אוניברסיטת בן גוריון 05.03.2025

שבוע 18 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות:

היו לי (עדי) כמה עניינים על הפרק. אחד, להמשיך את הנושא שהתחלתי לפני שני שיעורים, ולצד זה להתייחס לכמה עניינים שעלו בשיעורי הפילוסופיה האחרונים, ושעניינו אותי. התחלתי בהם. 

אחד: בשיעורים האחרונים תמר מדברת איתנו על פרדוקס ספינת תסאוס. רציתי שנחשוב יחד על רגע המפגש שבין אודיסאוס ופנלופה, כמעין גילום קונקרטי של בעיה דומה. איך מזהים מישהו? מה מאפשר לנו לחשוב על אדם שיצא למסע לפני עשרים שנה, כאותו אחד שחוזר? מה המשמעות של מסע, דרך, שיבה, בית, זהות לאור השאלה שהפרדוקס מציב. אז פתחתי את השיעור בתיאור כללי של מהלך האודיסאה ושל ״זהותו״ של אודיסאוס, כפי שלמשל עולה לדיון במפגש עם הקיקלופ. יחד קראנו את המפגש המהוסס שלו עם פנלופה, וקיוויתי שאת המבוכה וה״מוזרות״ שבה בני הזוג אפיינו זה את זה נוכל להבין כמעין התמודדות עם פרדוקס הספינה, וגם את מבחן המיטה. פרדוקס הבעל ששב מהמלחמה.

שניים: לפני כמה שיעורים תמר קראה איתנו טקסט מאת ברטראנד ראסל, שבו המשפט הזה: "[...] רגילים כולנו לחרוץ משפטים על התבניות ה"ממשיות" של הדברים, ואנו עושים זאת ללא כל מחשבה עד שנדמה שרואים אנו באמת את התבניות הממשיות. אולם למעשה (וזה צריך שילמד כל מי שמנסה לצייר) הרי כל דבר מסוים תבניתו נתפסת באופנים שונים לפני נקודות־הראות השונות." חשבתי שזה רלוונטי מאוד לספרות, לאמנות. אז קראנו את זה שוב, כשהמוקד שלי היה זה שמנסה לצייר. התבוננו על כמה דוגמאות של ציורים אימפרסיוניסטיים וקוביסטים, שממחישים איך האובייקט של היצירה הוא לא האובייקט ה"ממשי" בעולם, אלא התפיסה שלו, מנקודת המבט.

שלושה: חזרנו לנושא "מזשיר". אחרי חזרה קצרה על הנושאים שדיברנו עליהם בשיעור שעבר, חזרנו לקרוא בשנית את "שלוש סיבות" מאת חזי לסקלי. אחריו קראנו גם את "אחדים אוהבים שירה" מאת שימבורסקה (שתלמידה אחת הכירה ואהבה מאוד, תלמידה אחרת לא הרגישה שזה שיר – והיה מעניין לשמוע אותן דנות בזה), ולבסוף גם את "מבוא לשירה" מאת בילי קולינס.

במהלך השיעור של עדי כתבתי לעצמי (תמר) הערות נלהבות על אידיאליזם ופנומנולוגיה ועל המסע היפיפה והקצר עם האודיסיאה, שאני מקווה לסלול אליהן דרך בהמשך; אבל בינתיים רק טבלנו אצבעות במים הרעיוניים בהם מצאנו את ספינת תסאוס. לקראת סוף השיעור התחלנו לגשש אחרי מושג עתיק של "דבר ספציפי", או "עצם". את תחילת השיעור הקדשנו לחזרה על מושגים מהשיעור הקודם (מה שהניב בין השאר דיון מעניין מאוד בהבחנה בין אובייקטים מלאכותיים ואובייקטים טבעיים). את רוב השיעור הקדשנו לדיון שמטרתו לענות, בשמם של המילטיים, של הרקליטוס, ושל פרמנידס, על שתי שאלות: איך אפשר להסביר שינוי? ועל כמה ספינות דיברנו בשבוע שעבר? כרגיל, השאלות הניבו קודם כל שאלות נוספות ובראשן: האם בכלל אפשר להוציא מהדברים שלמדנו על כל אחד מהפילוסופים האלה תשובות על שתי השאלות? בכך חזרנו גם על נקודה מתודית מהשבוע שעבר: מה צריך בשביל לענות על שאלות (וספציפית על שאלת הספינה של תסאוס)? שמחתי על השתתפות יפה מצד חלק גדול מהכיתה ועל ניסיונות מרשימים להתדיין באופן מנומק באמצעות הבנות שהן.ם אספו על הוגים שפגשנו. ההשתתפות המשיכה גם כשחזרנו אל ארבע הסיבות של אריסטו והשווינו באמצעות השאלות עליהן הן עונות בין הספינות שקראנו להן a, b ו-c בשבוע שעבר. סיפרתי שמשקפצנו אל אריסטו אנחנו שוב נמצאים בתחומה של פילוסופיה שודאי הוא שהיא ענפה וחלקיה הרבים קשורים אלו באלו; הניסיון של אריסטו להסביר איך אפשר לענות על השאלה מה זה הלהיות הדבר הזה של משהו לא מסתכם בפירוט של ארבע הסיבות, והן עצמן כוללות מושגים שדורשים ניתוח כמו תכלית (טלוס) וצורה (וכמובן "דבר", "חומר", "גורם" – כלומר הן ראויות לטיפול יסודי כמו זה ששימבורסקה הקדישה לכותרת של השיר שלה). דיברנו עליהן קצת ועל מרכזיותו של מושג התכלית בחשיבה של אריסטו בכלל. ציינתי גם שהדיון המטאפיזי שלו במהות של דבר באשר הוא – ספינה, אבן, בן אדם – ניכר גם בדיון שלו למשל במוסר ובאושר. אבל בכל זאת עסקנו וסיימנו בדיבור שהוא בראש ובראשונה על סיבות אריסטוטליות לספינה.ות (ולא ענינו מפי אריסטו ממש על השאלות שהפנינו אל הקדם-סוקרטיים קודם). נמשיך בשבוע הבא.

כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:

(נוריאל) - הגענו לחלק האחרון בסדרת השיעורים על קאנט והדאונטולוגיה. זה ממשיך להפתיע בכך שהשיעורים תוססים, כיפיים, יש הבנה של החומר המופשט ומתקיימים דיונים איכותיים בכיתה.

המשכנו בנקודה שעצרנו בשבוע שעבר, בארבע הדוגמאות של החובות השלמות והלא שלמות. הן המשיכו לעורר עניין ודיון למה אסור להתאבד? איך הבטחת שווא בעייתית מבחינה לוגית ולא רק מעשית? למה צריך פיתוח עצמי של האנושיות שבי? מהי אנושיות? והאם עזרה לזולת נטועה באינטרס עצמי דווקא ובכך קאנט סותר את עצמו?

תלמידה העלתה שאלה יפה ועמוקה: "למה צריך בכלל חובה?" כלומר למה מלכתחילה בני אדם צריכים חובות ומשהו שנתפס כהכרח וכופה את עצמו עלינו, שהרי בני אדם יכולים ופועלים כפי שראוי או על בסיס הרגש הנכון. אז זהו, שלא, בטח על פי קאנט. בני אדם צריכים חובות כי הם פועלים על פי רגשות, אינטרסים, אינטואיציות, ולרוב הם לא נוטים לראוי והטוב באופן טבעי. מעבר לכך, טענתי שהתלמידה, והכיתה ואני וכך כולנו פריבילגים, למה? כי נולדנו לחברה וחברות שהדברים הללו שהן חובות נתפסות כמובנות מאליהם או ברור שכך צריך להיות, כאילו זו נטייה טבעית. כולנו עברה הסללה במהלך הדורות עד להנחה שאלו הם "טבעיים", אז לא צריך להרחיק בזמן לראות שזה לא כך ברוב החברות, אפשר גם בהווה ללכת כמה עשרות קילומטרים לכל מיני כיוונים ולגלות אמת מרה. אבל הדיון לא הסתיים כאן, התלמידה המשיכה ואחרות הצטרפו ואמרו שחובות זה המצאה של בני אדם וכו'. הבה נניח שכך הוא הדבר. שאלתי, "אז זה פיקציה כן?" הייתה הסכמה מהצד השני של הדיון (לפעמים זה צורם קצת לראות את ההנמכה המובנת מאליה של עניינים כמו מוסר, חובה, דת ואמונה). יופי, אז הכול פיקציה, כל דיבור על זכות וירקות כמו אוטונומיה זה פיקציה, זכות הצבעה לנשים זה פיקציה, הגנה מפני אלימות זה פיקציה. הכול פיקציה! בחלקן זה עורר תרעומת, בחלקן תמיהה לגבי מה אני מנסה לומר. בקיצור, זה לעשות לעצמך את החיים קלים להניח שמשהו הוא פיקציה כי אתה לא מאמין בו. מעבר לכך, אמרתי שעבורן פיקציה היא מילה בעלת קונוטציה שלילית, אך לדעתי היא לא רק בעלת קונוטציה שלילית. יש ערך בפיקציה (או כביכול פיקציה).

המשכנו עם ניסוחי הצו הקטגורי, עם שאר השלוש מתוך החמישה: עיקרון התכלית, עיקרון האוטונומיה וממלכת התכליות. הצבעתי כמה הומאניים הניסוחים האלו וכמה השפיעו על המערב, על שיח הזכויות, על תפיסת האינדיבידואל, על ההנחה שלאדם יש ערך פנימי שאי אפשר להפר (ונו, הצבעתי על כך שהנה, גם זה פיקציה. אי אפשר לבחור מתי מסתדר לנו לוגית ומתי לא). כל ההומאניות התפרצה מהניסוחים הללו. ראינו איך זה גם מתקשר לפרקטיקה של חיינו בהווה, עיקרון האוטונומיה הוא הבסיס לדברים כמו הסכמה מדעת בהליכים רפואיים, אישורי המטופל, או בשיח הפוליטי-חברתי ההגדרה של היחיד וקיומו כמשהו שאי אפשר להפר אותו בגלל ערכו הפנימי בהיותו אדם (יצור תבוני).

מעבר לכך, לאחר שעברנו על שלושת הניסוחים האלו, הראיתי לכיתה איך זה מתקשר לנושא החביב עליה: הפלות. שני העקרונות המתנגשים בדיון ובשיח על הפלות עולים מהניסוחים הללו:  הערך הפנימי של האדם שלא ניתן להפרדה, ומכאן קדושת החיים, ומנגד עיקרון האוטונומיה, הבא לידי ביטוי במשפט "זכות האישה על גופה". זה השאיר טעם של עוד לשיעורים הבאים.

(יעל) - בחלק השני של השיעור המשכנו לקריאת המערכה השלישית של "מקבת". התחלתי את השיעור קצת בלחץ, שמוכר לי מקריאות ביצירות ארוכות עם כיתה: אני שומעת את השעון מתקתק ויודעת שחשוב שאתכנן בחכמה את הזמן כדי שהתלמידים לא יאבדו סבלנות. הכיתה גם מתקשה עם התרגום של ויזלטיר יותר מששיערתי. למרות הלחץ, השיעור היה בסוף מוצלח.

דיברנו על השינוי העמוק שמקבת עבר מאז התייסר בהתלבטות אם לרצוח או לא, והשווינו בין המונולוג הפנימי ההוא לבין זה שבו הוא מדרבן את עצמו לרצח בנקו ופליאנס. דיברנו על היחסים בינו לבין ליידי מקבת, שהסתקרנו לתהות מה היא באמת יודעת ומה אינה יודעת, מה היא חושבת על מקבת כעת, ואיך השינה שלה, והיה רגע מקסים שבו זהר, אלין נוריאל אמרו בו-זמנית "עדיף לסבול עוול מלעשות עוול" - טענה סוקרטית שרבים מהתלמידים ביקרו אותה בחיבורי האמצע. תהינו על הבחירות של שייקספיר להסתיר חלק מהמידע לגבי הרוצחים של בנקו, ועלו פרשנויות מבריקות להופעה החידתית של רוצח ג (למשל שהוא מרגל, או שהוא שליח של המכשפות). בעקבות עוד הערה יפה של נוריאל מצאנו את עצמנו בדיון מפתיע על זירת הרצח. קראנו את סצנת המשתה האסונית שבה רוחו של בנקו רודפת את מקבת. לסיום, למדנו על תכנית ההפיכה של מקדאף ובחנו אותה לאור התפיסה של קאנט לפיה ערכו המוסרי של מעשה גלום בו עצמו ולא בנסיבות המקריות (תפיסה שכפי שהעירה זהר התבטאה מוקדם יותר באופן מסולף ודמוני בדברי ליידי מקבת). נפרדנו בהתרגשות לקראת שובן של מכשפותינו בתמונה הבאה.

כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד:

במסגרת תוכנית "הלומד על מנת ללמד" לקראת המתכונת והבגרות, פתחנו את השיעור בהרצאה שקרן ומאיה הכינו לנו על אריסטו, מיל וקאנט.

הם לימדו אותנו באמצעות מצגת יפה ומושקעת את תמצית תורתם האתית, והביאו דוגמאות אקטואליות משעשעות. מכיוון שהיה צורך להרחיב ולהסביר גם בעל פה, וכן להשיב על שאלות ספונטניות שעלו, הזמן תם אך השיעור לא. יצאנו להפסקה והבטחנו שניתן להן לסיים את המצגת.

לפני שנכנסנו לשיעור השני, אור ואני הבחנו שקרן ומאיה ספק מהורהרות ספק מאוכזבות, ועצרנו לשוחח איתן. הסתבר שהן חוו מה שכל מורה חווה – תסכול מחוסר קשב מלא, עניין שחרה להן במיוחד לאור הפער בין ההשקעה שלהן לקראת השיעור לבין מידת הקשב שהייתה לדעתן בכיתה (מצד החברות!). ניסינו לעודד ולתמוך ולהאיר נקודות מבט שונות על מה שהן חוו בצורה מועצמת. כך או כך סיכמנו שהן יחזרו להשלים את מה שהכינו וכך היה. השיעור תפס תאוצה עד שהגענו לפסגת השיעור – תרגול החומר הנלמד ויישומו על "החיים האמיתיים": מה אריסטו היה אומר על התנהגותו של ווסט כלפי סוויפט, מה מיל היה אומר ומה קאנט? מה לגבי יעל הפסיכולוגית מחתונמי, האם מה שמנחה אותה בזיווג הזיווגים הוא, לא עלינו, רייטינג? ומה לגבי כנות המשתתפים בתוכניות בישול, להגיד את האמת או לעדן ולומר שהתבשיל "טעים" ולא להתכוון? מצאנו עצמנו מנתחים את הסיטואציות לאור תורות המוסר ויצאנו נשכרים ומצוידים בכלים מוסריים מחודדים. הייתה זו ההרצאה הראשונה ולמדנו בין היתר שכדאי להביא ולהקריא קטעים רלוונטיים מספרי הפילוסופים הנדונים, וכן שכולםן ילמדו לקראת הנושאים שיוצגו, גם משום שזה אינטרס אישי וגם כדי שהדיונים יהיו עשירים יותר.

מילות מפתח : אתיקה, תורות מוסר, אריסטו, ג'ון סטיוארט מיל, עמנואל קאנט