שבוע רביעי לשנה הרביעית וזה הולך ומתגבר, הולך ומתגבר. רוצים גם? בואו:
מחזור ב' (יב')
היסטוריה (ד"ר ערן בוכלצב) - בשיעור הקודם עסקנו בגישתו של הייסטינגס לחקר הלאומיות, ואתמול קראו התלמידות על התנועות הלאומיות במדינות אותן בחרו. בהמשך לכך ערכנו ניתוח משותף של התנועות הלאומיות הללו על-פי גישתו הייסטינגס. בשלב הבא הכרנו את גישתו של ההיסטוריון אריק הובסבאום לחקר הלאומיות, ועם ניתוח מקרי המבחן לפי גישתו נפתח את השיעור הבא.
ספרות (ד"ר מורן פרי) - משהו דחק בי השבוע לעסוק במושג "שיבה". אולי היו אלה שינויי מזג האוויר, או הפער בין הצורך להיפגש לבין ההסתגרות שכבר ההכריעה אותנו. כך אן כך, זנחנו את אמילי (עוד נשוב אליה), לטובת שיעור מבוא ל"אודיסאה"; הדיונים, ההקשרים והתהיות שהיא מספקת לנו.
את המפגש פתחתנו בתרגיל כתיבה. הבנות קיבלו את ראשיתו של המשפט הבא: "כשחזרתי אחרי שנה, מצאתי את..." וכתבו המשך לפתיח במשך כעשרים דקות באופן חופשי. תרגילי הכתיבה העלו סחף של רגשות, עצבים חשופים ואפוקליפסות מקומיות; התלמידות כתבו על הרס או פירוק הבית, איבוד העצמי והדעת, ניכור והתרחקות.
"האם כל שיבה מאוחרת היא אפוקליפסה?" תהינו. התלמידות טענו שלרוב כן, בעיקר כאשר מדובר על שיבה מאוחרת לאהוב או אהובה. אחת התלמידות שאלה "האם יש קשר בין זמן, מרחב ושינוי לאהבה?" ופתחה את הדלת לקריאה בפתיחה של "פרנהיים" לעגנון ולאחריה ב"נוקטורן" של דוד אבידן בהקראתו הנפלאה של שלומי שבן https://www.youtube.com/watch?v=PLHFxeLYmq4&feature=youtu.be
שוחחנו על המסלול המעגלי בשירו של אבידן, שוחחנו על השתיקות המרובות בו והחזרה אל מיטת הכלולות או הבריחה ממנה. את השיעור סיימנו בתקווה להיפגש בשבוע הבא, לחזור למקום שעבורנו הוא קצת בית וקצת מסע. מה שכן, שיבה חייבת להיות.
פילוסופיה (יותם שטינבוק) – עשינו חזרה על התפיסות המטאפיזיות של יום ושל קאנט. מדובר בשני הוגים שניסחו רעיונות מטאפיזיים מורכבים וקשים להבנה, אבל למרות הכל עשינו זאת.
מחזור ג' (יא')
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - אתמול זכינו לשמוע הרצאה של פרופ' צבי בן-דור בנית מאוניברסיטת ניו יורק על קונפוציאניזם. התחלנו בקריאה צמודה של הפרק הראשון של המאמרות, דנו במקום המרכזי של הלמדנות, והתגשמותה ביחסים החברתיים ההולכים ומתרחבים - כיבוד ההורים, כיבוד הטקסים והשלטון, כבסיסים המרכזיים של התפיסה הקונפוציאנית כפי שבאה לידי ביטוי בכתביו של קונפוציוס עצמו.
דיברנו על הפרשנות הענפה לכתבי קונפוציוס לאחר שהפכו למסגרת הקאנונית הקיסרית בתקופת שושלת חאן, ועל הברית שנוצרה בין המלומדים הקונפוציאניים לבין החצר הקיסרית. העלינו שוב את שאלת עצמאותם של המלומדים מרגע שהפכו לפקידים של הקיסרות, ובהדגשה, בהיסטוריוגרפיה הסינית המסורתית, של אותם פקידים קונפוציאניים שהיו נאמנים לתפיסה המובעת בכתבים הקונפוציאניים, הגורסת כי 'איש המעלה אינו כלי', ויצאו במישרין כנגד הקיסרים שאותם שירתו, מסורת שבאה לידי ביטוי גם בכתיבה הספרותית בתקופתו של מאו דזה-דונג, כביקורת על התנהלותו בתקופת "הקפיצה הגדולה קדימה".
עסקנו גם מעט בדאואיזם ובמתח בין דאואיזם וקונפוציאניזם. לאחר ההרצאה התכנסנו שוב לקריאה של מאמר קצר שעוסק בסין כיום ובשאיפותיה הבין-לאומיות, ובאופן בו היא תופסת את ארצות הברית, הן כיריבה והן כמודל לחיקוי מבחינת האפשרות להשגת עוצמה פוליטית בין לאומית – באמצעות "כוח רך" והגמוניה תרבותית יותר מאשר באמצעות כוח צבאי. דרך הרשימה הזו ניסינו לטוות קשר בין הדברים שלמדנו בשנה שעברה על ההיסטוריה של ארה"ב, והבחירות בארה"ב שנערכו אתמול, לבין סין המודרנית שבה אנחנו דנותים השנה.
ספרות (ענבל המאירי) - עזבנו לזמן קצר את גרגור סמסה שיצא מחדרו, אמו שהתעלפה, אביו שפרץ בבכי וסגן המנהל שנמצא על סף הימלטות מהדירה, והתחלנו את המפגש עם הפרגמנט הספרותי של קפקא "אהבתי נערה".
בתשובה לשאלה "מה אנחנו מצפים שיקרה בסיפור אהבה של קפקא?", נזרקו מיד לחלל הזום אמירות כמו: "משהו טוב לא ייצא מזה" ו-"אוי לא! או שהוא ימות או שהבחורה תעזוב אותו לטובת מישהו אחר".
אז קראנו ביחד את "אהבתי נערה" ודיברנו על התבנית הסיפורית של "בחור פוגש בחורה", על הממד האוניברסלי של הסיפור בהיעדר שמות ובהינתן המצב הרגשי ולא הקונקרטי של היחסים, ועל המטפורה שמניעה את הסיפור, מטפורה של מלחמה הכוללת שדה סמנטי של חניתות, חמושים, פציעה, נסיגה, דם... ושהשימוש בה - ובמטפורות בכלל - מאפשר להתגבר על הקושי או חוסר האפשרות שבביטוי הרגשות עצמם, ולהפוך את הרגש למובן.
מכאן יצאנו לתרגיל כתיבה: לכתוב על קושי במערכת יחסים כלשהי דרך שימוש במטפורה אחרת. בזמן הקצר נכתבו טקסטים יפים שעשו שימושים משוכללים במטפורות של טבע, גרמי השמים ("...אני לא בחושך אמיתי, גם בתוך הלילה הזה, כמו בכל לילה, יש ירח, יש כוכבים, כאלה שאמורים להיות מספיק כדי שאני אוכל לראות ולהמשיך הלאה... אני עוקב אחרי הלבנה שלי, רק מדי פעם, כדי לא לפתח בה ציפיות...), ומטפורות נוספות כמו עולם המטבח בטקסט שכתבה שלומית:
"אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. עמדנו אחד מול השנייה, בעיניו ניבט הזעם שלו, הן כמו התיזו טיפות שמן רותח ממחבת, שתוך 2 שניות יהפכו אותי לצלי שרוף... אני יודעת, אולי לא הייתי צריכה לספר לו, כנראה עשיתי טעות
שפתחתי את הנושא. תחושת גועל וטעם מר עלו לפי. וכל מה שרציתי היה שהכל יסתיים. הוא עמד שם והרגשתי איך הוא מקלף ממני את כל השכבות, את כל הסודות. התחלתי להגיד אני מצטערת ושלא התכוונתי ושיש לי סלט בראש
ושאני לא יודעת כלום מהחיים שלי. הבטתי בו ונעצתי לו מבט בתוך העיניים, מבט שניסה לרכך. זה לא עזר לי. 2 שניות אחרי הוא התחיל לדבר בלשון חריפה ובשקט, בשקט שהיה יותר גרוע מצעקות, הוא דיבר בזעם עצור וראיתי איך
שהוא רותח עלי.
הוא אמר "את בישלת את הדייסה, את תאכלי אותה!" "זה הכל בגללך ובגלל.." וקולו נסדק, וראיתי את הדמעות שעולות לו לעיניים ואיך שהוא מנסה לעצור אותן ללא הצלחה. היה לו פרצוף חמוץ, והוא השתתק.
שלחתי יד לחבק אותו אך הוא חתך אותי והיה קר כקרח. עמדתי שם והרגשתי כאילו שמישהו נועץ בי מזלגות בתוך הלב, שזה יותר גרוע מסכינים. הוא צודק, חשבתי. אני לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה."
בחלקו האחרון של השיעור המשכנו לקרוא את "הגלגול", עד גירושו של גרגור סמסה לחדרו. "כי כשאנשים לא רוצים להתמודד עם משהו, הם מרחיקים אותו מהם", סיכמה אחת מאיתנו את חלקה הראשון של הנובלה.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - בשורות טובות! יש אישור עקרוני לקיים מפגש בשטח פתוח. יש!! רצינו מאוד אך לצערנו בשל תנאי מזג האוויר, שיטפונות וסופות. אין!! יום רביעי, השעה 11:00 מזג האוויר בהיר, עננה חלקית-נוצתית, שמים תכולים, רוחות פה ושם. מושלם! אז נחכה עוד קצת, תהפוכות הגורל מקבילות לשינויי מזג האוויר, נבין טוב יותר רגע לפני. היו מוכנים לשריקת המשרוקית, היו מוכנים לזנק לפארק הסופרים. היכונו, הכינו צאו!
לבסוף נפגשנו! לאחר יותר מחצי שנה כשהיינו מורחקים על ידי מסכים. מצאנו פינה ודשא ועץ. ישבנו נרגשים ואוהבים - לפי הכללים. אחת התלמידות שישבה איתנו – עינת ורצקי – הגיעה גם היא והוסיפה שמחה מיוחדת.
השיחה הייתה חופשית וקולחת, כולםן דיברו שיתפו השמיעו, גם התלמיד החדש שהצטרף רק השנה חמוד כה ומתאים לקבוצה שהתגבשה. התפתחה שיחה ספונטנית מיד על שלל נושאים הרי גורל, כמו משמעות החיים (רחמנא ליצלן), דטרמיניזם, רגשות אהבה וכד'.
לקחנו אוויר וקראנו שיר של יהודה עמיחי "האנשים בחושך תמיד רואים" מתוך "שלווה גדולה: שאלות ותשובות". דיברנו על מבנה ותוכן השיר וגם על הפואטיקה המיוחדת שלו. תיבלנו מעט בהבזקי ביוגרפיה על עמיחי היישר ממרתפי הארכיון שבאור.
משם הפלגנו לקריאת מכתב מרתק שפרידריך ניטשה כתב לגאורג ברנדס, שהיה מבקר ספרות דני (יהודי) ותאורטיקן חשוב של הספרות הסקנדינבית. המכתב נועד להמחיש את קולו של ניטשה האדם, לראות אותו מבעד לצעיף הפרגמנטים הנחרצים, הפואטיים והמבריקים שלו. חשנו את קולו אפילו מבעד לתרגום הארכאי של המכתב לעברית שנחתם במלים "בלי מוסיקה עלולים להיראות החיים בעיני כמין טעות. המברך אותך, אדון מכובד, מקרב לב ובתודה. שלך, ניטשה".
חתמנו את המפגש בחלוקת ספרים מהארכיון, בכמה צילומים למזכרת ובמצב רוח מרומם של ממש. כן ירבו!
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) - המשכנו עם יהודית הנדל -- קראנו את "נמוך קרוב לרצפה", נתתי להם קודם לנסות לפענח מה קורה שם ודיברתי רגע על תחושות ראשוניות מהסיפור. אז עזבנו את הנדל ולמדנו בע"פ את "אבא אני כובשת איפה" של וולך, שהיה קל יותר מ"כל הנהרות" של ישורון. אחרי ההפסקה המשכנו עם הנדל - סיפרתי קצת על הביוגרפיה שלה וקראנו כמה עמודים מתוך "הכוח האחר", שמענו שיר ביידיש שצבי מאירוביץ היה מזמזם באטליה וקטעים מריאיון עם הנדל של יוני ליבנה.
רק אז חזרנו ל"נמוך קרוב" וניסינו לקשר בין המוות של צבי למה שמתרחש בסיפור, שמתות בו 3 דמויות אחרות -- אבל צבי לא מוזכר. לקראת סיום ביקשתי מהם למצוא דברים מוזרים בסיפור - ביטויים מוזרים, צורות כתיבה מוזרות, וניסינו להבין מה הם עושים בסיפור. אחרי כל כך הרבה הנדל שלחתי אותם אח"כ להתנסות כתיבה לא קשורה -- ביקשתי שיצפו בקטע של 5 דקות ממופע מחול, ויכתוב את הסיפור שמסופר בו. 14 בנות היו בשיעור, 8 מתוכן (יותר מחצי!) עם מצלמות, ו-11 מתוכן שלחו לי את ההתנסויות שכתבו. בניגוד לשבוע שעבר, יש תחושה שמתחילה להיות כאן כיתה.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - בשיעור הפילוסופיה אתמול נדרשתי בפעם הראשונה בחיי, להתמודד עם השאלה ״מהי פילוסופיה?״ כמובן שסירבתי בנימוס. בהמשך, עשינו חזרה מהירה על הדילמות בהן דנו בפעם הקודמת ומשם, עברנו לקרוא קטעים קצרים ממיל, קאנט וסוקרטס והתלמידים גילו עניין רב. בהמשך, קראנו את סיפורה של אורסולה לה גווין: ״המפנים עורפם להומלאס״. קראנו לאט. עצרנו לשוחח אחרי כל קטע שמנו ליבנו לאופן המיוחד בו המספרת מספרת את הסיפור, בו הקורה מקבל הזמנה לספר את הסיפור בעצמו, אם הוא לא משתכנע מהאופן בו היא מספרת אותו. אך מה בדיוק נדרש הקורא לעשות? את איזה סיפור עליו לספר ובמה עליו להשתכנע? התלמידים היו נפעמים מהסיפור, לא פחות.
כשסיימנו, התעוררו בכיתה סדרת ויכוחים: מהו מושג ה״הכרח״ אליו מצביעה המספרת? למה שסבל הילדה קשור לאושרם של בני העיר? האם הסיפור מופרך, כמו שטענה תלמידה אחת, או שהוא דווקא אלגוריה המפנה את המבט במדויק למציאות בה אנו חיים? מה כוחו כביקורת תפיסות מוסר מסוימות, ובעיקר, על התועלתנות? בשבוע הבא נפנה סוף סוף לפרק הראשון בחומר הלימוד- חייו, פעילותו ומותו של סוקרטס.
Comments