מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) - היה גם טוב וגם רע. ביקשתי מכל אחת שתכתוב דיאלוג זריז וקצר בין שתי דמויות. לא לחשוב יותר מדי לא על סיטואציה, עלילה, זהות הדוברים – רק שש רפליקות הלוך ושוב וזהו. בשלב השני ביקשתי שיחזרו לדיאלוג, והפעם את אותן רפליקות יארגו לתוך סיפור שמסופר מנקודת המבט של אחד הדוברים. בשלב השלישי, שוב אותן רפליקות, הפעם הן תהיינה אבני בניין בסיפור אחר לגמרי, שיסופר מנקודת המבט ההפוכה. בגוף ראשון או מפי מספר/ת כול־יודע/ת, זה לא משנה. לייל ואריאל קראו את שלהם, והטקסטים היו מאוד מעניינים. זאת היתה הזדמנות בשבילנו לדבר על נקודת מבט, על הקריטיות שלה בספרות, על האופן שבו אותם פרטים יכולים להשתבץ בסיפורים שונים לגמרי, וליצור משמעויות שונות.
אף שזה בעצם היה המבוא שלנו לדבר על "פיתול כפול" של הנרי ג'יימס ועל שתי הפרשנויות העיקריות לסיפור, זה גם היה פתח לשיחה על סיפורים בכלל, על כריכת פרטים, עובדות, תאריכים, אירועים בתוך נרטיבים מגוונים ושונים, שיכולים לסתור זה את זה לגמרי ולהצדיק מסקנות הפוכות. ישראל והמלחמה, אין דבר רחוק יותר בין זה לבין אחוזה אנגלית ויקטוריאנית, אבל הזדמנות זאת הזדמנות. זה היה הטוב. הרע הוא שלמרות שביקשתי, רק שתיים סיימו לקרוא את הנובלה בחופשת פסח. מעצבן. אני מקווה שנאום התוכחה שלי היה קודר ומאיים לא פחות מהרוחות שהאומנת בסיפור ראתה. או לפחות חמוץ. אז אחרי בזבוז זמן של "תיאור העלילה", פנינו לדבר על שתי הפרשנויות המובילות, המתחרות, לנובלה של ג'יימס. נזכרנו באירועי מפתח בסיפור ובחנו בדיעבד איך בעצם הם יכולים להתפרש בדרכים אחרות לגמרי, תלוי בקו שאימצנו, איך ג'יימס בנה את הכפילות והעמימות ויצק אותן ממש לכל מילה. ומעל כל זה, כמה קל ללכת שבי אחרי הקול המספר (בנובלה הזאת, אבל גם בחיים), וכמה קשה להפריד בין אירועים שקרו, מילים שנאמרו, לבין המעטפת הפרשנית שהקול הדומיננטי מעניק להם. סיימנו את השיעור בקריאה של כמה שאלות בגרות ובניסוח תשובות בעל פה, בדיון כיתתי.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
חזרה מחופשה מלווה בדרך כלל בהתנעה מחדש, לא מעט תלמידות לא הצליחו להתניע ולא להגיע אבל כן להודיע, והנה כי כן אנחנו מיודעות. כך או כך היה משמח להיפגש ולשמוע איך תרגמו לעצמםן את חג החירות.
את המפגש הזה ייחדנו לקריאת "על תיאטרון המריונטות" לקלייסט, ספק סיפור ספק מסה פילוסופית זעירה, מתחילת המאה ה19. המספר שלנו פוגש ידיד שהוא רקדן ראשי האוהב להתבונן בתיאטרון המריונטות המוצג ברחוב – אמנות הנחשבת נחותה. הרקדן מסביר את העניין שהוא מוצא בריקוד הבובות, הבנויות כמפרקים על חוט, בכך שבניגוד לרקדנים אנושיים הן נעות על פי כוח הכבידה הנמצא במרכזן בעוד שהגפיים שלהן נענים לתנודות מרכז הגוף על פי חוקים פיזיקליים. הוא מגנה את הרקדניות והרקדנים שנפשם או רוחם (כלומר הכוח המניע של הגוף שלהם) לא נמצאות במרכז הכובד. מהנקודה הזאת פחות או יותר השיחה מתפתחת לדוגמאות שבהן האדם-הרקדן איבד את החן של תנועתו וגופו ואת הדיוק של ביצועיו משום המודעות שלו לגוף. אחת הדוגמאות מתייחסת לנער יפה שאינו מצליח לשחזר תנוחה ספונטנית ומאבד את קסמו במאמץ ארוך ומתיש לחזור אליה. דוגמה אחרת נוגעת במיומנות של לוחמי סיף שהולכים ומאבדים אותה בניסיון להתגבר על טעות וכישלון וזאת בניגוד לדוב שאינו מסתבך בחישובים ובטקטיקות מורכבות ומתוחכמות שמנסות לצפות מראש את צעדי היריב.
הסיפור הזה נוגע ברעיונות פילוסופיים ומטאפיזיים, למשל הנפש ככוח מניע של הגוף. האם האדם חושב באמצעות מוחו או באמצעות נפשו? הרעיון שהאדם חושב באמצעות נפשו הוא רעיון מערבי קלאסי אבל לנו כבר קשה להבין אותו משום שהמחשבה עברה בשבילנו אל הראש ואל המוח. הרקדן בסיפור, כך נדמה, מנסה לבטל את ההשפעות של החשיבה על הגוף כדי לאפשר למרכז הכובד להוביל את הגוף בצורה אמנותית. יש בסיפור גם פסקאות אניגמטיות שמתייחסות לידע שנעלם באינסוף וחוזר באופן טהור (שיש בו חן). החן הוא מוטיב נשזר בצורה מעניינת בסיפור כדבר מה שנוצר ממיזוג של כמה איכויות.
למרות שלא הכל היה מובן בצורה הרמטית, וטוב שכך, הרגענו וציינו שכדאי לתת למסתורין הזה מקום משלו. לאחר דיונים וניסיונות לתת פרשנויות משלנו (האם המושך בחוטים הוא מטאפורה לאלוהים?), נכתבו חמש שאלות על הלוח. יש לענות עליהן לא כפי שעונים על שאלה במתמטיקה, ויש להגישן עד שבוע הבא, לא למען הציון אלא לשם החן שבמאמץ להיכנס למורכבות של תיאוריה פילוסופית בלבוש סיפורי או שמא סיפור בלבוש רעיונות פילוסופיים.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
(נוריאל) - אז חזרנו מחופשת הפסח ולא נשארו לנו יותר מדי מפגשים. אחרי סדרת השיעורים על פילוסופיית המזרח כאשר רק נשאר לנו הזן בודהיזם, חזרנו למערב ולמתכונת הלימוד, וספציפית לדיוויד יום שובר הראשים, וכנראה גם הלבבות. השיעור היה מפוצל מבחינת האווירה והדינמיקה שבו, ושוב, הודות לעיניה של יעל, קיבלתי נקודת מבט אחרת לגבי הלך השיעור. החלטתי שאי אפשר פשוט לקפוץ מדקארט היישר לדיוויד יום ולא להציג את שרשרת פילוסופים והרעיונות של העת החדשה, על כן, עשיתי מבוא "קצר" לתולדות הפילוסופיה החדשה; התחלנו דווקא מהרפורמציה של מרטין לותר והפיצול בנצרות ובכך התפתחות מושג האינדיבידואל, ומשם לדקארט, שפינוזה, לייבניץ, פסקל, לוק, ברקלי ויום, קאנט. החלוקה הפשטנית לרציונליסטים ואמפריציסטים, והסבר קצר על כל פילוסוף ותרומתו ועיקרי הגותו (ובין השאר חולק דף מונחים בפילוסופיה). במשך 40 דקות זה היה דידקטי, עמוס, ובעיקר אני דיברתי למרות שאלות פה ושם. הפעם גם ערכתי באופן מכוון את השיעור ללא מצגת, אלא אני ולוח (עם כתב היד ה"מרשים" שלי); זאת כדי שנתחיל גם להתרגל לסיכום הרצאה וכתיבה. אני חשבתי שזה היה קצת מנומנם, יעל הבהירה לי אחר כך שזה ממש לא היה כך, אלא שהיה ממש מעניין ואפשר לתמצת את זה שהיא ציינה שראתה איך "גלגלי השיניים" של אחת התלמידות עבדו בראשה בחלק הזה. עליי לציין שהרוב של המוחלט של התלמידות כתבו וסיכמו, דבר שהיה חלק ממטרת פורמט השיעור הזה.
הגענו סוף סוף ליום והספקנות האוכלת כל שלו, למדנו על מושג הסיבתיות של יום, הלמידה מן הניסיון, ייסוד הפסיכולוגיה הקוגניטיבית למעשה על ידי יום, ההשפעה של ניוטון על יום ומפעלו, כתביו, אינדוקציה מול דדוקציה, הידע שנרכש רק על ידי אינדוקציה והדבר המטריד בכך שאין וודאות לעולם, ההבחנה בין רשמים למושגים, מקור המושגים, הקישור בין דימויים וחוקי האסוציאציה, ולבסוף ניתן טקסט, הפרק על הזהות האישית, שלשמחתי הרבה סוף סוף צלח (כאשר הטקסט עם דקארט לא הלך בזמנו ממש טוב), נתתי לכיתה לקרוא ולטעון את הטענה והטיעון שבטקסט. זה היה מטריד לכולם, איך אפשר שאין "אני", עצם ומהות, אלא אנחנו רק אוסף החוויות והתחושות שלנו. זה פתח מבערים וגלשנו גם להפסקה. חיברתי טענה זו גם לבודהיזם שלמדנו ולכך שזה יתקשר לזן בודהיזם שנעסוק בו שבוע הבא יחד עם יום.
ציון חשוב עבורי בשיעור הוא החיבור לאישי (שלי), ודיברנו על איך ולמה תובנה כזו לגבי האני ומה אנחנו (ולמעשה לא), והחיבור עם הבודהיזם וטענותיה על ה"אני" (שוב, במקרה האישי שלי), יכולה להביא לסליחה עצמית ולהתמודדות עם אשמה, ואף להתגבר על טראומות או להתמודד עם פוסט טראומה. אמרתי לתלמידות שאני מקווה שהן ייקחו זאת כטיפ ותובנה (גם אם לא קבלתה במלואה), גם לאחר סיום 3 השנים שלנו יחד, אלא שגם לעוד 10-20-30 שנה, ולכל חייהם.
סיימתי בכך שיום עצמו כותב בסוף המגנום אופוס שלו, שמכל הספקנות שהטיל בכל דבר, הוא בא לכדי ייאוש מהפילוסופיה, ובעצם כל שהוא רוצה והולך לעשות כרגע זה ללכת לבית המרזח, לפגוש חברים, לשתות בירה טובה ולשחק שש-בש. כל שהיה לנו, זה ללכת לאכול טורטיות עם עצמנו.
(יעל) - אחרי החצי הראשון המצוין בהובלת נוריאל, שיצאנו ממנו כולנו מהורהרות ומעורערות, חזרנו מההפסקה לקריאת הפרק הראשון ב"האף" של גוגול. התכוונתי שנקשר את הקריאה לדיון הפילוסופי בסיבתיות, אבל זמזום טורדני של המקרן, שאילץ אותנו לעבור חדר, ארנבת שחורה מסתורית שצצה בדשא מחוץ לבניין ונפילת סוכר בתזמון חסר מזל שיבשו את התכניות. בסוף יצא שדיברנו בעיקר על היררכיה חברתית ברוסיה של המאה ה-19 ועל העיסוק המופרז של הדמויות בסיפור, וגם של המספר, בשאלות של "כבוד". סיימנו את השיעור בתרגיל כתיבה: אספנו על הלוח ביטויים שקשורים באיברי גוף (להרים את האף, להעלים עין, לאכול את הלב וכו'), ואז כל תלמידה בחרה ביטוי וכתבה סיפור שבו הביטוי מתגשם באופן מילולי. נמשיך עם "האף" בשבוע הבא.
Comments