מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – הכול לא בסדר, תלמידות נעדרות מהשיעור מסיבות עצובות ואין הרבה להציע להן מלבד תקווה שביצירות היפות נמצא אחים ואחיות לרוח.
רימון הקריאה את תרגיל הכתיבה שלה: שיר על נחש־אריה ששוכן בראשה של הדוברת ומפעיל אותה בכיוונים מנוגדים. יום אחד היא תהרוג חצי ממנו, אבל היא לא מגלה איזה. בדרך כלל היא מעדיפה לכתוב סיפורים, רימון מעידה, אבל בתקופה הזאת היא מוצאת את עצמה כותבת דווקא שירים. ההיברידיות היא תכונה מדבקת, וגם בתרגיל הזה הקבוצה שמה לב שזה לא רק היצור שבתוך הדוברת, אלא גם הדוברת עצמה שהפכה לבת כלאיים. ומה לגבי יצירות אחרות שקראנו לאורך השנים? האם גם שם יש היברידים? ב"אודיסאה" היו כל מיני, אמרה לייל, גם ב"חלום ליל קיץ" יש בעל מלאכה עם אוזני חמור. גם דון קיחוטה הוא סוג של יצור כלאיים, אריאל הציע, משהו בין מציאות לדמיון. ההערה הזאת הובילה אותנו לשאלה אם דמויות בדיוניות באשר הן, הן סוג של יצור כלאיים, גם קיימות וגם לא־קיימות.
שאלתי אותן מה הן חשבו על הסיפור של קפקא. דריה אמרה שהוא לא עשה עליה רושם, לא הותיר חותם. לייל אמרה שהיא בכתה ממנו. קראנו אותו שוב, יחד. עצרנו על כל מילה: חתלתול, גדי, ירושה, אבא, להפקיר הכול, דמעות, סכינו של הקצב, גאולה. הטקסט הפך חי, טעון יותר במתחים קיומיים. לייל ואריאל הובילו דיון מעניין מאוד על השאלה אם יצור הכלאיים בסיפור קיים בזכות עצמו, או שמא הוא רק כפוף למספר ומהדהד אותו. ואיזה סוג של "לא ריאליסטי" הסיפור הזה? שאלתי אותן, ולמה ככה דווקא?
פילוסופיה (שי זילבר) - מהן שאלות המאפיינות פילוסופיה של הדת? התלמידות התבקשו להציע אפשרויות, וגילינו באמצעותן שהתחום כולל את שני הנושאים שלמדנו בשנתיים הקודמות: אתיקה ומטאפיסיקה. אם כך, מה מייחד את הענף הזה? אפשר להקביל את הנושאים הללו לשאלה ספציפית: האם הנושא המרכזי של פילוסופיה של הדת עוסק באל או דווקא באדם?
הנוכחות עדיין קרטעה, אבל מי שנכחו השתתפו ונדמה לי שגם הקשיבו זו לזו.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
השיעור הראשון הוקדש לקריאת משל המערה. אפלטון אומר לנו כבר בתחילת המשל כי הוא עוסק בחינוכו של האדם, אבל אפשר להבין אותו באופן כללי יותר גם כמשל על מצבו של האדם בעולם. נתתי כמה סימני דרך שילוו במהלך הקריאה, ובייחוד הצבעתי על האסירים במערה כדי ליצור הזדהות בין מצבם למצבנו – וכמה הם בעצם דומים לנו. התחלנו לקרוא ולמרות שהקפדנו להסביר כל פסקה החלו להישמע קולות שהשפה מיושנת וקשה. נכון, וככה זה: לעתים השפה קשה והרעיון בהיר, ולעתים השפה קלה והרעיון קשה. כך או כך, מאמץ אישי להבנת הטקסט הוא הוא תהליך הלמידה. וכמה טוב שאנחנו חלק מקבוצת למידה תומכת. אז קראו בבית שוב את הטקסט, סמנו מילים קשות ופרשו אותן. לא סיימנו לקרוא את המשל, אך החלו להישמע גם קולות נוספים שהמשל דווקא מרתק בפני עצמו. בטח, ועוד נגיע לנמשל.
השיעור השני חזר לשאלה איתה סיימנו את המפגש הקודם – מהי יצירת אמנות איכותית וכיצד נקבעת איכותה. כהכנה להמשך, ביקשתי בשבוע שעבר מהתלמידים לכתוב חיבור קצר בעקבות השאלות שפתחנו – מהו טעם והאם אמנם הוא עניין אישי, חופשי? מה הקשר בין אמנות לתרבות, לכלכלה, לכוח? התלמידות הציגו בחיבורים שכתבו רעיונות מגוונים מאוד, שנגעו בין השאר בשאלת הסובייקט, בהבחנה בין אוֹמנות ואוּמנות, בהתכוונות והתקבלות, ועוד.
את השיעור פתחנו עם המושג קאנון בתרבות המודרנית, שמשהו מן הקדושה ההיסטורית שלו עודנה אופפת אותו. התבוננו במזרקה של מרסל דושאן, ודרך מושג ההזרה של שקלובסקי ודרך מושג הרדי מייד של דושאן עצמו התעוררנו אל שאלת היסוד – מהי אמנות. לאחר מכן שאלנו כיצד נזהה יצירה קאנונית ומה מגדיר אותה ככזאת. התחלנו לזהות, שהתכונות המגדירות לכאורה את היצירה מבפנים, כבר מניה וביה טבולות בשאלות של כוח, ובנקודה זו עצרנו, וממנה נמשיך בשבוע הבא.
מחזור ז' (י')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - במאבק עם השבלוניות וקיצוץ הקשב שהלימוד המקוון יכול לכפות עלינו, החלטנו לשנות קצת גישה ומבנה; הארכנו את זמן השיעורים (עד כשעה לכל אחד), ועדכנו את התלמידים ועל כך שהלימוד יהיה סמינרי ואוניברסיטאי, זאת בניגוד ל45 דקות הזום הבית ספריות ומתן התחושה של המשך יום לימודים בבית הספר. הרצון היה למתג את ייחודה של התוכנית כחורגת מן השגרה והתבנית הבית ספרית הרגילה. המפגש המשיך את נושאי המפגש הקודם: השתיקה האמנות ונצחיות הנפש והדואליזם האפלטוני.
בפילוסופיה התחברנו למוטיב השתיקה בהבחנה האלמותית של קירקגור בין דיבור לבין פטפוט והשתיקה כמתודה למעבר מפטפוט לדיבור מהותי. ציטוט זה של קירקגור העלה דיון ער מאוד ושאב בעניין את התלמידים. הבנת תפקידה של השתיקה וההכרח לעבור ממנה לדיבור מהותי, הביא גם להראות לתלמידים והתלמידות מה עושה הפילוסופיה, איך היא בוררת ומה היא דורשת. עם המשך העיסוק ב"פיידון" והוכחת נצחיות הנפש.
טיעון דימוי יחסי הגוף-נפש לכלי נגינה וההרמוניה שהוא מפיק (ואותו סוקרטס מפריך), ועם המעבר להוכחה הראשונה לנצחיות הנפש והעיסוק בשאלה איך קונספט "השווה" בגלל קיים בפני עצמו ואנו עושים בו שימוש בכדי להשוות בין דברים. בעקבות אלו התפתח דיון רב זירתי, ויכוחים מחדדים, הליך מחשבתי-דיאלקטי והתפלספות בפרקטיקה.
ביחס לכל זה הוסבר לתלמידים למה מכל הנושאים ומוטיבים האפשריים שאפלטון וכתביו עוסקים בהם, שהם למעשה כל תחומי ויסודות הפילוסופיה, נבחר לעסוק בנצחיות הנפש והיחס למוות: כדי להבין שהסוף המחכה לכל אחד ואחת מאיתנו מביא אותנו לשאול על החיים הראויים, על צדקת הקיום וצדקת הדרך שלנו, למה אנחנו פה, מה סולם הערכים שלנו, מה ראוי להקרבה ומה ראוי להערכה. הודות דיון והמחשבות שהתעוררו, המפגש גם התארך על ידי התלמידים מעבר ליעד הזמן ששוער. אישית, אי אפשר שלא היה לחוש תחושת רוממות ופתיחת צוהר בחומה, חומת הלימוד המקוון וחומת המציאות הסובבת סביבנו, ולפעמים גם עלינו.
יעל - אנחנו ממשיכים לעסוק בנושא של שתיקה ודיבור באמנות, שמתחבר גם לאלם שכולנו נתונים בו בתקופה זו (שעליו/סביבו כתבו רבים מהתלמידים תרגילי כתיבה השבוע), וגם לצורת הדיאלוג הסוקרטי שאנחנו מתחילים להכיר.
פתחנו את השיעור בקריאת הסיפורון "איך מסתיימות האגדות" של אלכס אפשטיין, ובניסוח שאלות שעולות ממנו. עלו שאלות פילוסופיות (מהם טוב ורע? מי קובע? האם אדם יכול לעשות את הרע מתוך ידיעה?), שאלות ספרותיות (למה הטקסט נגמר כפי שהוא נגמר, וכיצד זה מתקשר לשיחה שלנו על דיבור ושתיקה? איזה יחס מתקיים בין הסוף הזה לבין ה"סוף טוב הכל טוב" המצופה באגדות? מה האפקט של הכתיבה בצורת דיאלוג "טהור", בלי ביטוי של נקודת מבט חיצונית, כשהדיאלוג עצמו עוסק בשאלה של קונפליקט בין נקודות מבט?). עלו גם שאלות על ספרות (מה תפקידן של אגדות? והאם סוף טוב מבחינה מוסרית הוא גם סוף טוב מבחינה אמנותית?). אחד מהנושאים שתפסו מקום מרכזי בדיון הוא שאלת התפקיד החינוכי של סיפורי ילדים – בראי הדיסניזציה של מעשיות האחים גרים, ולמול מגמת "הפרספקטיבה של הנבל" שדיסני לקחו בשנים האחרונות. עד כמה אנחנו צריכים לגונן על הילדים מפני המציאות, ועד כמה נכון לחשוף אותם לאמיתות קשות (סיפרתי למשל על חברה שלי שמלמדת בבי"ס יסודי, והתבקשה בשבועות האחרונים להימנע מהמילה "רצח" כשהיא מתייחסת לאירועי 7.10).
מצד אחד, אמרה תלמידה, האגדות מסתיימות כפי שהן מסתיימות כדי להנחיל לילדים ערכים מוצקים, אופטימיות ואמונה בטוב שבעולם – וזו מטרה חשובה, אולי הכרחית על מנת שיהיה ניתן לתווך להם בהמשך באופן מותאם גם את הרוע שבמציאות. מצד שני, הסיפור ככלי חינוכי נועד להכין את הילד להתמודדות עם העולם – עם העולם כפי שהוא, ולא כפי שהיינו רוצים שיהיה. והרי יש לסיפורים גם תפקידים לא חינוכיים (אולי אפילו אנטי חינוכיים?). מי בכלל רוצה לקרוא אגדה שבה כולם טובים וכולם מנצחים?
לסיום החלק הזה של השיעור, סיפרתי לכיתה בעל פה את המעשיה הרומנית על יער המתים. עצרתי קצת לפני הסוף, כשהתרגיל לשבוע זה הוא לכתוב את סיום המעשיה.
Comments