שבוע שמיני של לימודים בבית החינוך שלנו באונ' ב"ג. בואו לרגע:
מחזור ד' (יב')
ספרות (עידו פלד) - התחלנו היום בחוץ: קראנו שוב קטעים מתוך נרקיסוס ואכו, ודיברנו על היחסים ביניהם ועל הפער בין הסלידה של נרקסיסוס ממנה לעומת המשיכה שלו למעיין. אח"כ בכיתה קראנו את "בוודאי אתה זוכר" של רביקוביץ, וקראנו אותו (בעצת עינת!) כתגובה חתרנית לאופן שבו המיתוס על נרקיסוס התקבע כארכיטיפ ארספואטי.
בין לבין למדנו עוד שיר בעל פה (יונה וולך), דיברנו על אהבות ילדות (אחת התחתנה פעמיים בגן; לשנייה היה חבר בגן שהיא לא אהבה; ושניים העדיפו לא לספר כי זה עדיין קרוב מבחינתם!). חזרנו וסיכמנו גם את הדיון בלקאן ובשלב המראה, ולבסוף התקדמנו עוד כמה עמודים ב"שתיקה הולכת ונמשכת של משורר", שבתקווה נסיים בשיעור הבא
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - ערכנו פגישות אישיות עם התלמידים והתקדמנו עם עבודות החקר. כשלקחנו הפסקה מהעבודה, גלשנו לדיון על עצמאות מערכת החינוך, על השאלה מהו חופש מחשבה ומה התנאים המאפשרים אותו ועל השאלה באיזו מידה הרשתות החברתיות הופכות את הצעירים של היום למעורבים, מעודכנים ופעילים ובאיזו מידה היא משמשת שק אגרוף המרוקן מתוכן את התפקיד שלהם והמקום שלהם בעיצוב המציאות. השיחה, כהרגלה, היתה ערנית, מורכבת ומעניינת אך היא העלתה גם לא מעט תחושות קשות, ואולי, מודעות לתהליכים העוברים על החברה והכרה בכמה אנחנו, הם, מוגבלים ביכולת לפעול פעולה משמעותית. אבל אסור להתייאש.
מחזור ה' (יא')
ספרות (עדי חבין) – מה יכולות הסירנות לשיר, שיהיה עד כדי כך מפתה, למרות הסכנה? ניסינו לתפוס את התחושה שמתקבלת כששיר, סיפור, ציור מסוים מפעיל אותנו ומשפיע עלינו. האם זה מה שחשו הספנים כששמעו את שירת הסירנות? ואיזו מין תשוקה זאת, לחוות דבר פלאי, יחיד במינו, בידיעה שזה הדבר האחרון שנחווה? לתלמידות היו דוגמאות מוחשיות: "זה כמו כשאת עומדת במקום גבוה, מסתכלת למטה, יודעת שזה מסוכן ובכל זאת רוצה לקפוץ...", או, "זה כמו כשאת מסתכלת על אש, יודעת שהיא שורפת ובכל זאת את שולחת אליה יד ורוצה לגעת...".
אחרי ההפלגה של אודיסאוס בין התחנות השונות, אחרי השנים הרבות, מעשי הגבורה, הסכנות הגדולות – ראינו איך היצירה היפה הזאת יודעת גם לרקום רגעים אנושיים להפליא, פרטיים וקטנים. כזה הוא המפגש של אודיסאוס עם כלבו הזקן ארגוס, שצבט את ליבן של התלמידות (ושיפר מאוד את תדמיתו של אודיסאוס). כשקראנו את דבריו של הגיבור במהלך הסעודה בארמון, שמדבר על ההיבריס שאפיין אותו פעם, על שבריריות חיי אדם ועל הלקח שלמד, השתכנענו שהמסע שלו לא היה לשווא ושהוא אכן למד משהו, השתנה. כמו הצלקת הפיזית שמהווה אות זיהוי, החוויות שהגיבור עבר נרשמו גם הן, אם לא בגוף אז בנפש.
המפגש עם הכלב ארגוס שימש גם כהכנה לקריאת המפגש האינטימי עם פנלופה. וכך סוף סוף הגענו לשיר 23. כמו תמיד, בזו אחר זו ועמוד אחרי עמוד, התלמידות הן שקראו את הטקסט בקול. הן עשו עבודה נהדרת בהתמודדות גם עם העברית וגם עם היוונית. "את מוזרה", אומר אודיסאוס לפנלופה הנבונה. הוא משפיל מבט, היא מתלבטת איך לנהוג בו, וכולנו הזדהינו: עם הפחד שמלווה התגשמות של משאלה, עם סכנת האכזבה, עם המבוכה שבמפגש עם אדם שהוא גם מוכר וגם זר, עם הניסיון לשמור מרחק ולהתקרב, בעת ובעונה אחת.
פילוסופיה (שי זילבר) - האידאות של אפלטון סחפו אותנו עמוק-עמוק. משמעותו של הזיכרון, תעתועי העולם החושי, היחס בין התופעות לדבר האמיתי והבוז של אפלטון לאוהבי השמיעה והמחזה, אנשי התרבות: כמה נפלאה היתה הערתה של סהר, שגם אפלטון משתמש באומנות שאותה הוא מבקר בחריפות. שכן הוא כותב, וכתיבה היא חיקוי של המציאות התופעתית, כלומר התרחקות רבה יותר מהאידיאות, בעלות דרגת הממשות הגבוהה מזו של העולם שאותו אנו חווים בחושים. והדס הוסיפה שאלה נהדרת, אם אפילו שיחה היא סוג של חיקוי, אם המחשבה בצורתה הטהורה אינה יותר מאשר שיח פנימי. מעין הבחינה מיד כי העמדה של אפלטון אליטיסטית. ונהוראי זיהה בעמדה האפלטונית יסודות קדם-סוקרטיים, וציין שהתפיסה של עולם התופעות המשתנה תדיר מזכירה לו את הרקליטוס.
קינחנו במאמר על ז'אן-פול סארטר, כל תלמידה הדגישה שלושה משפטים שתפסו את עיניה, והיתה הרגשה שכולן עמלו יפה, תחושה של סיפוק אינטלקטואלי.
מחזור ו' (י')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – ד"ר חן שטרס ואילן בר דוד:
השיעור הראשון התחיל בגרסה משודרגת של מסורת ה- 15 דקות על שאלה פילוסופית שטורדת את מנוחת התלמידיםןת: שני הכינה פרזנטציה משובבת נפש שהתחילה בהסבר של מושגים כמו צדק וחוק שהובילו לשאלה הבאה: אם בני האדם יצרו חוקים ומושגים של צדק, האם הם עדיין זקוקים לאלוהים? הדיון היה קולח ועשיר והעלה כיווני מחשבה מעניינים מאד. מהשאלה הגדולה הזאת המשכנו להשלמת הקריאה של האפולוגיה, שאותה חתמנו בסקירה של עקרונות היסוד הפילוסופים שעולים מהאפולוגיה.
את השיעור השני פתחנו בהצגת המשורר יהודה עמיחי, ואילן קרא לנו מכתב שכתב עמיחי בגיל 22 לאשה צעירה שביקש להכיר בעקבות תמונה שלה. לאחר מכן התמסרו התלמידיםות לעבודה עצמית: חילקנו אותם לחברותות, כל חברותא האזינה לפרק "דימוי ומטאפורה" מתוך הפודקאסט "מה הפואנטה?" של הספריה הלאומית ולאחר מכן ניתחה באופן עצמאי את השיר "לא כברוש" של יהודה עמיחי. בשיעור הבא יציגו התלמידיםות את פרשנויותיהן לשיר.
Comments