה"רגיל", פיקאסו כבר חשב קדימה, על הרצון לפרק את הדימוי, להרכיב אותו מחדש אחרת. אם השלם מכיל כבר את המפורק.
ז'ואן מירו (רימון: "כמו ציור ילדים, אבל בעצם לא"), ג'קסון פולוק (לייל: "נראה כמו קינוח", רימון: "הצבעים כאילו רוקדים על הבד"), ג'ורג'יה אוקיף (אריאל: "צבעים יבשים, תחושה של סוף", רימון: "אני מרגישה שהפרח הזה שופט אותי!"), וגם פיקסו ו"גרניקה": האבחנות של הקבוצה היו באמת יפות, עמוקות. אריאל אמר שהוא מיד הרגיש כאב נורא, וזה עוד לפני שראה מה הציור מתאר. לייל אמרה שזה יותר מכאב, שזה כאילו לכאב כואב. דריה הצביעה על הקומפוזיציה הרוחבית של הציור, שגורמת לנו להרגיש שההתרחשות עדיין קורית.
עם התובנות שליקטנו חזרנו בחזרה אל הספרות, דרך ביקור קצר באיורים שצייר קפקא (מאוד מצאו חן בעיני הכיתה). עכשיו, איך אנחנו יכולים להיטיב להתייחס לעניין ה"לא ריאליסטי" ולמשמעותו ביצירה "יצור כלאיים", למשל? יחד ניסינו לענות בשיחה על כמה שאלות בגרות על הסיפור.
לסיום, ביקשתי מכל תלמידה לחזור אל החלום שכתבה בתחילת השיעור. לבחור מתוכו אלמנט אחד בודד. לומר אותו (ורק אותו) לכיתה. אספנו את האלמנטים: רכבת, שקיעה, אור וחושך, מפלצות, הסברה עצמית. לשיעור הבא, המשימה היא לכתוב טקסט שכולל את כל הרכיבים האלה.
פילוסופיה (שי זילבר) - בשיעור ביקשתי מהתלמידות לעשות תרגיל - התרגיל היה לקרוא בזוגות את "ההימור של פסקל" - הטענה שעדיף להאמין באל מאשר לכפור בקיומו, משום שהרווח מאמונה כזאת שווה ערך פי כמה וכמה מאשר ההפסד הכרוך באתיאיזם.
אחרי הקריאה, התלמידות נתבקשו להתייחס אליו בביקורתיות ולכתוב עליו שתי עמדות וזה מה שהן כתבו : "לשחר ולי יש כמה ביקורות לגבי ההימור של פסקל.
טיעונו של המהמר הוא להאמין שאלוהים קיים ולטעות מאשר שהוא לא קיים ולהפסיד.
הביקורת הראשונה היא בעצם על ״הפרס הגדול״ הוא בעצם שנזכה בחיי נצח אם נאמין באלוהים ונזכה.
יש כמה בעיות העולות מאמירה זו הבעיה הראשונה, למה בהכרח נקבל חיי נצח אם נאמין? איפה מובטח?
הבעיה השנייה, האם זה משהו שאנו רוצים? חיי נצח יועילו לנו?
בעקבות הביקורת הזאת עולה הביקורת השניה, הביקורת השניה על ״כשהמרים העומדים בפני הללו, תהיה הבחירה הטובה ביותר להמאין בקיום האלוהים. בדרך זו, אם נצדק, נזכה בחיי נצח. ואם נטעה, לא נפסיד כה הרבה כפי שאנו עלולים להפסיד אם נבחר להאמין שאלוהים אינו קיים ונטעה.״
אם חיי נצח הם לא בהכרח משהו שאנו מעוניינים בו למה אנחנו צריכים למנוע מעצמנו חיים חופשיים, מלאים בהנאות החיים, חוסר אשליות ובלי חשש מעונש שמיים" (אודליה ושחר)
"אמונה לפי טיעון המהמר היא לא אמונה אמיתית באל. ע"פ טיעון זה האדם שמאמין באל מאמין כיוון שיפסיד הכי פחות במקרה שיטעה ויזכה הכי הרבה אם יתברר שאמונתו הייתה נכונה. אך, אמונה אמיתית באל לא אמורה להיות מתוך אינטרס אישי אלא מתוך ידיעה והבנה כי זהו הדבר הנכון. נכון ביותר לעולם כולו גם אם לא טוב יותר עבורך בתור פרט. ובנוסף לכך, ישנם מצבים רבים בהם האמונה באל מהווה לאדם הרבה יותר נזק מאשר תועלת אם הוא טועה באמונה זו. כגון סיכון החיים לשווא במקרה שאין אל, אל מול המוות למען מטרה ובה במקרה שיש אל. לכן, האם במקרה כזה על המהמר להפסיק להאמין באל ועליו להאמין בו רק כאשר דבר זה מהווה עבורו הכי פחות סיכון" (עינת וסהר)
"לאחר שקראתי בעיון רב את שני החלקים של ההימור של פסקל אני יכולה להגיד שלפי דעתי הוא מסתכל על האל בצורה שגויה.
לתפיסתי האדם מאמין לא מפחד או כדי להימנע מעונש. אלא כי הוא מאמין באמת מאמין שקיים אל. בנוסף החשיבה על סיכויים להימורים מחושבים על גבי הדת מזלזלים בדת, האדם המאמין גם הוא נענש וטועה עצם האמונה אינה פותרת מעונש כמו כך חיים ללא אמונה לא מחייבים קבלת עונש.
בנוגע לפחד שהאדם יכול לחוש הכוונה יכולה להיות גם על האדם שומר המצוות. שמניעיו יכולים להיות גם הרצון הטוב או האמונה עצמה.
לסיכום אני חושבת שהאמונה באל בהכרח אינה נובעת מהפחד או ההימור כי אדם שמאמין שקיים אל מפחד שאם האל קיים הוא יענש בעצם אינו מאמין כלל (הדס ומעיין)
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
הנוכחות צנחה לזרועות המחצית, העייפות חצתה לשניים גם את המחצית ונותרנו עם תלמידים שנמצאים בערפילית הזום. יש שטרחו לעדכן למה לא (סיבות מובנות) ויש שאף לא טרחו. זה בתהליך בירור ובדגש שזהו תנאי הכרחי להמשיך איתנו את המסע.
המשכנו לקרוא את משל המערה, פתחנו בתזכורת וחזרנו על תמצית המשל. נגענו קודם בתפאורה – תיאור המערה והאסירים הכפותים, החפצים המטילים צללים, ההדים והאש. אחר כך חזרנו על העלילה – שחרורו של אחד האסירים, יציאתו מהמערה, היחשפותו לדברים שבחוץ ולשמש המאירה את העולם, מסעו חזרה פנימה למערה כשבפיו בשורה, וכמובן היחס האלים והלעגני כלפיו. בזמן שנותר ניסינו להשיב על השאלה מהו הנמשל. לשם כך מנינו את היסודות השונים המרכיבים את הסיפור ושאלנו מה כל אחד מהם מסמל. הספקנו לדבר על האסירים במערה שמסמלים את בני האדם בעולם, על עיני האסירים שמסמלות את השכל, על הצללים שמסמלים את עולם הדברים המוחשיים, ועל האש שמסמלת את השמש.
בשיעור השני המשכנו עם המושג קאנון והתחלנו לעלות על מסלול אפשרי למתיחת ביקורת על תהליכי הקאנוניזציה, מסלול שמציע לנו בורדייה בספרו הבידול. קראנו יחד עמודים אחדים המציגים את הרעיון לפיו התרבות מופיעה בחברה ככלי שימושי שנועד לשקף, לשמר ולשעתק גבולות מעמדיים. קראנו את משל האי הבודד, לפיו בן התרבות שנקלע לחיים על אי בודד זקוק לשלושה מבנים – לבית שלו עצמו, למועדון שבו יבקר מדי שבת, וכן לתחום מוגדר שבו כף רגלו לא תדרוך לעולם. עצרנו בשאלה כיצד אותו האיש מן המשל מגדיר את זהותו באמצעות המבנה המוקצה. את השאלה הזו ימשיכו התלמידים לפתח בתרגיל כתיבה, ומנקודה זו נמשיך בשיעור הבא.
מחזור ז' (י')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - הספרות והפילוסופיה השלימו זה את זה היום. בפילוסופיה גם היום התחלנו עם טקסט לחימום וגירוי דיון ומחשבות. התחלנו עם טקסט של גסטון בשלאר ומה המשמעות של פינת הבית ומקומה במרקם הקיום שלנו כבני אדם. הטקסט הצביע על הדואליות והנתיב הדו כיווני שיש פה, מחד קונוטציה שלילית של הסתגרות וניתוק ומצד שני מקום של ביטחון ומפלט; כך גם היותה סגורה ופתוחה בו זמנית, מנוחה ופתיחות לתנועה; כך היא מאפשרת לסגת מהעולם ומאידך לא מרשה להתנתק ממנו. הדיון הער הביא אותנו להבנה כמה אומץ צריך כדי לשנות דעה (או לפחות לבחון אותה) ולצאת מהמקום "הבטוח" שלנו אם ברצוננו להתקדם ולהגיע למקום טוב ונכון יותר. משם המשכנו לאפלטון ולהוכחות נצחיות הנפש. עסקנו בשאלה מהיכן מושג "השווה" מגיע, וטענת אפלטון לקיומו כאידיאה וכך נפתח הצוהר לתורת האידיאות של אפלטון. התפתח דיון ער, שגלש לכל מיני נושאים שמתקשרים בסופו של דבר לשאלה הבסיסית הזו או מבטאים ומבהירים אותה: חרדה חברתית, מהו יופי, תולדות היופי, התפתחות התינוק/ילד, ראייה, צבעים, האפשרות לתקשורת בין-אנושית והאפשרות לחוויה משותפת ועוד.
המטרה תמיד היא לצאת לדרך בשביל מחשבתי ודיאלקטי עם התלמידים והתלמידות ולתת להם להגיע לתובנות או למטרת השיעור לבד. זה נעשה גם בשימוש מדוד בנסיגה מכוונה ואי בהירות מכוונת של מה שמלומד כדי לעורר השקעה והתאמצות להבין וכך להגיע לאן שצריך להגיע בעצמם. לשמחתי הרבה, זה עובד עד כה מהמם. עם תלמידה אחת יצאנו למהלך מחשבתי-דיאלקטי, ולבסוף אמרה "סיבכת אותי". אני חושב שסוקרטס היה גאה בה.
יעל - פתחנו את המפגש עם הפרדוקס המפורסם של ספינת תזאוס: הספינה ששומרה על ידי האתונאים כסמל לנצחונו האדיר של תזאוס, אך ככל דבר בטבע, החלה להירקב, להישחק ולהתפורר. לאורך שנים הוחלפו קורה אחר קורה, חבלים, מפרשים, עד שלבסוף לא נותר בספינה אף רכיב אחד מרכיביה המקוריים. האם הספינה היא עדיין ספינתו של תזאוס?
מה הופך דבר למה שהוא? האם יכולה להיות מהות שמתמידה מעבר לכל שינוי, ואם כן, איפה נמצא אותה? אם היא נעוצה ברצף השינויים שעובר על החומר – איך אפשר לסמן את גבולותיה? ואם היא רוחנית או סמלית, כיצד תשרוד שינויים בתחום המשמעות (למשל אם מישהו יקנה את הספינה, או אם תישכח לגמרי)? היטלטלנו בין האפשרויות, ובכל פעם שנדמה היה שהתקרבנו להכרעה גילינו שהספינה שלנו התקדמה למרבה הבלבול דווקא אל חופי הטענה הנגדית.
מכאן המשכנו לשירה של רחל חלפי, "מה יש".
בעקבות הדיון בפרדוקס, התלמידים כיוונו את תשומת הלב אל הפער שחלפי מסמנת שורה אחר שורה, אל מה שנמצא "בין לבין", ותהו עליו. מהי השאלה שחלפי שואלת לאורך השיר? ממה מורכבים הצמדים שהיא יוצרת, איך אפשר לנסח המחשבה על מה שנמצא "בינם לבינם", איפה עלינו לחפש אותו, ומאיפה בכלל נובע הצורך להביט בו ולחשוב אותו? היה מעניין לראות איך ברגע שנדמה שמתייצבת איזושהי פרשנות מארגנת לקטבים שביניהם נמצא ה"מה יש" (רע וטוב, חומר ורוח, מצוי ורצוי, חולה ובריא, חיקוי ומקור) – מגיעה שורה שמערבלת את ההיגיון המדומה הזה והיש חומק מבין אצבעותינו. השארנו את השאלות תלויות באוויר וגלגלתי אותן לפתחו של נוריאל – שסוקרטס ינסה לפתור את זה.
Comments