שבוע שישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת ב"ג
כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות
המפגש אתמול הוקדש להמשך הקריאה בהמלט. פתחתי (עדי) בכמה תמונות מהפקות שונות של המחזה, בקולנוע ובתיאטרון ובתקופות שונות, בעיקר כדי ליהנות מגירוי ויזואלי כלשהו, וגם כדי להתרשם מעד כמה חי המחזה הזה ומזמין ביצועים שונים, מאז ועד היום.> רציתי שאת המשך הקריאה בקטעי המחזה יעשו התלמידות בזוגות/שלשות, ועל הדרך קצת לפרק את הקבוצות שישנן בכיתה, על פי היכרויות מוקדמות ובתי ספר. חילקתי משפטים קטנים מתוך המחזה, ועל פי הבחירה של כל אחת במשפט משלה, הוגרלו הצמדים. כל זוג קיבל קטע מהמחזה לעבוד עליו, לקרוא וגם להוביל את הדיון הכיתתי בו. מצד אחד, נוצרה תקשורת משמחת בין תלמידות שעד כה לא הכירו. מצד שני, היו קבוצות ששיתוף הפעולה ביניהן לא הצליח במיוחד. לא נורא. אחרי זמן הקריאה הקבוצתית חזרנו לכיתה, קראנו יחד כמה מהקטעים וניסינו לחלץ מהם מוקדי עניין, שאלות ואפיונים של הדמויות, הקונפליקטים במחזה והמחשבות שעולות ממנו. נמשיך במפגש הבא
כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל
נוריאל - השיעור התחיל בשיחת אתחול (גם השבוע הצטרפו אלינו שתי תלמידות חדשות). לאחר התעכבות שלי בבנייה מפורטת של הסילבוס השנה, והרצון לשים דגש על כתיבה בכלל, ועבודות החקר בפרט, הצגתי תחילה את מוטיב עבודות החקר שיעל ואני בחרנו: "אחריות ואשמה".
מחד גיסא משהו ממקד ומעביר את רוח השנה הקרובה, ומאידך גיסא מספיק רחב (אולי מאוד), כדי לאפשר לכיתה לחקור את מה שמעניין ומטריד אותה. בהמשך לכך, הצגתי את הסילבוס. היה נחמד לראות את ההתעניינות והציפייה לדברים שונים שהוצגו והובטחו. דוגמה? מי זה שטוען ששימפנזות בעלות יותר ערך מתינוקות שנולדו עם פגמים חמורים? במענה לאמירה או התהייה המטרידה שעלתה עקב כך בכיתה, שמכיוון שמנטלית שימפנזות אולי יותר מפותחות מתינוק אז ולכן זה מצדי. אז... לא! אמרתי שקטגורית בני אדם הם בעלי ערך אינסופי, אז עדיף שימותו מצידי מאות שימפנזות מאשר תינוק אחד. אבל נו, הכול נתון לדיון בשיעורים שלנו, וטוב שכך.
עתה יכולנו לחזור לסיכום האפולוגיה ושל צורת החיים של סוקרטס. הצגתי תשעה עקרונות אתיים-פילוסופיים העולים באפולוגיה שלמעשה הם עקרונות חייו של סוקרטס. כתבתי על הלוח, ופחות או יותר, על כל עיקרון התפתח דיון, עלו שאלות והפתח לאחד הדברים האהובים עליי, לעצבן כאשר נאמרות הנחות בלי לחשוב על ההשלכות שלהן. התפתחו דיונים מעניינים, אזכורים למה שלמדנו שנה שעברה (למשל ההבדל בין תנאי הכרחי לתנאי מספיק), ואחת התלמידות החדשות אבחנה בצורה יפה ומבריקה שהקשר בין מוסר לאושר הוא קשר מושגי, והקשר בין מוסריות כתנאי הכרחי לאושר הוא קשר פרקטי-מעשי. נהדר!
עלו כל מיני קריטריונים לשפיטה של ערך מוסרי או אנשים או אמונות שלהם, ואוהו! כאן נהניתי לעצבן, לאתגר וללמד את כולנו (כולל את עצמי) שיעור בצניעות אינטלקטואלית והומאנית. הצבעתי על הסכנה בלבחור קריטריון מסוים בתחום שנוח לנו לתקוף יחד איתו, ואז להתעלם ולא להחיל אותו על תחומים אחרים. למשל, להניח שיש אנשים שהם בורים או מטומטמים ולכן אינם זכאים להצביע, הסברתי שתמיד אנחנו מטומטמים ביחס למישהו ולמה שמישהו אחר לא יקבע עבורנו אם מגיע לנו או לא. כך גם האמירה שהוזכרה לעיל על שימפנזות וקריטריון המפותחות המנטלית, אז נו-נו, מה נאמר על נכים? איי קיו נמוך? (שרלוונטי גם לאמירה על זכות ההצבעה), אנשים בקומה? סבתא מונשמת? יאללה מנתקים ממכשיר ההחייאה? התאפקתי לא לדכא את כולם ב120 קמ"ש. יש משהו מאוד מוזר ומעורר רחמים בטבע האנושי להחיל קריטריון שיפוט מסוים על אחרים, ולא להחיל אותו על עצמנו מכיוון שאנו חושבים שאנו מחוצה לו, או ליתר דיוק, מעליו.
לבסוף, נתתי את החלק העיוני-פילוסופי בתרגיל ההערכה שאני ויעל ניתן. לכיתה תינתן האפשרות לבחור מתוך ארבעה עקרונות של חיי סוקרטס (שלושה מאלו שהוצגו לכיתה ואחד שהוספתי), ועליהם להסביר את הטענה ולהציג את הטיעון של העיקרון שנבחר. לאחר מכן, מכיוון שלא מעניין אותי מי נגד ומי בעד, צריך לכתוב למה עיקרון זה מוטעה או אינו נכון. נראה לי שיהיה מעניין.
יעל - החצי השני של המפגש סטה קצת מהתכנית שלי. במקור תכננתי לפתוח בקריאה מרפרפת של שיר, בהמשך להכיר לכיתה את האתר המרהיב שבנתה ד"ר ננה אריאל יחד עם סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב, ובו קטלוג של כשלים רטוריים, כולל דוגמאות והסברים מאירי עיניים, ואז לתת לתלמידים תרגיל כתיבה שמשלב עבודה עם האתר. בסוף, יצא שהקדשנו את רוב השיעור לדיון בשיר.
השיר שהבאתי הוא "שירת הסירנה" של מרגרט אטווד, ונזכרתי בו בעקבות הערה ספונטנית בשיעור הקודם על הדיונים בכיתה שמפתים אותנו להתעכב עוד ועוד באופן שקשה להתנגד לו עד להתרסקות טוטאלית של השיעור (אולי בדיעבד לא כל כך מפתיע שזה בדיוק מה שקרה גם עם השיר הזה). בשיר, אטווד מתיימרת לחשוף את התחבולה שתפתה כל יורד ים לקפוץ מהספינה אל מותו הבלתי נמנע, והתלמידות קפצו בזו אחר זו.
לסיום הספקנו לשוטט קצת באתר, והתרגיל נדחה לשבוע הבא.
כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד
אילן - השיעור הראשון נפתח במשימה/הפעלה נוספת ואחרונה להמחשת מושג "מסך הבערות" ולסיום הדיון על רולס.
חילקנו את הכיתה לשתי קבוצות. המשימה לכל קבוצה הייתה להחליט כיצד להפוך את בית הספר שלהם למקום בו מתממש ערך הצדק כאשר הם עדיין לא יודעים מי הםן יהיו בבית הספר (בנים או בנות, תלמידים או מורים, עולים חדשים או ותיקים, מקובלים או לא מקובלים, בעלי מוגבלות פיזית או לא, עשירים או עניים, ספורטיביים או לא וכד'). אך זה יתגלה להםן רק לאחר המשימה, כשיקבלו טבלה מקופלת ובה סימונים של אור ושלי לגבי מרכיבי הזהות שבחרנו עבורםן. הם קיבלו רשימה של כללים (שבדיעבד הסתברו כלא מאתגרים במיוחד מבחינת הדילמה שיצרו בקבוצה) וממנה נתבקשו לבחור שלושה כללים שהיו רוצים בבית הספר וכלל אחד שלא היו בוחרים בשום אופן. נציג מכל קבוצה הציג את הבחירות תוך מתן הסבר למה נבחרו, מה הנחה אותם ומה הופך את הכללים הנבחרים לצודקים וכד'. לאחר הדיון והצגת הבחירות חילקנו את הטבלה האישית עם רשימת התכונות החדשות של מרכיבי הזהות שלהםן. ושאלנו: האם הכללים שנבחרו הולמים את עקרונות הצדק וההוגנות גם בהתאם למרכיבי הזהות החדשים שנבחרו עבורםן, והאם היו משנים משהו בבחירה הקודמת בעקבות מרכיבי הזהות החדשים. רובם אמרו שכן אך מכיוון שהבינו לאן המשימה חותרת נתנו דוגמה שעלולה הייתה לסתור וכך המחישו שהבינו את המושג המדובר.
נותרו עשרים דקות לסיום ורציתי להתחיל לדבר על המטפיזיקה של קאנט, אך מכיוון שחמישה תלמידים נעדרו (טיול שנתי וסיבות מוצדקות אחרות), דיברתי בקווים כלליים על המטפיזיקה של קאנט ועל שני מושגים ראשוניים – נואומנה ופנומנה, אך נמשיך באופן מסודר ושוטף בשיעור הבא.
אור - בשיעור בשני חזרנו אל החזרות. השבוע נכחו התלמידות בתמהיל די שונה מזה של השבוע שעבר, וחזרנו אל ועל השיר שבו עצרנו בשבוע שעבר, כדי להתכנס ולכנס את מי שהייתה ומי שלא - אני הולך של שבתאי. אחריו קראנו שיר מוקדם משלו, נמל התעופה בן גוריון, שחולק מבנה דומה להפליא לזה המאוחר, אך מציג תוכן מאד יומיומי לעומת זה האחרון. ניסינו לברר מה בין ההליכה במסדרונות נמל התעופה ובין זו אל המוות, בעיקר דרך החוויה המצלולית.
רוב התלמידות סבלנותן התקצרה והתלוננו שזה האחרון חורק ומטרטר במוחן (את "אני הולך" הן אהבו הרבה יותר). התעקשתי לחפש מה בטרטור הזה שמצוי אצלן, נאמר דרך האפקט שנוצר, קשור בכוונות של השיר ובדרכי ההבעה שלו, כלומר באפקטים המכוונים. למרות זאת הטרטור היה מכריע והתלמידות, הגם ש"הבינו", לא הסכימו לחוויה החורקנית. לאחר מכן המשכנו בשירים ועברנו אל אפרת מישורי, מתמיד יש מישהו בבית אל בלדה לחמישה פרחים וסוס מת שאותו שמענו בקולה שלה. לסיום (וסיכום?) ביקשתי מהן לכתוב חיבור בבית שעוסק ביחס בין הסוף הפתוח המופיע בסיום השיר ובין החזרות המרובות בו, ובאחרים, ובכלל - בצורת החזרה.
Comentários