20 שבועות בבית החינוך בדרום. תאמינו או לא אבל סוף סוף חזרנו לראות אמש איש את רעהו ועל שמחת המפגש הנפלאה והמיוחדת תוכלו לקרוא מיד :
מחזור ב' (יב')
ספרות (ד"ר מורן פרי)
דמיינו לכם סצנה מסרט או סדרה בלשית. לרוב היא נפתחת בגופה או בסימון גיר. אם ברור לחלוטין שמדובר ברצח, הרי שבמרכז הדיון עומד המניע, הזמן והמקום. לרוב, כל הרמזים מובילים אותנו אל מקום אחד – אל הנחת המסקנות השגויה.
ההיפוך מתבצע לאחר שכל הרמזים מוצו, ולפתע רעיון גאוני (אך פשוט מאוד), מוליך אותנו אל הפענוח. איך לא חשבנו על זה קודם?! אנחנו שואלים, ובכן – זאת בדיוק הפואנטה. "ורד לאמילי" של פוקנר מייצר תבנית דומה, אך מתוחכמת הרבה יותר.
הוא נפתח בגופתה ומסע הלוויה של מיס אמילי גרירסון, ומסתיים במותה ממחלה, אך זוהי אינה הפואנטה, שהרי זהו אינו רצח קלאסי. סיבת המוות ידועה, כפי הנראה. אך גופה נוספת המתגלה בסופו של הסיפור, מעלה שאלה נוספת: האחת פילוסופית והשנייה ראייתית. האחת ברורה והשנייה דורשת דיון. מי רצח את מי? או: מה הורג יותר? לב שבור או רעל הזרניך? הסיפור כולו בנוי על זמן ומקום. הזמן הכללי הוא שנות השבעים, אך הפאבולה והסוז'ט (רצף ארגון הזמן), מהבהבים, מסרבלים, נעים בין הכרונולוגי ורגעי, בין העבר להווה עם שפע רמזים מטרימים לעתיד להתרחש. בלש אמיתי ונבון, היה פותר את התעלומה ברגעים, שעה לכל היותר, אך בני העיירה עסוקים ברמזים ספקולציות ורכילות.
פתחנו בגופה וסיימנו בגופה, אך עננת המוות ריחפה מעל תמיד; ממסע הלוויה, החדרים הסגורים כקבר, ובית שעומד גאה כמצבה, שהמסורת לא מניחה לפגוע בו. "כך בין שורות קברים האנונימיים של חיילי הצפון והדרום שנפלו בקרב ג'פרסון",ישבנו גם אנחנו בבית הקברות הבריטי לקרוא את הסיפור הקצר. בבושקה חיה של בית קברות, בתוך בית קברות, ובסופו גופתו המרקיבה של מר הומר בארון, גולגולתו בחיוך הלעג שלה, ושקערורית ראש נוספת על הכר שלצידו, ששערה בודדה כסופה- אפורה ונשית, נותרה עליה כראייה מצמררת. "עזה כמוות האהבה".
פילוסופיה (יותם שטיינבוק) – אמש קראנו את המניפסט הקומוניסטי של מארקס ואנגלס. את הקריאה הנחה ישראל, תלמיד הכיתה שכותב את עבודת החקר שלו בנושא מרקסיזם ואנרכיזם.
מחזור ג' (יא')
ספרות (ענבל המאירי) - סופסוף נפגשנו מחוץ לזום! תחושה משמחת ושפויה, וגם הבנה מוחשית כל כך של עד כמה הלימודים בזום קשים לחלק מאיתנו. התחלנו בשיחת עיבוד על המפגש עם שושקה, שעוררה הרבה מחלוקות וממש חילקה את הקבוצה לשני "מחנות" - כשהאחד מתקשה להאמין לדמות ("אין מצב שלזאב יש פחד גבהים ולשושקה אין"), חושב שהדרך שלה מוחקת דעות אחרות ("למה לכסות שלטים שמציגים דעה אחרת, אפשר להציב שלט לידם") ושהתחפושת מינית ומביכה, והשני - ההפך בדיוק ("זה כמו שבתיאטרון אני יכולה לגלם דמות שמעיזה יותר ממני". "הדעות ששושקה מוחקת גזעניות ומפלות" ו"אין בשושקה שום דבר מיני, היא קומיקס!").
אז דיברנו על כל אלה, על הנטייה לחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם" ולראות ב"הם" אויב, דיברנו על דיאלוג שיכול לקדם הבנה גם אם לא הסכמה, דיברנו על עירום לא מיני לעומת מיניות מופגנת שהיא לאו דווקא בעירום, ועל תחפושות ואלטר אגו ומניפולציות של אמנות. אח"כ קראנו את הדיאלוג המרגש בין רוני מוסנזון-גלקן הבובנאית והבובה יוסף (מתוך הספר של הדס עפרת "שיחות עם בובה"), דיאלוג שחושף את יחסי המפעיל-בובה (בדומה לדיאלוג בין זאב ושושקה בתערוכה).
ובהמשך אליו דיברנו על מה שקורה לנו כשאנחנו מודעים לביטוי האמנותי, להיותנו צופים בהצגה (ולא נסחפים במיקסם השווא שלה) ולמניע העל - של מפעילת הבובה במקרה הזה.
זוהי מודעות שמבוססת על העיקרון של "אפקט הניכור" של ברכט (שגם אליו נגיע בקרוב), שמבקש ביסודו שאנחנו הצופים נאמץ התייחסות ביקורתית לאירוע הבימתי, ודיברנו על הרחבת נקודת המבט הזו למדיות נוספות.
דיברנו גם על המחוון בספרות, פה הייתה תמימות דעים והתקוממות של ממש נגדו (וגם: "לא ממש מפתיע, ככה זה כל מערכת החינוך"). כולן ראו בו דיכוי של המחשבה ואבסורד שמנוגד למהותה של הספרות והאמנות בכלל, שפתוחה לאינספור פרשנויות ומשמעויות. סיימנו בקריאת "איתקה" של קוואפיס, אחד מיני אינספור גלגולים של "אודיסאה", היצירה הבאה שנלמד. התחלנו לחשוב ביחד על מהן אותן איתקות, ולמי בעצם פונה הדובר בשיר.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - לשמחתנו נפגשנו שוב, התממשנו לאחר זמן ארוך עד שכמעט התחלנו להאמין שמא קיומנו וירטואלי באמת. אז לא פתחנו בדיון פילוסופי על הקריטריונים להבחין בין השניים, עד כמה שיש כאלו, אלא בשיר של וו. ה. אודן האנגלי: "בלוז לפליט". קראנו את המקור באנגלית, עם מבטא מקורי של אחת התלמידות, ואחר כך שני תרגומים שונים. עמדנו על ההבדלים ועל בעיות שעולות בעקבות תרגומים. ואמנם כי כן היו לנו התרגומים כנשיקה מבעד למטפחת, אבל נשיקה ישירה כבר קיבלנו מהמקור.
השיר של אודן סובב סביב מצבם של יהודי גרמניה באותם ימים (1939) אך דבריו תקפים לכל פליט שזכויותיו נשללות ממנו. אודן שהיה הומוסקסואל, התחתן בשנת 1934 עם אריקה מאן, בתו של תומס הנובליסט, שמצדה הייתה לסבית. הם לא הכירו כלל זה את זה, נפרדו מיד לאחר החתונה ולא נפגשו עוד לעולם. סגולה לחיים טובים ולזוגיות מוצלחת? נראה כך. כך או כך לאריקה הוענקה אזרחות בריטית. המשכנו לעניין מוזיקלי.
בעקבות פזמור שכתבתי כמענה לשאלה "למה להורות בדרך רוח?", עלה בדעתי שיהיה זה נפלא אם נשיר אותו יחד כמקהלה. חילקנו תפקידים ובתים ולמדנו את הלחן. ראינו כי טוב והגיעה ההפסקה. מכיוון שהגיעה ההפסקה הפסקנו.
חזרנו לפילוסוף מיל. קראנו את פרק ב' מספרו "התועלתיות", ובאופן מפתיע תורתו התחבבה בכיתה חרף היותו פילוסוף אנגלי. נשארו עשר דקות לסיום השיעור ורצינו לעשות הופעת לייב לעינת, אך היא ביקשה שנצלם. צילמנו.
ויצאנו הביתה עם מקצב קל בגוף כשקולות רוממות השירה עדיין בגרוננו.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - בהמשך לדיון שלנו ביחסי האינטלקטואלים והמדינה בסין בין הקמת הרפובליקה למלחמת סין-יפן השנייה ולעשור של נאנג'ינג, קראנו אתמול את סיפורו המפורסם של הסופר לו סון "סיפורו האמיתי של אה-Q", שהתפרסם במסגרת הקובץ קריאות קרב ב-1922.
קראנו את פתיחת הסיפור, שבה מגולל המספר את הסיבה לבחירתו בשם "סיפור אמיתי" כביטוי לדבקותו בצורת הסיפר של "מספר הסיפורים" כנגד המחברים בני "שלוש הדתות ותשע האסכולות" – כלומר הבחירה במסגרת נרטיבית שאיננה שאולה מן הצורות הספרותיות הממוסדות של העילית האינטלקטואלית הסינית, אלא מזו של הספרות שבעל פה. דנו באנונימיות המודגשת של גיבור הסיפור אה-Q, ההופכת אותו למעין סמל של הסינים הכפריים שלא היו חלק משכבת האיכרים העשירים. המשכנו בחלקי הסיפור המתארים את השמועות המגיעות מן העיר על הגעת המהפכנים ב-1911, החששות והחלומות שנקשרות בדמות "המהפכן" מחד, והאופן שבו החליפו האליטות המקומיות את נאמנותם מן הקיסר אל השלטון הרפובליקני באחת, מאידך. דיברנו על הצורה האירונית בה מתאר סון את המהפכה שהותירה על כנן את כל הדמויות בעלות הכוח כמקודם, מה שבא לידי ביטוי בהמשך מצבו העגום של אה-Q ובסופו המר.
דנו באופן בו הסיפור מבטא את ההתבוננות במהפכה לאחר עשור שבו נטל יואן שה-קאי את המושכות מן הקיסרות בתחילה, ומאוחר יותר התפוררותה של סין למשטריהם של אלי המלחמה, ואת האכזבה מהמהפכה שלמעשה לא הביאה לשינוי ממש של מערכי הכוח במסגרת החברתית הסינית.
מחזור ד' (י')
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - ניגשנו לאתיקה של קאנט במסלול ארוך ומפותל העובר דרך הפילוסופיה של יום וביקורתו על מושג הסיבתיות, וטענתו של קאנט שיום עוררו מתרדמתו הדוגמטית אך ״שפך את מי האמבט עם התינוק״.
שאנט, ראינו, טען שמושג הסיבתיות הוא תנאי לאפשרות לתפוס את התופעות, ובדומה, שמושג החובה הוא תנאי לאפשרותה של הפעולה האנושית, המבטאת את חירותו של האדם ונבדלת מהתנהגות גרידא, המשותפת לאדם ולחיה וכפופה לחוקיות טבעית. פנינו להשוות בין נקודת הפתיחה של קאנט וזו של אריסטו, ונימוקיו של קאנט כי ערכה של הפעולה האנושית תלוי ברצון, ובו בלבד.
Comentarios